בניסיון להבין דינמיקה של שינוי במערכת יחסים שלי עם אדם אחר, מצאתי את עצמי מנסה להבין איך בעבר, מצב מסויים היה מתפתח בכיוון מסויים והיום אותו מצב מתפתח אחרת וכמובן מביא לתוצאות שונות. אפשר לייחס את השינוי להמון משתנים, חלקם תלויים וחלקם בלתי תלויים, והמאמץ העיקרי שלי היה לנסות ולבודד את הסיבה העיקרית לשינוי שהוא באמת דרמטי. כלומר ברור שמערכת יחסים בכל נקודת זמן היא לא אותה מערכת יחסים בנקודת זמן אחרת ובכל זאת כאשר זו מערכת יחסים קבועה ומתמשכת ולא אחת שבאה בגלים או בתקופות שונות, מאפייניה נשארים די קבועים. זה בעיקר נכון לגבי אנשים שהם בעלי תפקיד בחייך, נניח בני משפחה. אני אומר לכם מראש את התוצאה (ספולייר) - זה עניין של פרספקטיבה.
דפוסים של מערכות יחסים משתנים בעיקר משום שהם תלויי זמן, גיל ואופי וכמובן הדינמיקה הפנימית. יש נטיה אנושית לראות במערכת יחסים משהו סימטרי, עגול במהותו, אולם במידת מה כמו בעולם הפיזיקה, מסלול הגופים אינו מעגלי, אלא אליפטי, העיגול הוא מקרה פרטי שלה אבל זהו. יש נקודות של סימטריה אבל לרוב אין סימטריה והנטיה לחפש אותה, בעיניי, היא מוטה ומטעה. למעשה, כשחושבים על זה גם במערכת יחסים יש את תקופת הפריהליון - תקופת הקרבה לשמש שאני מניחה שניתן להשוותה לתקופות טובות יותר ותקופות האפהיליון - הרחוקות מהשמש - מן הסתם אשווה אותן לתקופות קרירות ונעימות פחות. ויש גם את מה שביניהן - טוב זה כבר בנאלי.
למעשה ככל שאני חושבת על זה יותר מערכת יחסים בהומאז' למערכת השמש זה לא רע בכלל, כולל עקמומיות המרחב והטנזור של איינשטיין - היינו הסטייה הקלה הזו. וזה שאת תורת היחסות איינשטיין לכאורה אישש ב- 1919 אחרי ליקוי החמה, ברור שזה לגמרי סימן קוסמי שההשוואה מחוייבת המציאות. עזבו את זה שתכל'ס זה לא ממש היה אישוש אמיתי מבחינת תוקף ומהימנות - אל תהיו קטנוניים - זה נתן את הגושפנקא.
אנחנו חיים במידה רבה בתוך מודלים לא לחלוטין מפותחים של מערכות יחסים על בסיס תפקידים ואני לא בטוחה שזה טוב. קחו לדוגמא את מוסד הנישואים, שהחברה עדיין מגדלת לאורו. האם בהכרח כמודל הוא נכון? האם הוא מותאם לאופיו הבסיסי של האדם. האם בין הסיבות לאי עמידותו במציאות של היום לא תהיה העובדה שאנחנו חיים על תחום הדיסוננס של איך החברה רוצה שנראה את המוסד הזה ואיך הוא באמת?
עוד נקודה? תחשבו על זה שאנחנו מגדלים ילדים בין היתר גם לתוך תהליך שאנחנו עושים באוטומט - בישראל זה: בית ספר, צבא, אולי טיול, לימודים, חתונה, ילדים. זה מודל כל כך טבעי לנו, או לפחות כך אנחנו חושבים, שכולם רואים אותו כך וכדוגמא הוא מוזכר בהמון ספרי ילדים. במידה רבה כמו שהמסלול הוא כמעט מותנה גם ההתייחסות לכל שלב שבו היא מותנית. תהליך של אינדוקטרינציה חברתית שנעשה באוטומט.
אלא שהחיים הם לא כאלה. למשל לא כל הורה באמת נושא בתפקיד שלו כמו שראוי היה שישא, ברמה המינימלית של דרישות התפקיד, אם ניתן היה להגדיר את זה כך. במידה רבה יש לחץ חברתי גדול לשמר את הקשר גם כאשר הוא לא בהכרח נכון או כאשר הוא דורש יותר מרחב או ריחוק, באופן פרדוקסלי כדי ליצר קשר. אני זוכרת בתקופות מוקדמות יותר שהיה לי קושי גדול מאוד ביצירת הקשר הזה ואת רגע הבוננות שלי כנערה ביום שהבנתי שזה רק תפקיד ואדם יכול לבצע אותו או לא לבצע אותו. ואם הוא בוחר לא לבצע אותו, לא ניתן להכריח או לייצר קשר, להפך זה זמן להרפות. בסופו של דבר החוויה האישית הזו יצרה את מי שאני ואת הדרך שלי להסתכל על מערכות יחסים.
בעוד שהחברה מלמדת אותנו על סימטריה או אי-סימטריה במערכות יחסים, היא יוצרת מדד מסויים של ציפיות וחלקן בעיניי ממש לא עינייניות. לדוגמא התנצלות עם פרחים, תכל'ס אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחזור הביתה עם פרחים בגלל משהו מסויים. הוא יכול להביא פרחים אם מתחשק לו, אבל לא כדרך להגיד סליחה. אגב שגם לא יבוא עם שוקולד, עוד התניה טיפשית. מה גם שאם ההתניה החברתית אומרת שעצוב לה בגללך ולכן היא אכלה פיינטים של גלידה, להביא לה שוקולד זה רק עוד מלאי קלורי למחסני העצב הבא. מעולם לא אכלתי גלידה כי עצוב לי - הנה אמרתי את זה - אלפי סרטים הוליוודיים לא הצליחו לעשות לי את זה.
לקח לי שנים להתנתק מהתניות החברתיות של איך לנהל זוגיות, איך לחיות את החיים, איך לגדל ילדים, איך להיות הילדה הטובה. מערכות היחסים שלי עם חברים מלמדות אותי בעיקר על מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות. אני מסתובבת בתוך אליפסה ולא מחפשת את מה שהחברה מגדירה לי כנכון. בכל מערכ יחסים שאני נמצאת בה, אני נמצאת בה מרצון ולא מתנה את הימצאותי בסימטריה של מה כל אחד מביא אלא במהות שמביא האחר למערכת היחסים הזו. השינוי הזה בפרספקטיבה - המעבר מהמחשבה על הדדיות או סימטריה למעבר לבחינה עצמאית של כל מערכת יחסים בנפרד, אפילו עם כל אחד מהילדים שלי.
לקיחת האחריות המלאה לצד שלי כי רק על זה אני יכולה להיו אחראית, היא במידה רבה דרך לגשר על הסטייה הזו של כל אחד מהמסלול שלו, כי החיים הם בעיקר כל סטיות התקן האלה ממה שמקובל. מצחיק איך בתוך הניסיון הזה להיות אינדיבודואל, במקום שנבין שאין מתכון לנהל מערכת יחסים לפי קטגוריות, אנחנו קוראים לאינדיבידואליות ותחומים אותה בתוך הגדרות חברתיות בלתי מעורערות. תפקיד של הורה, תפקיד של בנזוג, תפקיד של ילד - זה יכול לתת רק מסגרת אבל לא תבנית מחשבתית, העובדה שהפכנו את זה לתבנית לא מוכיחה הצלחה. הניסיון להבין שהמקובל הוא לא בהכרח המצוי ובתוך זה צריך לעבוד, מאפשר פרספקטיבה. אני מוצאת בזה משהו מנחם, אבל אני אף פעם לא דוגמא.
דפוסים של מערכות יחסים משתנים בעיקר משום שהם תלויי זמן, גיל ואופי וכמובן הדינמיקה הפנימית. יש נטיה אנושית לראות במערכת יחסים משהו סימטרי, עגול במהותו, אולם במידת מה כמו בעולם הפיזיקה, מסלול הגופים אינו מעגלי, אלא אליפטי, העיגול הוא מקרה פרטי שלה אבל זהו. יש נקודות של סימטריה אבל לרוב אין סימטריה והנטיה לחפש אותה, בעיניי, היא מוטה ומטעה. למעשה, כשחושבים על זה גם במערכת יחסים יש את תקופת הפריהליון - תקופת הקרבה לשמש שאני מניחה שניתן להשוותה לתקופות טובות יותר ותקופות האפהיליון - הרחוקות מהשמש - מן הסתם אשווה אותן לתקופות קרירות ונעימות פחות. ויש גם את מה שביניהן - טוב זה כבר בנאלי.
 |
| השער של הניו יורק טיימס - ההמונים החליטו על אישוש תורת היחסות |
אנחנו חיים במידה רבה בתוך מודלים לא לחלוטין מפותחים של מערכות יחסים על בסיס תפקידים ואני לא בטוחה שזה טוב. קחו לדוגמא את מוסד הנישואים, שהחברה עדיין מגדלת לאורו. האם בהכרח כמודל הוא נכון? האם הוא מותאם לאופיו הבסיסי של האדם. האם בין הסיבות לאי עמידותו במציאות של היום לא תהיה העובדה שאנחנו חיים על תחום הדיסוננס של איך החברה רוצה שנראה את המוסד הזה ואיך הוא באמת?
עוד נקודה? תחשבו על זה שאנחנו מגדלים ילדים בין היתר גם לתוך תהליך שאנחנו עושים באוטומט - בישראל זה: בית ספר, צבא, אולי טיול, לימודים, חתונה, ילדים. זה מודל כל כך טבעי לנו, או לפחות כך אנחנו חושבים, שכולם רואים אותו כך וכדוגמא הוא מוזכר בהמון ספרי ילדים. במידה רבה כמו שהמסלול הוא כמעט מותנה גם ההתייחסות לכל שלב שבו היא מותנית. תהליך של אינדוקטרינציה חברתית שנעשה באוטומט.
אלא שהחיים הם לא כאלה. למשל לא כל הורה באמת נושא בתפקיד שלו כמו שראוי היה שישא, ברמה המינימלית של דרישות התפקיד, אם ניתן היה להגדיר את זה כך. במידה רבה יש לחץ חברתי גדול לשמר את הקשר גם כאשר הוא לא בהכרח נכון או כאשר הוא דורש יותר מרחב או ריחוק, באופן פרדוקסלי כדי ליצר קשר. אני זוכרת בתקופות מוקדמות יותר שהיה לי קושי גדול מאוד ביצירת הקשר הזה ואת רגע הבוננות שלי כנערה ביום שהבנתי שזה רק תפקיד ואדם יכול לבצע אותו או לא לבצע אותו. ואם הוא בוחר לא לבצע אותו, לא ניתן להכריח או לייצר קשר, להפך זה זמן להרפות. בסופו של דבר החוויה האישית הזו יצרה את מי שאני ואת הדרך שלי להסתכל על מערכות יחסים.
בעוד שהחברה מלמדת אותנו על סימטריה או אי-סימטריה במערכות יחסים, היא יוצרת מדד מסויים של ציפיות וחלקן בעיניי ממש לא עינייניות. לדוגמא התנצלות עם פרחים, תכל'ס אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחזור הביתה עם פרחים בגלל משהו מסויים. הוא יכול להביא פרחים אם מתחשק לו, אבל לא כדרך להגיד סליחה. אגב שגם לא יבוא עם שוקולד, עוד התניה טיפשית. מה גם שאם ההתניה החברתית אומרת שעצוב לה בגללך ולכן היא אכלה פיינטים של גלידה, להביא לה שוקולד זה רק עוד מלאי קלורי למחסני העצב הבא. מעולם לא אכלתי גלידה כי עצוב לי - הנה אמרתי את זה - אלפי סרטים הוליוודיים לא הצליחו לעשות לי את זה.
לקח לי שנים להתנתק מהתניות החברתיות של איך לנהל זוגיות, איך לחיות את החיים, איך לגדל ילדים, איך להיות הילדה הטובה. מערכות היחסים שלי עם חברים מלמדות אותי בעיקר על מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות. אני מסתובבת בתוך אליפסה ולא מחפשת את מה שהחברה מגדירה לי כנכון. בכל מערכ יחסים שאני נמצאת בה, אני נמצאת בה מרצון ולא מתנה את הימצאותי בסימטריה של מה כל אחד מביא אלא במהות שמביא האחר למערכת היחסים הזו. השינוי הזה בפרספקטיבה - המעבר מהמחשבה על הדדיות או סימטריה למעבר לבחינה עצמאית של כל מערכת יחסים בנפרד, אפילו עם כל אחד מהילדים שלי.
לקיחת האחריות המלאה לצד שלי כי רק על זה אני יכולה להיו אחראית, היא במידה רבה דרך לגשר על הסטייה הזו של כל אחד מהמסלול שלו, כי החיים הם בעיקר כל סטיות התקן האלה ממה שמקובל. מצחיק איך בתוך הניסיון הזה להיות אינדיבודואל, במקום שנבין שאין מתכון לנהל מערכת יחסים לפי קטגוריות, אנחנו קוראים לאינדיבידואליות ותחומים אותה בתוך הגדרות חברתיות בלתי מעורערות. תפקיד של הורה, תפקיד של בנזוג, תפקיד של ילד - זה יכול לתת רק מסגרת אבל לא תבנית מחשבתית, העובדה שהפכנו את זה לתבנית לא מוכיחה הצלחה. הניסיון להבין שהמקובל הוא לא בהכרח המצוי ובתוך זה צריך לעבוד, מאפשר פרספקטיבה. אני מוצאת בזה משהו מנחם, אבל אני אף פעם לא דוגמא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה