התחלתי עבודה חדשה היום.
התחלתי עבודה חדשה אבל זה לא שהפסקתי לעבוד, לפני כ-9 שנים חדלתי מלהתפרנס אבל זה לא שאין לי עבודה. יש לי כל כך הרבה עבודה שהיא באמת לא נגמרת, אין רגע אחד בלי העבודה שלי ואני מאוד מרוצה אגב, אל תקראו את השורות האחרונות בקול של מתלוננת. אז אולי בעצם רק הוספתי עבודה היום. הפעם עבודה שמפרנסת.
היום הזה כולו בסימן מאוד מוזר.
מעט שעות שינה היו לו ללילה האחרון, אם אפשר לקרוא לו לילה.
בבוקר קמתי עם הבנזוג ובלילה עכשיו אני יושבת לבד
יום של עבודה במקביל כשארבעה ערוצי קשב שונים פתוחים כל הזמן (עבודה, ילדים, בנזוג, בית, פורים, לימודים, חוגים, כתיבה, קריאה, עריכה, בישולים, כביסות ואין סוף דברים על הדרך).
יום שאמור היה להתיש אך בסך הכל השאיר אותי בהרגשה שכל האופרציה הזו ממש יכולה לעבוד.
זה לא שאין צרימות, למשל לכם בערך בשעה ארבע ועשרים, אצלכם אולי הכל היה סטנדרטי (ואני באמת מקווה בשבילכם שהיה למעלה מזה), אבל אני בדיוק נכנסתי למסמך שהייתי צריכה לסיים ובבית התרגשה סערה על חומוס שהגיע עם (לא עלינו) גרגירים (!) ולכי תעדכני מסמך אקסל כשהילד שלך שכל כך רצה חומוס קיבל חומוס בתוספת גרגרים ואת בכלל תוך רבע שעה צריכה שוב לאסוף ילדה מהקונסרבטוריון.
אבל בדיוק כמו שלמדתי לתקתק את הכל אפילו טוב יותר כשהבנזוג לא נמצא בארץ, ככה תיפקדתי היום. אפשר היה לחשוב שרק הייתי צריכה להשחיל לסדר היום שלי עוד איזו עז כדי להרגיש כמה הרבה עוד אפשר להספיק. ימים כאלה גורמים לי לחשוש שיותר מהכל אני פשוט יעילה וזה בהחלט לא מה שאני רוצה להיות בעיקר. לפעמים עוברת בי המחשבה שזה סוג של התמכרות (שלום, אני קרן ואני מכורה ליעילות), שאני מאתגרת את עצמי רק כדי לראות עד כמה עוד אפשר ואיך אפשר לעשות את זה יותר טוב. וזה מפליא כי דווקא ברגעים כאלה אני הרבה פחות לחוצה ותכל'ס המשפט הזה צריך להדאיג אותי במקום לחייך.
יעילות ואתגרים. שתי מילות המפתח בהגדרה הקיומית שלי. לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהן ולא מבינה איך זה מתחבר עם הקרן שאני עכשיו שהיא סבלנית (אני חושבת), זה הרבה יותר מסתדר עם הקרן שהייתי פעם, לפני שהפכתי הורה. ואני לא באמת יכולה לנהל דיון אם זה טוב או לא, אני יכולה לפרט את הפלוסים והמינוסים, אבל אני לא באמת יכולה להימלט מהשריטה הזאת. היא ממש שם, אני רק יכולה להיות קשובה ולנסות להבין לפני שאני עוברת את הגבול שלי. כי היכן עובר הגבול זה הדבר שהכי חשוב לדעת, העצירה לפני שמגיעים לקצה היא בסופו של דבר מה שמוביל אותנו רחוק יותר.
אז היה מן יום של אתגר רודף אתגר - הבנזוג טס? לילדים יש אינסוף פעילויות? צריך לעשות זמני לימוד? צריך לבשל? צריך להכין משלוחי מנות? אז יאללה בואו נוסיף גם כמה שעות עבודה בשכר ונראה אם אפשר גם לשטוף את בית (אפשר), אז לנקות את הכלוב של התוכית (אפשר), אז להכין שלושה סוגי ארוחת ערב (אפשר), אז לכתוב אחרי חצות קצת בבלוג... טוב זה כבר צריך, זה עוזר לסדר מחשבות.
קצת חששתי לקראת היום הזה, אבל פרק הזמן הקצר הזה שבין להחליט להוסיף עבודה בשכר ועד התחלת העבודה היה כל כך מהיר שלא ממש הותיר לי זמן לחשוב. השבת הזו שהיתה כל כך עמוסה (ומצויינת) שלא היה לי זמן לפתח באמת פחדים לנוכח גודל הצעד הזה שעשיתי. גם לא היה לי ממש זמן באמצע היום הזה לעצור ולחשוב. ואז נגמר היום, והבנזוג יצא לטיסה והילדים (סופסוף) הלכו לישון והתיישבתי לחשוב.
לא ידעתי איך יהיה היום הזה, ידעתי שזו נקודת ציון חשובה, אבל הוא היה כל כך מלא וגדוש שלא היה לי זמן לעצור ולחשוב. זה לא שחשבתי שאני לא מסוגלת, החשש היה מתוצר של החיבור של כל זה ביחד. אבל עברתי את היום הזה, ודי טוב אפילו, והדברים לקחו לי יותר זמן בעבודה בשכר, אבל כבר התחלתי לחשוב על איך אני מייעלת אותם. יש לי עוד מה ללמוד, ועוד יהיו ימים קשים יותר של ניסיון לג'נגל בין דברים שמעט מתנגשים, אבל היום הראשון הזה, שהוא כל כך חשוב עבר ממש טוב ויש לי ממה להיות מרוצה ויש עוד דברים שבהם אשתפר. ועכשיו הכי הייתי רוצה להציע לבנזוג ללכת לישון, אבל הוא עובר בערך מעליי כרגע ואין לי אלא להניח שאם הוא היה כאן הוא כבר היה סוחב אותי למקום שראוי שאהיה בו - המיטה.
אז אין ברירה אלא לעשות את הדבר הבוגר וללכת לישון. סליחה שהצפתי אתכם, זה היה יום די מציף הייתי אומרת ותכל'ס אני לא רואה איך מחר יהיה אחרת
התחלתי עבודה חדשה אבל זה לא שהפסקתי לעבוד, לפני כ-9 שנים חדלתי מלהתפרנס אבל זה לא שאין לי עבודה. יש לי כל כך הרבה עבודה שהיא באמת לא נגמרת, אין רגע אחד בלי העבודה שלי ואני מאוד מרוצה אגב, אל תקראו את השורות האחרונות בקול של מתלוננת. אז אולי בעצם רק הוספתי עבודה היום. הפעם עבודה שמפרנסת.
היום הזה כולו בסימן מאוד מוזר.
מעט שעות שינה היו לו ללילה האחרון, אם אפשר לקרוא לו לילה.
בבוקר קמתי עם הבנזוג ובלילה עכשיו אני יושבת לבד
יום של עבודה במקביל כשארבעה ערוצי קשב שונים פתוחים כל הזמן (עבודה, ילדים, בנזוג, בית, פורים, לימודים, חוגים, כתיבה, קריאה, עריכה, בישולים, כביסות ואין סוף דברים על הדרך).
יום שאמור היה להתיש אך בסך הכל השאיר אותי בהרגשה שכל האופרציה הזו ממש יכולה לעבוד.
זה לא שאין צרימות, למשל לכם בערך בשעה ארבע ועשרים, אצלכם אולי הכל היה סטנדרטי (ואני באמת מקווה בשבילכם שהיה למעלה מזה), אבל אני בדיוק נכנסתי למסמך שהייתי צריכה לסיים ובבית התרגשה סערה על חומוס שהגיע עם (לא עלינו) גרגירים (!) ולכי תעדכני מסמך אקסל כשהילד שלך שכל כך רצה חומוס קיבל חומוס בתוספת גרגרים ואת בכלל תוך רבע שעה צריכה שוב לאסוף ילדה מהקונסרבטוריון.
אבל בדיוק כמו שלמדתי לתקתק את הכל אפילו טוב יותר כשהבנזוג לא נמצא בארץ, ככה תיפקדתי היום. אפשר היה לחשוב שרק הייתי צריכה להשחיל לסדר היום שלי עוד איזו עז כדי להרגיש כמה הרבה עוד אפשר להספיק. ימים כאלה גורמים לי לחשוש שיותר מהכל אני פשוט יעילה וזה בהחלט לא מה שאני רוצה להיות בעיקר. לפעמים עוברת בי המחשבה שזה סוג של התמכרות (שלום, אני קרן ואני מכורה ליעילות), שאני מאתגרת את עצמי רק כדי לראות עד כמה עוד אפשר ואיך אפשר לעשות את זה יותר טוב. וזה מפליא כי דווקא ברגעים כאלה אני הרבה פחות לחוצה ותכל'ס המשפט הזה צריך להדאיג אותי במקום לחייך.
יעילות ואתגרים. שתי מילות המפתח בהגדרה הקיומית שלי. לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהן ולא מבינה איך זה מתחבר עם הקרן שאני עכשיו שהיא סבלנית (אני חושבת), זה הרבה יותר מסתדר עם הקרן שהייתי פעם, לפני שהפכתי הורה. ואני לא באמת יכולה לנהל דיון אם זה טוב או לא, אני יכולה לפרט את הפלוסים והמינוסים, אבל אני לא באמת יכולה להימלט מהשריטה הזאת. היא ממש שם, אני רק יכולה להיות קשובה ולנסות להבין לפני שאני עוברת את הגבול שלי. כי היכן עובר הגבול זה הדבר שהכי חשוב לדעת, העצירה לפני שמגיעים לקצה היא בסופו של דבר מה שמוביל אותנו רחוק יותר.
אז היה מן יום של אתגר רודף אתגר - הבנזוג טס? לילדים יש אינסוף פעילויות? צריך לעשות זמני לימוד? צריך לבשל? צריך להכין משלוחי מנות? אז יאללה בואו נוסיף גם כמה שעות עבודה בשכר ונראה אם אפשר גם לשטוף את בית (אפשר), אז לנקות את הכלוב של התוכית (אפשר), אז להכין שלושה סוגי ארוחת ערב (אפשר), אז לכתוב אחרי חצות קצת בבלוג... טוב זה כבר צריך, זה עוזר לסדר מחשבות.
קצת חששתי לקראת היום הזה, אבל פרק הזמן הקצר הזה שבין להחליט להוסיף עבודה בשכר ועד התחלת העבודה היה כל כך מהיר שלא ממש הותיר לי זמן לחשוב. השבת הזו שהיתה כל כך עמוסה (ומצויינת) שלא היה לי זמן לפתח באמת פחדים לנוכח גודל הצעד הזה שעשיתי. גם לא היה לי ממש זמן באמצע היום הזה לעצור ולחשוב. ואז נגמר היום, והבנזוג יצא לטיסה והילדים (סופסוף) הלכו לישון והתיישבתי לחשוב.
לא ידעתי איך יהיה היום הזה, ידעתי שזו נקודת ציון חשובה, אבל הוא היה כל כך מלא וגדוש שלא היה לי זמן לעצור ולחשוב. זה לא שחשבתי שאני לא מסוגלת, החשש היה מתוצר של החיבור של כל זה ביחד. אבל עברתי את היום הזה, ודי טוב אפילו, והדברים לקחו לי יותר זמן בעבודה בשכר, אבל כבר התחלתי לחשוב על איך אני מייעלת אותם. יש לי עוד מה ללמוד, ועוד יהיו ימים קשים יותר של ניסיון לג'נגל בין דברים שמעט מתנגשים, אבל היום הראשון הזה, שהוא כל כך חשוב עבר ממש טוב ויש לי ממה להיות מרוצה ויש עוד דברים שבהם אשתפר. ועכשיו הכי הייתי רוצה להציע לבנזוג ללכת לישון, אבל הוא עובר בערך מעליי כרגע ואין לי אלא להניח שאם הוא היה כאן הוא כבר היה סוחב אותי למקום שראוי שאהיה בו - המיטה.
אז אין ברירה אלא לעשות את הדבר הבוגר וללכת לישון. סליחה שהצפתי אתכם, זה היה יום די מציף הייתי אומרת ותכל'ס אני לא רואה איך מחר יהיה אחרת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה