 |
| שרשרת פוליאתילן להמחשה בלבד |
כי חשוב לתת להם אהבה, וביטחון עצמי ולא לקצץ להם כנפיים וחשוב לתת להם דוגמא אישית, לטעת בהם חמלה וצדק, ללמד אותם לחשוב ולפקפק, להיות מנומסים, להעניק להם מכלול שיעזור להם לפתח את הבוגר שהם יכולים להיות. זה לא קל, זה תובעני וזה מציף. זה גם דורש מאיתנו להיות יותר טובים, אפשר לראוץ אץ זה חיובי - שאנחנו נשכרים לפחות פעמיים - גם השיפור העצמי וגם לראות בעצמנו את הנס הזה בו הילדים הקטנים שלנו הופכים לבוגרים, אם כי תוך כדי קשה להתבונן מהצד. כל המעשה הזה הוא חמקמק ולא פשוט ולעיתים אף מתסכל ויש רגעים שכל גמול עתידי נראה בטל בשישים מול העכשיו הבלתי אפשרי. ואז פתאום מגיעים רגעים נהדרים של סיפוק ואי אפשר להגיד שהם כמו קרן אור המפלחת לפתע שמיים אפורים (גם כי זה לגמרי פוליאנה סטייל), כי ההורות רחוקה מלהיות אפורה ובכל זאת זהו רגע התבהרות משמח שיש לנצור ולזכור, אם אפשר ברגעים הפחות בהירים של החיים.
| שמים בהירים, ראות נפלאה ושביל מסומן (אז הפוך) |
הדרך שלנו לחנך אותם פתוחה ומשתפת, מאז ומעולם נתנו להם הסברים לא מתיילדים לנושאים שהם העלו. הבכור, שקריאה זו אהבת חייו, קורא ספרי נוער (ולא תמיד בהתאמה לגילו, אבל זה נושא לפוסט אחר), התחיל לשאול ולהתעניין בנושא ההתבגרות. השאלה שהכי הצחיקה אותי ותפסה אותי לא מוכנה היתה "אמא, למה קוראים לגיל הזה 'טיפשעשרה'?" התשובה המיידית היתה אני לא קוראת לזה ככה, אבל יש אנשים שכן. מכאן יצאנו להסבר על התבגרות, שינויים, הורמונים וכולי. אני לא מתכוונת לקרוא לזה 'טיפשעשרה', כי זה לא. לבד מהעובדה שזו מינימליזציה ותיוג שנראים לי די מיותרים, אני גם זוכרת מצוין כמה השם הכולל הזה היה נראה לי מתנשא ומעצבן. גם לא חליתי בטפשת היריון מעולם, בעיקר בגלל שאין ממש דבר כזה (בלי להכעיס את אחיותיי הנשים, למעט בעיות זיכרון שאכן מתרחשות). סליחה שאני אומרת אבל טיפשות היא לא משהו שטועים בו, טיפש הוא טיפש ולצערי זה לא עניין תקופתי זה מצב מתמשך וחשוך מרפא.
מה שיצא מכל הסיפור של ההסברים האלה זה שיש לנו בכור בבית שמסביר עכשיו דברים בשם "הורמונים" עלומים וזה מאוד משעשע והפך לבדיחת הבית החדשה. וזה מצחיק כי אני לא חושבת שהמילה הורמונים נאמרה בבית שלנו יותר מדי, אני לא זוכרת את עצמי מתרצת אי פעם ב"הורמונים". אז בבית המלא "הורמונים" שלנו, יש ילד מתבגר והדבר שאני מזכירה לעצמי יותר מכל הוא שתפקידי הוא לא רק להכיל, אני יכולה להדריך אותו בדרך הזאת שנקראת התבגרות, hell את זה דווקא עשיתי ולמרות שזה היה מזמן, זה מרגיש כאילו זה היה אתמול.
אני זוכרת את עצמי כאמא לתינוק מתפעלת מחדש מהעולם בניסיון לראות אותו בפעם הראשונה מעיני התינוק שלי. אמנם זו לא היתה הפעם הראשונה שלי אבל זה היה הכי קרוב. ולמה אני פתאום מכניסה משפט כזה ואיך הוא קשור? כי את מה שידענו ליישם עם תינוקות, אנחנו שוכחים לפעמים ליישם עם הילדים שלנו כשהם גדלים. אני לא אכנס עכשיו לשינויים שאנחנו עוברים כהורים עם ההתבגרות של הילדים, אך יש בי תחושה שהחמלה שהרעפנו עליהם כתינוקות מתחלפת באיזה היגיון כמעט ספרטני שדורש מהם אחריות, עצמאות והתנהלות עם כל שנה שחולפת. יש בזה הגיון אנו רוצים לחשל אותם, אנחנו רוצים לראות אותם מצליחים, אבל האם אי אפשר לעשות את זה בדרך אחרת?
כמה מהר אנחנו שוכחים את הטינה והכעס שחשנו כלפי ההורים שלנו כשהיינו בגיל ההתבגרות. רובנו משתדלים לעשות דברים מסוימים אחרת, אבל האם, ואני רק שואלת, זו לא אותה הגברת בשינוי אדרת? כלומר, המילים אולי אחרות, המקום שאנחנו נמצאים בו אחר, אבל העימות נשאר אותו עימות. אנחנו בסה"כ הכל משכתבים ומשנים קצת, אך הולכים כמו סוסים סכי עיניים באותו המסלול?
אני מנסה להתמודד עם ההורות שלי בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, לכן אני נוטה לפקפק ולחשוב פעמיים ביני לבין עצמי לפני שאני עוטה על פני את הבעת המפקדת הנחושה הצועקת "אחרי". גיל ההתבגרות הזה מהווה אתגר רציני עבורי, אני מאמינה בלהכיל את הילדים וכמו שאני מנסה להרחיב את גבולות ההכלה, כך אני גם מתחמת בצורה ברורה את גבולות ההתנהגות שאני דורשת (כן, כך במקור) מילדיי. זה יחס הפוך - אני מתווה להם את הדרך בה הם צריכים ללכת, מכילה את הכעסים שלה כמה שאני יכולה ומציירת את גבול ההתנהגות. הוא צרח? אני מחכה רגע ובמשפט אני מסבירה איך זה היה צריך להיות. אחר כך אני מנסה לתת זמן למחשבה לשקוע ולתת לילד לחזור אליי. זה עובד מצוין (לרוב).
גם כשאני הכי כועסת, אני מזכירה (בקול) שלא משנה כמה אני כועסת אני תמיד אוהבת, אני חושבת שיש בזה איזה מסר מרגיע. הוא רוצה לבדוק את גבולות האהבה? הוא יגלה שאין גבולות אך כדי להנות מהאהבה חסרת הגבולות ולא ללכת לאיבוד, כדאי שילך בדרך נכונה. זה עובד לאט, זה מצריך סבלנות. כשהוא היה רק תינוק היתה לי את כל הסבלנות ללמד אותו על העולם שסביבו. גם היום כשהוא גדול כזה, הוא צריך אותי לא פחות ללמד אותו על העולם שסביבו, כי ממש כמו תינוק גם העולם הזה חדש לו לחלוטין.
הוא לא טיפשעשרה, הוא ילד מתבגר, זה לא רק הורמונים, זה, שוב כמו כל דבר בחיים, מסובך ומלא רבדים. אני לא אוהבת את כל ספרי ההדרכה של איך להתנהג, אני מאמינה במודעות ואינטואיציה. אני בנויה ביולוגית להיות הורה, יש לי את כל הכלים. הייתי הורה מצוין לתינוק בלי לזכור איך זה להיות תינוק, לשלב הזה בחיים אני נכנסת כשאני זוכרת מצוין איך הייתי בגילו, דווקא עכשיו ההורות שלי צריכה להיות הרבה פחות מסובכת, הייתי שם, אני יודעת. אני בדיוק המדריכה שהוא צריך כדי לזכור את הגיל הזה, על כל האינטנסיביות שלו, הטלטולים והמופרעות האינהרנטית, בחיוך. אבל לא בלי דרמה, אני מניחה. בכל מקרה כרגיל, אני אעדכן תוך כדי תנועה.
שמחתי מאוד למצוא את Dr.Oduduwa איות כישוף איש קסם צור קשר עם הבלוג המקוון כדי לעזור לי במנות אהבה קסומות למשוך אהבה לשעבר בחזרה, עקבתי בקפידה אחר כל ההוראות שלו תפילות שלב אחר שלב והשראות שעשיתי בעצמי בבית שלי. עם נרות דולקים בלילה. דוקטור אדודה אומר לי כל מה לעשות בביתי בתפילות לילה אוהב תהליך כתיב. עשיתי הכל כמצווה. זה התחיל לעבוד בשבילי, תוך כמה שעות אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מאיש בעלי, הייתי כל כך מופתעת ומזועזעת מכיוון שהוא הפסיק להתקשר או לשלוח לי הודעות מאז לפני 3 חודשים, עכשיו אני מייד מבצע תפילות איות אהבה שלי הבעל אנדראה חזר הביתה להתנצל בפני, אני כל כך שמחה עד כמה חלק האהבה עובד על בעלי באופן חיובי תוך יומיים שהוא שוב בבית. כרגע בעלי ואני חיים שנינו מאושרים באהבה יותר מתמיד. אני משמח לאדם הגדול ד"ר אדודווה את כשרונותיו המחוננים. בהתחלה חששתי מספק, אבל אני מנסה את זה וזה יעבוד לטובתי.
השבמחקאני ממליץ בכנות על Dr.Oduduwa לכל מי שמבקש להחזיר את יחסי האהבה האבודים או כישוף האהבה למציאת בן זוג אהבה אמיתי. (dr.oduduwaspellcaster@gmail. com)