אידה - אישה פורצת דרך שנשכחה

ההיסטוריה תלויה במספר ובעורך, אבל הסיפור של אידה ב. וולס-ברנט, לא נועד להשכח. האישה פורצת הדרך הזו - לוחמת זכויות, עיתונאית חוקרת, פובליציסטית, היתה זו שיישרה את השטח עוד לפני שמישהו בכלל חשב שהדרך אפשרית 

היא נולדה במסיסיפי ב-16.7.1862, בתם הבכורה של ג'יימס ואליזבת (ליזי), שני עבדים. 6 חודשים לאחר לידתה הכריז לינקולן על אמנציפציה, אבל בואו לא נשלה את עצמנו, עבדים משוחררים במיסיסיפי בעיקר סבלו מגזענות, אפליה ממוסדת ואלימות. אידה גדלה בתקופת הרקונסטרקציה כשג'יימס היה פעיל פוליטי ואפילו ניסה להשלים את לימודיו בקולג' אך נאלץ לפרוש כדי לכלכל את משפחתו. ליזי היתה נוצרייה אדוקה ולשניהם חינוך הילדים היה במקום הראשון. ליזי אפילו החלה ללמוד בשואו קולג' שהיה מוסד להשכלה לאפרו-אמריקאים במיסיסיפי, אבל דעתנית שכמוה הצליחה להסתכסך עם נשיא המכללה. היא שהתה אצל סבתה בעמק המיסיסיפי ב-1878 עד שקיבלה הודעה שבהולי ספרינגס החלה מגפת הקדחת הצהובה והוריה ואחיה התינוק היו בין הנספים, אידה נאלצה לפרוש מלימודיה.

אחרי הלוויה מחליטים קרובי המשפחה להפריד בין האחים ולשלוח אותם למשפחות מאמצות אבל אידה מתנגדת. בעזרת סבתה וקרובים נוספים היא מצליחה לרקום תכנית שתשאיר את כולם יחד: היא תצא לעבוד כמורה, מעט ההשכלה שהיתה לה הספיקה כדי להתקבל מורה בבתי ספר של אפרו-אמריקאים, ותחזור בסופי שבוע ומשכורתה תשמש למחייתם של אחיה אצל סבתה. היא מצליחה לשכנע מנהל בית ספר שהיא בת 18 ומקבלת עבודה כמורה. הפער בין אפרו-אמריקאיים ללבנים היה חלק בלתי נפרד בחייה והפערים במשכורות המורים בתקופתה, 30 דולר מול 80 דולר, הביאו אותה להתעניין יותר באפליה, בפערים ובפוליטיקה. אידה בעיקר האמינה שתוכל לאט ובהתמדה לשנות ולהפוך את הדרום למקום שנעים לחיות בו.

ב-1883 היא עוברת עם שלוש אחיותיה לממפיס, טנסי, אל דודתה, שני אחיה מקבלים עבודה כשוליות נגרים ונשארים בהולי ספרינגס. בממפיס היא מגלה שהיא יכולה להשתכר שם יותר והיא גם חוזרת ללימודים, הפעם באוניברסיטת פיסק בנאשוויל שהיתה, איך לא, מיועדת לאפרו-אמריקאים. גם שם היא מעוררת הרבה רעש בעיקר משום המאבק שלה לשוויון מגדרי. כולם מכירים את רוזה פארקס, אבל במאי 1884, מבקר הכרטיסים על הרכבת פונה לאידה שקנתה כרטיסים בקרון המחלקה הראשונה ומבקש ממנה לוותר על המושב למען אישה אחרת, לבנה כמובן, ולעבור לקרון המעשנים, שכבר היה עמוס. אידה כמובן מסרבת, כמו שהיא כתבה את זה ביומנה המתועד "הידקתי את השיניים שלי ליד שלו עד שהרפה ממני" וזה נגמר בזה שמבקר הכרטיסים, בעזרת שני גברים נוספים, הורידו אותה בכוח מהקרון.

לא אישה כאידה תשתוק והיא כותבת טור דעה ראשון בעיתון של הכנסיה האפרו-אמריקאית המקומית. זה יוצר המולה ובסופו של דבר אידה שוכרת את שירותיו של עורך דין ותובעת את חברת הרכבות. חברת הרכבות מצליחה לשחד את עורך הדין שלה ואידה שוכרת את שירותיו של עו"ד אחר, הפעם לבן. בדצמבר היא זוכה במשפט במחוזי וזוכה בפיצוי של 500 דולר. חברת הרכבות מערערת בבית המשפט העליון של טנסי וזה, ב-1887 הופך את החלטת המחוזי. על זה טענה אידה כי היא קיוותה לשינוי ותהתה אם לא נותר צדק במדינה.

זה לא מרפה את ידיה, להפך – זה הופך אותה לעיתונאית. אידה מתחילה לכתוב טורי דעה גם בעיתון האפרו-אמריקאי המקומי של הכניסה וגם טור שבועי ב"Evening Star" שמתפרסם בוושינגטון והחלה לצבור את פרסומה ככותבת בנושא אי שוויון גזעי. זו התקופה בה הרקונסטרוקציה נכשלת כישלון חרוץ וחוקי ג'ים קרואו, חוקי ההפרדה, צצים כמו פטריות אחרי הגשם והסנטימנט האנטי-אפרו-אמריקאי בשיאו. הטורים של אידה זוכים להצלחה ואף מודפסים מחדש בעיתונים רבים ברחבי ארה"ב, ברובם עיתונים אפרו-אמריקאים.

ב-1889 היא הופכת לשותפה ועורכת של בטאון עצמאי בשם "חופש הביטוי וזרקור" (תרגום חופשי שלי ל- Free speech and Headlight) שעסק בעיקר באפליה וההפרדה הממוסדות ובאי צדק על רקע אפליה גזעית. היא כותבת על הקורבנות של מעשי שנאה ומנסה לספר את סיפורם של מי שאחרת ייעלמו מההיסטוריה. היא גם מארגנת חרם על בתי עסק המפלים אפרו-אמריקאים, הרבה לפני שזה הפך לדפוס פעולה בשנות ה-50 וה-60. עמדותיה המוצקות מביאות לפיטוריה מעבודתה כמורה ב-1891, אבל אידה ממשיכה בפעילותה.

באותה שנה פותח חבר קרוב של אידה, בשם תומס מוס, מעין מכולת קואופרטיב בבעלות 11 אפרו-אמריקאים ביציאה ממפיס. אידה היתה קרובה לתומס ואף היתה הסנדקית של בתו הבכורה. המכולת עבדה מצוין, כל כך טוב עד שוויל בארט, בעל המכולת שממול, שהיה לבן, החל לעשות בעיות, בכל זאת לפני כן המונופול על מוצרי בסיס היה שלו ומה פתאום תחרות ועוד של אפרו-אמריקאים? וכך אנחנו מגיעים ל-2.3.1892, ליד המכולת של תומס משחק ילד אפרו-אמריקאי בשם ארמור האריס במשחק גולות עם ילד לבן בשם קורניליוס הרסט, עד מהרה מתפתח עימות, אביו של קורניליוס מתערב ומכה את ארמור, שני עובדים אפרו-אמריקאים מגיעים להגן עליו ומתפתחת תגרה די רצינית ומתישהו משיהו מכה באלה בוויליאם בארט, בעל חנו המכולת הלבן – זוכרים? יום למחרת ב-3.3 הוא נכנס למכולת של מוס מלווה בקצין משטרה, זה נגמר בירי.

מכאן מתחילה שרשרת של אירועים עוינים שלא אלאה אתכם בה עד שב-5.3 בלילה מארגן השריף ופורעים לבנים תקיפה על המכולת, מתפתח קרב יריות, בו נפצעים אנשי השריף ובסוף נעצרים מוס ועוד שני אפרו-אמריקאים מבעלי החנות, קלווין מקדואל והנרי סטוארט. שמועות לא מבוססות על מותם הצפוי של הפצועים הלבנים מתסיסות עוד יותר את השטח ומיליציה לבנה מתארגנת. העצורים, למותר לציין, לא זכו לא להגנה ולא לשימועים הוגנים. ב-9.2. בשתיים בלילה מגיעים הפורעים הלבנים במסכות שחורות לכלא, אגב הם גם מזמינים כתבים לחזות בלינץ' של שלושת העצורים, כך שהכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. הם חוטפים את שלושת העצורים ומבצעים בהם לינץ'. מילותיו האחרונות של מוס תועדו: "תגידו לאנשיי ללכת מערבה, שום צדק לא מחכה להם כאן".

במילים האלה השתמשה אידה בטור הראשון שלה בנושא לינץ' ולמעשה קראה לתושבי ממפיס לעזוב, אגב בסופו של דבר זה יצר גל הגירה מערבה של כ-6,000 איש מממפיס. אידה תקפה לא רק את מבצעי הלינץ' אלא גם את הצופים וגם את מערכת החוק והמשפט, לא חסכה בקולמוסה מאף אחד. אגב לא רק בקולמוסה, היא גם היתה דוברת רהוטה שמעולם לא היססה לומר את דעתה, גם אם לא היתה פופולרית, מה שלרוב היה נכון, היא משכה אש מכל כיוון.

הסיפור לא נגמר בלינץ', זה המשיך בהתעמרות באוכלוסייה השחורה, בירי על אזרחים ובמכירת המכולת עבור עשירית משוויה לוויליאם בארט. מעבר לכותרות בעיתונים, זה גם היה הטריגר עבור אידה להתחיל לחקור את נושא הלינצ'ים, מה שהביא בסופו של דבר אותה להוביל קמפיין בינלאומי, כן, גם מחוץ לרחבי ארצות הברית. העובדה שתומס היה אדם מיושב, דתי, איש משפחה וקהילה ובכל זאת נרצח באכזריות שבר את תפיסת עולמה. עד אז היא חשבה שהיא פשוט תפעל כדי לעשות את הדרום טוב יותר, זה מערער אותה, היא מתחילה לחשוב שאולי יש כאן משהו שמצריך הפניית זרקור. אבל זה מתחיל במחקר וכדי שיהיה לה כסף לחקור היא יוצאת בסדרת הרצאות בנושא ואוספת דולר לדולר ומתחילה לחקור.

היא מתחמשת באקדח להגנה אישית ויוצאת למעות בדרום, להתחקות אחרי סיפורי לינץ' ועדויות. מגלה שבניגוד לדעה המקובלת שמעשי הלינץ' לרוב מבוצעים בשל הטרדה מינית של נשים, הם דווקא נעשים מסיבות אחרות לחלוטין, כמו: אי עמידה בחובות, פחד מתחרות, חוסר כבוד ללבנים, שכרות בציבור ועוד – סיבות שמעידות יותר מכל על ענישה חברתית, לשמור את האפרו-אמריקאים "במקומם". זה חשוב כי למרות שמעשי לינץ' אינם חוקיים, הסברה כי הם נעשים בעקבות אונס ברוטלי או פשע חמור, היתה בגבולות הלגיטימיים, התקבלה באיזושהי הבנה לא רק של הרוב הלבן הדומם, אלא גם של אינטלקטואלים אפרו-אמריקאים, ביניהם עד ללינץ' של תומס מוס, אפילו אידה עצמה.

במאי היא פרסמה את מחקרה בחוברת קטנה בשם "זוועות הדרום: חוקי הלינץ' על כל שלביהם" שנפתח במילים: "לא הנאה הניעה אותי לטבול את ידיי בשחיתות שתתגלה פה. מישהו צריך להראות שיותר משהגזע האפרו-אמריקאי חטא, חטאו יותר כלפיו ונראה שהמשימה הזו נפלה על כתפיי". בטור הפותח היא אף כותבת שבניגוד לטענות על תקיפות מיניות, קשרים, גם חברתיים בלבד, בין גזעיים הם קשרים המבוססים על הסכמה הדדית. החוברת שלה יוצרת מהומה לא קטנה וכשהיא נוסעת לפילדלפיה לעוד משימה עיתונאית מתפרסמים נגדה כמה וכמה טורי דעה על ידי גברים לבנים מזועזעים, מה שגורר מהומות ואף להצתת משרדי העלון שלה, "חופש הדיבור וזרקור".

אידה לא נרתעת והיא ממשיכה לדבר ולאסוף כסף לקמפיין שלה נגד לינץ', במקביל בגלל איומים על חייה היא מחליטה לעזוב את ממפיס. לפני שהיא עוזבת, להזכירכם תחת איומים על חייה, היא כותבת: "אם עבודה זו תתרום בדרך כלשהי להוכחת המצב ובאותו זמן תעלה את המודעות של העם האמריקאי לדרישה לצדק עבור כל אזרח וענישה על פי חוק לפורעי החוק, ארגיש כאילו עשיתי שירות טוב לגזע שלי, כל שיקול אחר הוא משני". רק לסבר את האוזן ובלי לדבר על מעשי הלינץ' עצמם - לחלק ממעשי הלינץ' אנשים הגיעו עם ילדים וסלי פיקניק, יש עדויות של אנשים שלקחו עצם למזכרת, או תמונות של לבנים מעבירים ביניהם חלקי אדם כי ככה. אידה חופרת ולזעזוע שלה אינסוף, גם היא עם כל המודעות שלה לא הבינה עד כמה מעשי הזוועות האלה מקובלים ולמרות האיומים ולמרות התקופה היא לא מרפה – אחד לאחד היא שוברת את השתיקה ואת הנרטיב המקובל לגבי מעשי הלינץ', כלומר שזו תגובה למעשי אלימות קשים של אפרו-אמריקאים. אגב, למעלה מ4,000 מקרי לינץ' באפרו-אמריקאים התרחשו מ1877 ועד 1950.

הניסיונות להכפיש אותה ואת מחקרה לא פוסקים ובעקבות סדרת כתבות נגטיבית, היא מחליטה לתבוע תביעת דיבה עיתון בממפיס.מי שמסכים לייצג אותה הוא בעלה לעתיד פרדיננד לי ברנט, שגם מתאהב בה באותה הזדמנות. אגב, הם מחליטים לוותר על התביעה בסופו של דבר. אבל הם ממשיכים לפרוייקט הבא, ב-1893 יחד עם פרדריק דאגלס ועוד מנהיגים אפרו-אמריקאים, היא וברנט יוצאים בקמפיין נגד היריד הבינלאומי בשיקאגו וקוראים לחרם אפרו-אמריקאי. את החוברת שהוציאו, הם חילקו לכ- 20,000 איש. אידה מחליטה להשתקע בשיקאגו ומתחילה לעבוד בעיתון האפרו-אמריקאי ה"שיקאגו קונסרבטור". באותה שנה היא מקימה את מועדון הנשים האזרחי הראשון מסוגו בעיר שסייע לנשים לתפוס את מעט העמדות שהותרו לנשים ופעלה בכלל לקידום האוכלוסייה האפרו-אמריקאית.

ב-1893 ושוב ב-1894 היא גם יוצאת לקידום הקמפיין שלה לבריטניה בניסיון להשפיע על הטלת סנקציות על ארה"ב ובעיקר לשכנע את הבריטים לא לקנות כותנה אמריקאית. ההרצאות שלה, שמלוות גם בתמונות מזעזעות, זוכות להמון תהודה, הקהל האירופי מתחלחל ומתחילות להיווצר וועדות שדנות בתופעת מעשי הלינץ' ובתגובה לארה"ב. לפני הנסיעה השנייה היא גם מצליחה לקבל עבודה בסיקור הנסיעה ולמעשה הופכת לאפרו-אמריקאית הראשונה שנשכרה לשמש ככתבת בחו"ל בתשלום על ידי עיתון לבן.

ב-1895 היא מוציאה עוד חוברת, מקיפה יותר, בנושא בשם "הרשומות אדומות" הסוקרת את המצב בדרום מאז האמנציפציה של 1863. היא עורכת שם סקירה נרחבת  בעיקר בתקופה שבין 1892 ל-1895, כולל ציטוטי זוועות מכתבות שפורסמו בעיתונים המקומיים. בחוברת טענה שלינץ' הוא למעשה ענישה חברתית ש"סוגרת את הפינה" בחברה שבה ממילא מערכת אכיפת החוק מדכאת. לטענתה יותר מ10,000 אפרו-אמריקאים הוצאו כך להורג במשפט שדה. בניגוד לחוברת הקודמת, זו מקבלת תהודה נרחבת בצפון, שידיעותיו לגבי מעשי הלינץ' בדרום היו מועטות.

במקביל להוצאת החוברת היא גם מתחתנת עם פרדיננד לי ברנט, עו"ד אפרו-אמריקאי משיקאגו, אלמן ואב לשניים, שבנוסף לעבודתו גם הוציא לאור עלון  ופרסם בו טורי דעה. אגב, היא אחת הנשים הראשונות בארה"ב ששמרו על שם נעוריהן גם אחרי הנישואים ואחת הראשונות למקף את שם משפחתה. אחרי לידת  בנם המשותף הבכור, צ'רלס, אידה המשיכה בפועלה, אך התקשתה לחיות בשני העולמות ואחרי הלידה השנייה גם לקחה פסק זמן. בשנה זו גם מת פרדריק דאגלאס ואידה אולי היתה יכולה לקחת את מקומו בהובלת המאבק לשוויון, אלא שאידה גם צברה במרוצת הזמן הרבה אויבים, היא היתה רדיקלית ודעתנית וזה לא תמיד עזר לה.

גם מערכת היחסים שלה עם בעלה היתה מתקדמת באופן יוצא דופן לתקופתה והם שמרו על איזון ועל הקריירה של כל אחד מהם. לא פעם הוא נשאר בבית להכין ארוחת ערב לששת ילדיהם בזמן שהיא יצאה להרצאה. ואידה מעולם לא הפסיקה, ב-1898 היא מצליחה להביא את הקמפיין עד לבית הלבן וקראה לנשיא מקינלי לבצע רפורמות. אידה אמנם נמנתה עם מייסדי ה- NAACP, המועצה הלאומית לקידום אפרו-אמריקאים (במקור colored people), עם זאת ההנהגה האפרו-אמריקאית באותה תקופה היתה מאוד שמרנית. בוקר טי וושינגטון ודו-בואה לקחו את ההובלה של התנועה והצליחו לקבל יותר תמיכה מהממסד הלבן, לאידה היה סדר עדיפויות אחר, לא ההנהגה עניינה אותה, אלא השינוי. היא היתה קול צלול וברור שהאיר זרקור על כל עוולה. עם השנים הושכח שמה והושמט מרשימת המייסדים, אם כי הוחזר בסופו של דבר.

ב-1913 במצעד למאבק לזכות הנשים להצביע נאמר לה כי הנשים השחורות יצעדו מאחור, אידה שילבה את זרועותיה בין שתי נשים לבנות ועמדה בראש המצעד. ב-1930 היא כל כך התאכזבה מהמועמדים של שתי המפלגות שהיא רצה עצמאית לסנאט, היא אמנם הפסידה אך היתה בין הנשים הראשונות לעשות זאת. שנה אחרי, ב- 25.3.1931, בגיל 68, היא מתה ממחלת כליות. אידה סללה את הדרך למאבק לשוויון שנשא פרי רק בשנות ה-60 ומעולם לא קיבלה קרדיט. אידה היתה רדיקלית לתקופתה, חלוצה של עיתונות חוקרת, לוחמת זכויות ולוחמת שוויון. "היא לא אהבה טיפשים, אבל כל הזמן נתקלה בהם," סיפר נכדה וצדק, האנושות כל כך מטופשת שסיפורה כמעט ונשכח. אבל זהו שלא