מה שקורה עכשיו בבית אל הוא לא נקודתי, הוא חלק ממשהו שהולך ומתגבר. מי שזיהה אותו מצוין הוא בנט, הוא זיהה מזמן. צריבת הבחירות האחרונות לא עירפלה את מחשבתו, אלא דווקא דומה שהבהירה לו מצוין איך צריכה להיראות האסטרטגיה שלו והוא לגמרי מוכן מזומן. בנט לא מתכוון לשכב על המוקשים כדי שנתניהו יוכל לדלג מעליו בחינניות. בנט לא יכול להיות באופוזיציה זה כישלון מבחינה ציבורית ובטח מבחינת הציבור האלקטורלי שלו, שאמנם בתקופת המשא ומתן הקואליציוני מאוד כעס על נתניהו, אבל ככל הציבורים גם לו יש טווח קשב מוגבל. ובנט? בנט צריך להישאר ממוקד, בתוך הקואליציה הוא צובר ניסיון, כוח ובעיקר ממנף אידיאולוגיה.
האג'נדה של בנט ברורה ופרושה לפני כל, יש לו ציבור ברור ואינטרסים ברורים והוא לא מהסס להשתמש בהם. הוא בתוך הקואליציה, הוא יושב על ברזי תקציב, הוא אחראי על חינוך הילדים שלכם, הוא יוצר אופוזיציה לוחמת בתוך הקואליציה ובינתיים הוא גם למד איך לשבור פחות את הכלים. הבוקר בראיון לגל"צ הוא נשאל על התבטאות שלו ממאי 2015 אז אמר כי הוא מכיר את ראש הממשלה שנים ומבין שאיתו זה רק כח, היום הוא ענה כי הוא מכבד את ראש הממשלה. שזה אומר אני מכבד את זה שראש הממשלה מבין רק כוח ואני מבטיח להמשיך לפעול בהתאם. בקואליציה הקודמת בנט היה כנער המתבגר שיוצא נגד המבוגרים ונתניהו התגלה כבעל סבלנות, את המשחק הזה בנט כבר לא משחק. הוא עבר לעצבן בתחכום. להביע כבוד לראש הממשלה ולהתנהג בדיוק באופן שהסביר במאי - להפגין כח.
הפינוי בבית אל הוא עילה מגוחכת למהומות, שני שלדי מבנים, לא פינוי ולא התנתקות ולא עקירה, אלא סתם שני שלדי בנינים שאסור היה עליהם להיבנות ונבנו ללא אישור על אדמת פלסטיני. ופתאום שני שלדי המבנים הללו הפכו לרוח הפועמת בעם העברי היושב בשטחים הכבושים והופה - דרקון הקסם - יעלון הפך קיצוני ומתסיס - הוא לא אחד משלנו. נתניהו לא יושיט לו יד, כשמישהו עולה עבורו על מוקש, אני בספק אם הוא אפילו מישיר מבט. ה"עליהום" על יעלון הוא רק מכה קטנה בכנף (כמה חבל שחליפות הפראק כבר לא באופנה - ראו אילוסטרציה) - לנער ולהתקדם.
זה מגיע אחרי פסטיבל זיכרון להתנתקות ששם בכיס הקטן את ימי בין המיצרים. כמה אבל לאומי וטראומה מעורבב עם הפאתוס של תשעה באב ואיך זה היום שבו תמיד קורה לנו משהו רע (אגב, מרפי נוצרי, כמובן אנטישמי - אין צורך לציין את המובן מאליו). תשעה באב ופתאום כולם מדברים על רטוריקה ואהבת חינם (חוץ מלשמאלנים שנפלו על הראש - לפי יאיר לפיד ט.ל.ח). אבל השורה התחתונה היא שבישראל 2015 רעות חולות מלמדות שאנחנו אולי מבכים בפאתוס את חורבן הבית וגלות ישראל אבל את הלקח אנחנו לא מפנימים. מדינה יהודית שמתאפיינת בפלגנות, מערבת דת ומדינה כולל מנגנון דתי מסואב, מצב כלכלי בעייתי, קידוש הנושאים הלא נכונים והתגבשות אתוס בטחוני.
מדינה יהודית? ובכן אגריפס היה נציב אמנם ועדיין למעט מיסים שהלכו לרומא, היה כאן ניהול יהודי של המדינה. והשסעים במדינה הזו היו לא פחות חמורים מאלה של היום - על רקע כלכלי, על רקע דתי, על רקע אידיאולוגי. נשמע מוכר? כן, אני מפשטת ועם זאת, ההשוואה כמעט מתבקשת. אפילו בעיות של הון-שלטון כבר היו אז עניין מקובל. שלא לדבר על פלגים שונים בעם כולל כאלה משיחיים במיוחד, מבחינת דת ומדינה ובכן- יש בית מקדש ויש כהן ויש קבוצה של אנשים דתיים שנהנים ממעמד גבוה וחיי נהנתנות ותחתם כורע העם, המיסים הגבוהים יוצרים בעיות כלכליות שמחריפות את הבעיות המדיניות. הדברים מבעבעים עד שמתחיל המרד. מתוך אמונה בצדקת המעשה נכנסת המדינה לתקופה של חורבן.
דתיים יגידו שעבודה זרה היא שגרמה לחורבן, מכיון שאני לא מאמינה בענישה אלוהית קצת קשה לי לקבל את זה כידוע. אך האם אנחנו לא במידה רבה חוטאים לדת היהודית בהגדרתה עם הסגידה היום לרבנים, למזוזות, לכתבי קודש ולהבטחות אלוהיות כאלה ואחרות. כל אלה בעיני לא משקפות את ההוויה היהודית שבמהותה מתיימרת להיות דת מוסרית. אבל יותר מזה, בשם הבטחה אלוהית אנחנו מקדשים היום, כמו אז, אדמה על פני חיים. לשאלה מה יותר חשוב אתרי מורשת יהודית והתיישבות ענפה בכל השטחים הכבושים, אני כבר בחרתי - שום אדמה לא שווה קורבן של חיים. פאתוס או לא פאתוס זו אינה משוואה מבחינתי, זה אי שוויון מוחלט וברור שמעמיד את חיי האדם כערך מוחלט.
לעומת זאת ממש ברגע זה נמשכות ההתפרעויות בבית אל בשל החלטת בית המשפט להרוס את המבנים. 200 איש וחלקם מיידים אבנים לעבר שוטרים. אגב אני מניחה שמח"ט בנימין לא יעצור את רכבו כדי לירות במיידי האבנים, וטוב שכך אבל סלחו לי - גלשתי. מה יקרה אם אבן אחת תהרוג בטעות שוטר - סתם שאלה היפוטית. האם שני שלדי מבנים של קבלן שווים חיי אדם? מה אם נער מהמפגינים יחטוף חלילה כוויות חמורות מהבערת הצמיגים? זה שווה את זה? זה פדיון האדמה?
אבל הלהבות החמות דווקא עולות מהכנסת ומאיימות יותר מהכל, בעיקר משום שהן נותנות רוח גבית חמה מאוד למתקוממים פיזית ולמתקוממים בלב. חבר הכנסת מוטי יוגב (האחים היהודיים) כבר הסביר שצריך לעלות על בית המשפט העליון עם D9, מפה הקפיצה ל- C4 היא מתבקשת ככל הנראה (סליחה - זו אני שנסחפתי, לא הוא). שרת המשפטים איילת שקד כבר מצאה את הסלוגן שלה נוסח "אם תהרוס אותם, הם ייבנו מחדש". וזה בלי האליגוריה של רדיקליים חופשיים שהצמיד לבית המשפט העליון שר התיירות יריב לוין. אני יודעת שאני קצת לא פופלארית פה, לא שזה חדש, אבל הרשו לי רגע לטעת מחשבה בלתי הגיונית בעליל. בואו נתחיל בעובדה שמיטוט הלגיטימציה הציבורית של בג"צ ועקיפתו בסופו של דבר הם פגיעה אמיתית בדמוקרטיה ובאחד מנדבכי היסוד שלה.
הבנתי ושמעתי שבית המשפט הוא מעוזם של הגברים הפריבילגיים האשכנזים והשמאלנים, אני לא מתכוונת כרגע להיכנס להרכבו, לזה יש וועדה למינוי שופטים וזה נושא לפוסט אחר. בית המשפט העליון בישראל עומד בין הפטיש לסדן וזה לא מקום קל להיות בו. מחד הוא לקח לעצמו ביקורת שיפוטית לגופו של חוק ומאידך הוא פעמים רבות מחזיר לכנסת את תפוחי האדמה הלוהטים שמתגלגלים לפתחו. ברור שהבחינה אם נושא הוא שפיט או לא במידה מסוימת מושפעת במקצת מהפרשנות האישית של כל שופט וכך גם החלטותיו של בית המשפט. עם זאת השיקול שגובר על השופט הוא חוק ומוסר. למה זו בעיה? כי חוק ומוסר אינם מתיישבים עם המציאות בשטח של כיבוש. מרבית הנושאים שקשורים לנושא השטחים אם בעניינים יהודיים ואם בעניינים פלסטיניים מוחזרים על ידי בית המשפט לרשויות האחרות על מנת שיובהרו חוקית, אולם במקרים בהם החוק ברור, או שיש עילה לביקורת שיפוטית, אין לבית המשפט אלא לשפוט וככזה הוא קודם כל מחוייב לחוק. זה אף פעם לא ימצא חן בעיני מי שטוען שאין כיבוש וזה תמיד יעמיד את בית המשפט, יהא הרכבו אשר יהא כשמאלני בעיני הציבור. זהו מילכוד לא פשוט, והתוצאות המוכיחות אבדן של אמון הציבור בבית המשפט העליון בתקופה בו בית המשפט דווקא עושה עבודה די טובה ומאוזנת הן בעיקר פרי של אידיאולוגיה ותעמולה.
אם הייתי אומרת לכם שבנט יכנה את יעלון "קיצוני ומתסיס", הייתם טוענים שזה מופרך. אתם תגידו שמה שאמרתי מופרך ותנסו לטעון שבית המשפט העליון שמאלני, אני אמשיך לטעון שהוא דווקא מייצג איזון. העניין הוא שאובדן הלגיטימציה של בית המשפט העליון מצטרף לעוד הרבה סממנים מדאיגים לגבי התפוררות המוסד הדמוקרטי הזה שאנחנו קוראים לו ישראל. זוהי שאלה הרבה יותר מהותית מאשר שטחים כבושים או לא שטחים כבושים, אם כי בעיני לכיבוש יש כמובן חלק גדול בסיפור הזה, נקודת המוצא שבגינה כולנו התכנסנו פה היא היות המדינה מדינה דמוקרטית.
קריאות הכוח שעולות כרגע ממחנה הימין ובעיקר מהמחנה הלאומי-דתי איבדו כיוון לחלוטין, זה כבר לא עניין של מה נעשה עם השטחים והאם יש כיבוש או האם בכלל יש דבר כזה עם פלסטיני. ההתנהלות הביריונית בכנסת, החוקים השערורייתיים המהווים פגיעה בזכויות אדם שהם מקדמים או מתכננים לקדם, ההליכה חוצץ נגד הלגיטימיות הבסיסית של בית המשפט העליון, סימון ה"בוגדים", הזרמת הכספים להתנחלויות - כל אלה הם מעבר לאידיאולוגיית שמאל/ימין, זו התנהגות שסוחפת אותנו לעבר הלאומני ומרחיקה אותנו מהדמוקרטי ואני לא בטוחה שאנחנו צריכים להיות על הסחרור הזה. כל הקריאות הרטוריות האלה של הימין קל להיסחף אליהן אולם אם אכן אין כאן כיבוש ואין כאן פלסטינים וכל מה שקורה כרגע זה כאן בישראל, אז רבותיי, הנה לנו כרוניקה ידועה מראש של אובדן הדמוקרטיה. אני מניחה שעדיין רוב הציבור בישראל עוד לא מוכן לפרידה.
,
ברוכים הבאים לעידן הכאוטי של קדנציית נתניהו הרביעית, מובטח פה דם ויזע ותמרות עשן. קטעים פה, תישארו משהו ישרף - בית מקדש, בית משפט - אותה מהפכה.
האג'נדה של בנט ברורה ופרושה לפני כל, יש לו ציבור ברור ואינטרסים ברורים והוא לא מהסס להשתמש בהם. הוא בתוך הקואליציה, הוא יושב על ברזי תקציב, הוא אחראי על חינוך הילדים שלכם, הוא יוצר אופוזיציה לוחמת בתוך הקואליציה ובינתיים הוא גם למד איך לשבור פחות את הכלים. הבוקר בראיון לגל"צ הוא נשאל על התבטאות שלו ממאי 2015 אז אמר כי הוא מכיר את ראש הממשלה שנים ומבין שאיתו זה רק כח, היום הוא ענה כי הוא מכבד את ראש הממשלה. שזה אומר אני מכבד את זה שראש הממשלה מבין רק כוח ואני מבטיח להמשיך לפעול בהתאם. בקואליציה הקודמת בנט היה כנער המתבגר שיוצא נגד המבוגרים ונתניהו התגלה כבעל סבלנות, את המשחק הזה בנט כבר לא משחק. הוא עבר לעצבן בתחכום. להביע כבוד לראש הממשלה ולהתנהג בדיוק באופן שהסביר במאי - להפגין כח.
 |
| שימו לב לכנף חליפת הפראק |
זה מגיע אחרי פסטיבל זיכרון להתנתקות ששם בכיס הקטן את ימי בין המיצרים. כמה אבל לאומי וטראומה מעורבב עם הפאתוס של תשעה באב ואיך זה היום שבו תמיד קורה לנו משהו רע (אגב, מרפי נוצרי, כמובן אנטישמי - אין צורך לציין את המובן מאליו). תשעה באב ופתאום כולם מדברים על רטוריקה ואהבת חינם (חוץ מלשמאלנים שנפלו על הראש - לפי יאיר לפיד ט.ל.ח). אבל השורה התחתונה היא שבישראל 2015 רעות חולות מלמדות שאנחנו אולי מבכים בפאתוס את חורבן הבית וגלות ישראל אבל את הלקח אנחנו לא מפנימים. מדינה יהודית שמתאפיינת בפלגנות, מערבת דת ומדינה כולל מנגנון דתי מסואב, מצב כלכלי בעייתי, קידוש הנושאים הלא נכונים והתגבשות אתוס בטחוני.
מדינה יהודית? ובכן אגריפס היה נציב אמנם ועדיין למעט מיסים שהלכו לרומא, היה כאן ניהול יהודי של המדינה. והשסעים במדינה הזו היו לא פחות חמורים מאלה של היום - על רקע כלכלי, על רקע דתי, על רקע אידיאולוגי. נשמע מוכר? כן, אני מפשטת ועם זאת, ההשוואה כמעט מתבקשת. אפילו בעיות של הון-שלטון כבר היו אז עניין מקובל. שלא לדבר על פלגים שונים בעם כולל כאלה משיחיים במיוחד, מבחינת דת ומדינה ובכן- יש בית מקדש ויש כהן ויש קבוצה של אנשים דתיים שנהנים ממעמד גבוה וחיי נהנתנות ותחתם כורע העם, המיסים הגבוהים יוצרים בעיות כלכליות שמחריפות את הבעיות המדיניות. הדברים מבעבעים עד שמתחיל המרד. מתוך אמונה בצדקת המעשה נכנסת המדינה לתקופה של חורבן.
דתיים יגידו שעבודה זרה היא שגרמה לחורבן, מכיון שאני לא מאמינה בענישה אלוהית קצת קשה לי לקבל את זה כידוע. אך האם אנחנו לא במידה רבה חוטאים לדת היהודית בהגדרתה עם הסגידה היום לרבנים, למזוזות, לכתבי קודש ולהבטחות אלוהיות כאלה ואחרות. כל אלה בעיני לא משקפות את ההוויה היהודית שבמהותה מתיימרת להיות דת מוסרית. אבל יותר מזה, בשם הבטחה אלוהית אנחנו מקדשים היום, כמו אז, אדמה על פני חיים. לשאלה מה יותר חשוב אתרי מורשת יהודית והתיישבות ענפה בכל השטחים הכבושים, אני כבר בחרתי - שום אדמה לא שווה קורבן של חיים. פאתוס או לא פאתוס זו אינה משוואה מבחינתי, זה אי שוויון מוחלט וברור שמעמיד את חיי האדם כערך מוחלט.
לעומת זאת ממש ברגע זה נמשכות ההתפרעויות בבית אל בשל החלטת בית המשפט להרוס את המבנים. 200 איש וחלקם מיידים אבנים לעבר שוטרים. אגב אני מניחה שמח"ט בנימין לא יעצור את רכבו כדי לירות במיידי האבנים, וטוב שכך אבל סלחו לי - גלשתי. מה יקרה אם אבן אחת תהרוג בטעות שוטר - סתם שאלה היפוטית. האם שני שלדי מבנים של קבלן שווים חיי אדם? מה אם נער מהמפגינים יחטוף חלילה כוויות חמורות מהבערת הצמיגים? זה שווה את זה? זה פדיון האדמה?
אבל הלהבות החמות דווקא עולות מהכנסת ומאיימות יותר מהכל, בעיקר משום שהן נותנות רוח גבית חמה מאוד למתקוממים פיזית ולמתקוממים בלב. חבר הכנסת מוטי יוגב (האחים היהודיים) כבר הסביר שצריך לעלות על בית המשפט העליון עם D9, מפה הקפיצה ל- C4 היא מתבקשת ככל הנראה (סליחה - זו אני שנסחפתי, לא הוא). שרת המשפטים איילת שקד כבר מצאה את הסלוגן שלה נוסח "אם תהרוס אותם, הם ייבנו מחדש". וזה בלי האליגוריה של רדיקליים חופשיים שהצמיד לבית המשפט העליון שר התיירות יריב לוין. אני יודעת שאני קצת לא פופלארית פה, לא שזה חדש, אבל הרשו לי רגע לטעת מחשבה בלתי הגיונית בעליל. בואו נתחיל בעובדה שמיטוט הלגיטימציה הציבורית של בג"צ ועקיפתו בסופו של דבר הם פגיעה אמיתית בדמוקרטיה ובאחד מנדבכי היסוד שלה.
הבנתי ושמעתי שבית המשפט הוא מעוזם של הגברים הפריבילגיים האשכנזים והשמאלנים, אני לא מתכוונת כרגע להיכנס להרכבו, לזה יש וועדה למינוי שופטים וזה נושא לפוסט אחר. בית המשפט העליון בישראל עומד בין הפטיש לסדן וזה לא מקום קל להיות בו. מחד הוא לקח לעצמו ביקורת שיפוטית לגופו של חוק ומאידך הוא פעמים רבות מחזיר לכנסת את תפוחי האדמה הלוהטים שמתגלגלים לפתחו. ברור שהבחינה אם נושא הוא שפיט או לא במידה מסוימת מושפעת במקצת מהפרשנות האישית של כל שופט וכך גם החלטותיו של בית המשפט. עם זאת השיקול שגובר על השופט הוא חוק ומוסר. למה זו בעיה? כי חוק ומוסר אינם מתיישבים עם המציאות בשטח של כיבוש. מרבית הנושאים שקשורים לנושא השטחים אם בעניינים יהודיים ואם בעניינים פלסטיניים מוחזרים על ידי בית המשפט לרשויות האחרות על מנת שיובהרו חוקית, אולם במקרים בהם החוק ברור, או שיש עילה לביקורת שיפוטית, אין לבית המשפט אלא לשפוט וככזה הוא קודם כל מחוייב לחוק. זה אף פעם לא ימצא חן בעיני מי שטוען שאין כיבוש וזה תמיד יעמיד את בית המשפט, יהא הרכבו אשר יהא כשמאלני בעיני הציבור. זהו מילכוד לא פשוט, והתוצאות המוכיחות אבדן של אמון הציבור בבית המשפט העליון בתקופה בו בית המשפט דווקא עושה עבודה די טובה ומאוזנת הן בעיקר פרי של אידיאולוגיה ותעמולה.
אם הייתי אומרת לכם שבנט יכנה את יעלון "קיצוני ומתסיס", הייתם טוענים שזה מופרך. אתם תגידו שמה שאמרתי מופרך ותנסו לטעון שבית המשפט העליון שמאלני, אני אמשיך לטעון שהוא דווקא מייצג איזון. העניין הוא שאובדן הלגיטימציה של בית המשפט העליון מצטרף לעוד הרבה סממנים מדאיגים לגבי התפוררות המוסד הדמוקרטי הזה שאנחנו קוראים לו ישראל. זוהי שאלה הרבה יותר מהותית מאשר שטחים כבושים או לא שטחים כבושים, אם כי בעיני לכיבוש יש כמובן חלק גדול בסיפור הזה, נקודת המוצא שבגינה כולנו התכנסנו פה היא היות המדינה מדינה דמוקרטית.
קריאות הכוח שעולות כרגע ממחנה הימין ובעיקר מהמחנה הלאומי-דתי איבדו כיוון לחלוטין, זה כבר לא עניין של מה נעשה עם השטחים והאם יש כיבוש או האם בכלל יש דבר כזה עם פלסטיני. ההתנהלות הביריונית בכנסת, החוקים השערורייתיים המהווים פגיעה בזכויות אדם שהם מקדמים או מתכננים לקדם, ההליכה חוצץ נגד הלגיטימיות הבסיסית של בית המשפט העליון, סימון ה"בוגדים", הזרמת הכספים להתנחלויות - כל אלה הם מעבר לאידיאולוגיית שמאל/ימין, זו התנהגות שסוחפת אותנו לעבר הלאומני ומרחיקה אותנו מהדמוקרטי ואני לא בטוחה שאנחנו צריכים להיות על הסחרור הזה. כל הקריאות הרטוריות האלה של הימין קל להיסחף אליהן אולם אם אכן אין כאן כיבוש ואין כאן פלסטינים וכל מה שקורה כרגע זה כאן בישראל, אז רבותיי, הנה לנו כרוניקה ידועה מראש של אובדן הדמוקרטיה. אני מניחה שעדיין רוב הציבור בישראל עוד לא מוכן לפרידה.
,
ברוכים הבאים לעידן הכאוטי של קדנציית נתניהו הרביעית, מובטח פה דם ויזע ותמרות עשן. קטעים פה, תישארו משהו ישרף - בית מקדש, בית משפט - אותה מהפכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה