אש החיים וצל המוות

אולי זה בגלל שבערב שישי נפטרה אמא של חבר טוב
אולי אלה כל סיפורי המוות שלאחרונה יצא לי לשמוע
אולי זו הלוויה שלשום 
אולי אלה המשפטים שאנשים אמרו כדי לנחם
אולי אלה המחשבות שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אולי זה משהו שהיה צריך לצאת מזמן
אולי זה לגמרי לא מעובד
אולי זה פשוט צריך להיכתב
אני לא באמת יודעת

אני גם לא יודעת איך לכתוב על זה בלי להיות מורבידית, בלי לדכא ואני יודעת שאני ממש לא רוצה לדכא. מין נושא שכזה - ברור וסופי ומוחלט ועדיין ערטילאי, מעורר תהיות, מסקרן אך מפחיד. קצת כמו נוכח-נפקד במרקם החיים שלנו, הוא שם אבל תכל'ס הוא לא, כי כשהוא שם זה כבר אין. וכל אחד מאיתנו לומד להתמודד איתו, אם בהדחקה או בהתעלמות, בקבלה או בפחד. הוא איפשהו נמצא שם תמיד. עושה לנו את המוות.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עושה חישובים, מנסה להתמודד עם ההבנה שלצל בפינת החיים שלי קוראים מוות והתפקיד שלי, כנושאת האש, הוא להיות אחראית על צמצום הצל הזה. להרים את האש הכי גבוה למעלה כדי שהצל יהיה קטן וקצר ככל האפשר. לפעמים הייתי מתעייפת או שוכחת ותמיד הפתיע אותי כמה מהר הוא נוטה להתפשט ולהפחיד.

אומה ואופה שלי

מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת למוות, הוא העסיק אותי, לא כל הזמן, אבל הוא בהחלט היה נוכח. כל מה שחשבתי על המוות, החריף עוד יותר אחרי המפגש הראשון שלנו כשהמוות הציג את עצמו רשמית עם מותו של אופה (סבא-בגרמנית, אבל אתם כבר יודעים את זה אם אתם עוקבים) שלי. אני מניחה שאני לא זוכרת את זה כמו שזה היה, אני בטח עיבדתי את זה בראש מאות פעמים, אבל זה הזיכרון שמלווה אותי והוא מלא חורים. זה היה שבת בבוקר ואנחנו נסענו לגבעתיים. אופה, שכבר עבר הביתה למה שהיום קוראים "הוספיס בית", גסס ודימדם בהזיות במיטה הזוגית שלו, בצד שלו שהוא כבר לא מילא אותו כבעבר. צל חיוור של עצמו. הפנים שלו היו כל כך מחודדים, אפורים ושקופים. אני זוכרת שנכנסתי אליו, רכנתי מעליו והחזקתי את ידו. הצעיף הלבן השתלשל מצווארי והיה כל כך חיוני ומלא צבע מול סבי הדהוי ששכב שם. הוא לא הפסיק לדבר בגרמנית, מילים שלא הבנתי ושהוא אמר רק לי. מילים שלנצח ירחפו סביבי ולעולם לא אתפוס אותן, מילים שלמדתי לאהוב מעצם קיומן ולתהות לנצח למשמעותן. דמעות נספגו בשרוול חולצתו, נסחטות בידיו של צער אינסופי.

ראיתי אותו עוד פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם נכנסתי לחדרו בבית החולים, כאשר הפראמדיקים הובילו אותו לאמבולנס. בלילה ישנתי במיטת ההורים, אני זוכרת שמתישהו התעוררתי וראיתי את אמא מתלבשת, בדרכה לבית החולים. לא באמת היה מקום למילים שלי, אבל הדמעות לא ביקשו רשות. אני זוכרת אותה מסתכלת במראה בזמן שהיא מתארגנת, היום אני תוהה אם היא חיפשה את סימני היתמות שעוד אותו רגע היתה לה זרה. 

בראשון בבוקר כבר קמתי בלי אופה. באותו לילה התחילו החלומות, אבסורדיים, כמו קולאז' של ציורים, מפוסט-מודרניזם לגותי בשבריר שניה. רצפים של תקווה ושל פחד, של מאבק איתנים. מאז למוות יש בי אחיזה מודעת, כי בעצם החיים יש למוות אחיזה. התפיסה שלי אליו משתנה עם השנים. הוא לא משתק אותי, הוא מדרבן אותי ואני עושה עליו תרגילי מחשבה לוגיים כי רק ככה אני יכולה להאמין שאני באמת מתמודדת איתו. אבל כשהייתי קטנה הוא הבהיל אותי ולא נתן לי מנוח, רק שלא סיפרתי ממש לאף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת מה לספר אז העדפתי לא לדבר.

כוננות

כבוגרת מערכת היחסים שלי עם הקונספט של המוות ידעה עליות ומורדות, תקופות של שיכחה ותקופות מטרידות של נוכחות. זה לא עניין של עיסוקים, זה עניין של המקום שנותנים לו, כי אצלי הוא בכוננות מתמדת להטריד לי מחשבות.

כל המושג הזה מוות הוא בעייתי - כלומר במובהק ניתן לומר שמוות, במקרה האנושי, הוא הפסקה של פעילות לב-ריאות, או לחלופין מוות מוחי. אבל אף פעם אי אפשר לצאת ראש רק עם ההגדרה הזו. כנראה שלנצח נתהה אם יש משהו אחרי המוות או אם אין. אבל על דבר אחר אין עוררין המוות בלתי ניתן למניעה, הוא חלק מהחיים, הוא סופם והוא אינו מבחין בין בני אדם. הוא מרגיש כל כך חסר תכלית ומיותר ועם זאת יש הטוענים שזה מה שמעניק את המשמעות לחיים. ועם זאת אנחנו לא באמת חיים כאילו כל יום שלנו עלול להיות האחרון. אם היינו חיים כך אולי היינו טרודים פחות בשטויות מיותרות ופועלים בסימביוזה לשיפור תמידי של החיים שלנו. אנחנו לא. לפחות כך אני חושבת ואני מניחה שזה מנגנון הגיוני כי אי אפשר כל הזמן לחיות בצל המוות, זה לא היה הופך אותנו לטובים יותר, זה היה מעצים את כל החרדות שלנו.

אחרי כל הנסיונות שלי להתמודד איתו על המנעד הרחב הקרוי תשומת לב, או שאולי זה כי חציתי את גיל ה- 40, אני נמצאת היום במקום שבו מה שחשוב לי זה למצות את החיים שלי ולדעת שכל עוד הבחירה היא שלי אני מתענגת על החיים. המוות מתישהו יגיע, אני לא יודעת מתי, אם אזהה הזדמנות להילחם לא אהסס, ואם לא - אקבל את הדין. אני טיפוס שנהנה מאתגרים, ברור לי שזה אתגר שלא אוכל לא אבל זה לא מטריד, האתגר האמיתי שלי הוא לא לפגוש אותו, אלא כל מה שאעשה עד רגע הפגישה, אז כנראה שלחשוב עליו לא באמת יעזור. אני לא חכמה כזאת גדולה, ברור שאני לא רוצה למות, אבל עם קו חשיבה כזה אשאר משותקת עד ליומי האחרון וזה לא ממש נראית לי אופציה או משהו אחר שיש לקפוץ עליו. אבל אני כבר לא רוצה לתת לו תשומת לב ולא נותנת לו להפחיד אותי יותר, הוא שם, אני מודעת לקיומו והוא לקיומי ואפשר רק לקוות שהפגישה ביננו תגיע עוד המון זמן. 

אין כמו לסיים בקלישאה

כרגיל הארכתי, כן, כן למרות שהחיים קצרים, אפשר לקוות שנמשיך מחר