ג'פרסון - האיש והניגודים

תומס ג'פרסון, מי שנחשב לאחד האבות המייסדים האמריקאים, ממחברי הכרזת העצמאות והנשיא ה-3 של ארה"ב, נולד ב-2.4.1743 (אך עם אימוץ הלוח הגרגוריאני ב-1752 תוקנן התאריך ל-13.4.1743) למשפחה בריטית ואמידה בווירג'יניה. הוא נודע כדמוקרט, ליברל, איש מבריק וכותב בחסד, שבאופן קבוע נתפס על ידי האמריקאים כאחד הנשיאים הטובים ביותר שהיו למדינה. הוא בין 4 הנשיאים בהר ראשמור, כותב הכרזת העצמאות, עורך דין, ארכיטקט, דיוקנו מוטבע על הניקל (5 סנט) וגם על שטר ה-2 דולר כשמהצד השני אחוזת מונטיצ'לו שתכנן בעצמו והיום היא אתר מורשת היסטורי והוא המייסד של אוניברסיטת וירג'יניה. אתם אולי לא יודעים אבל הכיסא המסתובב הראשון? עיצב אותו ג'פרסון. אבל לא הכל מנצנץ ומרשים, כי כמו כל אדם, גם ג'פרסון היה מורכב.

Official Presidential portrait of Thomas Jefferson by Rembrandt Peale, 1800

כמה מורכב? איש שדיבר על שוויון וכתב עליו בלהט ובכל זאת החזיק בכל שנה נתונה בכ-200 עבדים, איש של גינונים פשוטים אך טעם אמנותי משובח ומה עוד? ובכן הסקנדל שליווה את חייב היה מספיק גדול כדי שהאנדרטה שלו באוניברסיטת וירג'יניה תרוסס לפנות בוקר של שישי בשבוע שעבר במילים "גזען" ו"אנס", אור ליום ה-13.4.2018, יום המייסד, היום בו צוין יום הולדתו ה-275. למה? כי הסקנדל הגדול, שלרוב מוסתר ולא ממש עלה לדיון מהותי, נעוץ בעובדה שהיה ככל הנראה אביהם של ילדיה של משרתת אפרו-אמריקאית באחוזתו, כידוע מערכות יחסים כאלה לרוב לא היו בהסכמה. כך או אחרת אין ספק שאת הנקודה הלא פתורה הזו, ארה"ב מתקשה ליישב, אבל בואו נתחיל בסיפור.

הוא היה שלישי מעשרה ילדים, הבן הראשון. הוא למד בבית עד גיל 9 ואז עבר למלמד פרטי שלימד אותו לא רק היסטוריה, פילוסופיה ומתמטיקה, גם שלוש שפות: לטינית, צרפתית ויוונית, כן, כבר מגיל צעיר הוא גילה כשרון יוצא דופן לשפות, אבל גם לאומנות (ציור), מוסיקה (כינור) ומתמטיקה (כי למה לא?). אביו היה בעל מטע ומודד ומת כשג'פרסון היה בן 14, ירושתו חולקה בין שני בניו, שקיבלו את חלקם חוקית רק כאשר מלאו להם 21, כלומר עבור ג'פרסון זה היה ב-1764 והשטח שלו כלל את מונטיצ'לו. על אמו לא ידוע הרבה, היא היתה ילידת אנגליה, בת למשפחת רנדולף שהתגאו בקשרי דם לבית המלוכה האנגלי והסקוטי, שעברה לווירג'יניה בילדותה. ג'פרסון לא הרבה לדבר עליה והיא מתה מספר חודשים לפני שכתב את הכרזת העצמאות, כשהיה בן 33.

בינתיים בגיל 16 החל את לימודיו בקולג' וויליאם ומרי בווירג'יניה, אחד הקולג'ים החשובים בתקופתו, שם למד מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה והיה בן חסותו של פרופ' וויליאם סמול, שאף הכיר לג'פרסון הצעיר את ג'ון לוק, פרנסיס בייקון ואת אייזיק ניוטון, הכותבים שהשפעתם על ג'פרסון ניכרו בכל כתביו ופועלו. על הדרך הוא למד גם משפטים וסיים את לימודיו תוך שנתיים. הוא קרא ספרים בלי סוף וכאשר ב-1770 נשרפה ספרייתו, הוא שיחזר אותה והכפיל אותה פי חמש תוך שנתיים, אדם כלבבי. אגב כאשר הבריטים שרפו את ספריית הקונגרס ב-1814, הוא מכר את ספרייתו בכ-23,000$ לקונגרס כדי להתחיל אותה מחדש, חלק מהספרים עוררו זעם פוריטני, אבל זה סיפור אחר, בסופו של דבר שני שליש מהאוסף שלו הושמדו בשריפה ב-1851, אבל הלאה.

ב-1767, בגיל 24, הוא עובר את בחינת ההסמכה, אבל הוא גם פחות או יותר אחד מעורכי הדין המשכילים ביותר באמריקה. שנה אחרי הוא כבר נציג בבית הנבחרים של וירג'יניה, בית הנבחרים הראשון בקולוניות, הוא קורא לעצמאות ואמנם אז הוא אמנם לא מתנגד לעבדות, בהנחה שאי פעם ניתן היה לכנות אותו כך, אך אחראי על כמה וכמה רפורמות בתחום העבדות. כעורך דין ייצג עבדים והכניס למשפט האמריקאי את המושג "משפט הטבע", היינו שבני האדם שווים. כעורך דין זה לא סייע לו, אולם הרעיון הזה הפך ליסוד בהכרזת העצמאות האמריקאית.

בינתיים הוא גם מוצא את הזמן לבניית ביתו שבמונטיצ'לו, בראש גבעה החולשת על 5,000 האקרים של מטעים שעכשיו היו בבעלותו. הוא עיצב אותו לבד כי היה ארכיטקט חובב והכיפה במבואה של האחוזה היתה גולת הכותרת של עבודתו. הוא עבר לגור שם ב-1770, עד אז הוא גר אצל אמא שלו. ב-1771 הוא מתחתן עם בת דודה מדרגה שלישית, אלמנה בת 23, עשירה ומוכשרת כמו שד. נישואיהם היו קצרים, רק 10 שנים עד שמרתה מתה, לא הרבה אחרי לידת בתם השישית.

אלה היו שנים מאושרות עבור ג'פרסון ומותה השאיר אותו שבור לב. על מיטת חוליה היא השביעה את ג'פרסון שלא יתחתן והסבירה שמכיוון שכילדה גדלה אחרי מות אמה עם 2 אימהות חורגות, היא לא מעוניינת שלילדיה תהיה אם חורגת. בתם הבכורה, מרתה, נולדה ב-1772, ב-1774 נולדה ג'ין שמתה לפני שמלאו לה 12 חודשים, ב-1777 נולד בנם השני שמת כמה שבועות אחרי לידתו, מרי נולדה ב-1778, לוסי ב-1780 אך גם היא לא הגיעה לשנתה השנייה ואליזבת נולדה ב-1782 אבל מתה ב-1785. למעשה רק מרתה ומארי שורדות את הילדות ורק מרתה תאריך חיים אחרי אביה.

אבל ג'פרסון במרכז ההתרחשויות, בקונגרס החשוב של אמריקה וכאשר ב-1774, בתגובה למסיבת התה של בוסטון, עוברים חוקי הכפייה (או החוקים הבלתי נסבלים) בפרלמנט הבריטי, קורא ג'פרסון ליום של צום משום שלבני אדם יש את הזכות לשלוט על עצמם. ב-1775 הוא כבר אחד הצירים הצעירים בקונגרס הקונטיננטלי השני, במושבות יש מספיק אנשים שחושבים שעדיין ניתן לפתור את המשבר עם האנגליה, התחושה הזו נמשכת גם אחרי הקרבות ההתחלתיים בקונקורד ובלקסינגטון, מצד שני הלכה וגאתה התחושה שהגיע הזמן להכריז עצמאות. על הרקע הזה נפתח המושב הנוסף של הקונגרס הקונטיננטלי השני בפילדלפיה במאי 1775, גם ג'פרסון שם והוא אחד מהצירים הצעירים והבולטים.

ג'פרסון חובר לאדמס וביחד הם משמיעים קול ברור למען עצמאות אמריקאית, בעוד שצירים רבים עדיין חוששים. יחד הם מעבירים את החלטת לי על הכרזת עצמאות וגם את מינוי של ג'פרסון לוועידת החמישה (שכללה את אדאמס, ג'פרסון, פרנקלין, שרמן וליבינגסטון) שנועדה לגבש את הכרזת העצמאות. במקביל, בספטמבר 1775 הוא מקבל דרגת קולונל ומיליציה לפקד עליה, אבל מהר מאוד הוא מועבר מתפקידו כי התגלה כחיוני בגיבוש הכרזת העצמאות וגם בניסוח חלקים מהחוקה וחוקים נוספים.

עד ה-28.6.1776 ג'פרסון מנסח את הטיוטא האחרונה של הכרזת העצמאות האמריקאית. אף אחד מהרעיונות שניסח ג'פרסון לא היה מקורי, הם נעוצים בפילוסופיה הליברלית של התקופה, נטועים ברעיונות של תנועת ההשכלה, ובכל זאת איסופם לכדי מסמך קוהרנטי ורשמי המהווה מסמך מכונן של מדינה חדשה הוא תקדימי. ההכרזה אושרה בהחלטה מיום ה-4.7.1776 ומטבע הלשון "כל בני האדם נוצרו שווים" נצרב בתודעה ההיסטורית של ההיסטוריה האנושית.

בסתיו של 1776 הוא כבר בווירג'יניה, אחרי שהתפטר מהקונגרס ונבחר מחדש לבית המחוקקים של וירג'יניה. ב-1778 הוא מחוקק מחדש את חוקי המדינה כדי שיהוו מודל לחקיקה בהתאם להכרזת העצמאות, וכותב כ-126 חוקים. אחד מהם הוא גם הפרדת דת ומדינה, הוא אמנם לא מצליח להעביר את החוק בהתחלה, אך אחרי 9 שנים הוא נוחל הצלחה ואגב הוא גם הבסיס לתיקון הראשון לחוקה.

ב-1779 הוא נבחר למושל וירג'יניה לתקופה של שנה ונבחר שוב לכהונה שניה של שנה, אלא שכאשר הבריטים מקיפים את ריצ'מונד, לפני שהם שורפים אותה עד היסוד, ג'פרסון מצליח לברוח לפני שהכוחות הבריטים תופסים אותו. למרות שנאלץ לברוח, יריביו הפוליטיים טענו שברח מתוך פחדנות, אגב מחקירת האירוע נמצא שנהג בכבוד הראוי, אך הקלון הזה דבק בו והוא לא העמיד עצמו שוב לבחירה.

ב-1780 הוא מקבל שאלות לגבי וירג'יניה מדיפלומט צרפתי ותשובתו הופכת לספר, שלג'פרסון לוקח חמש שנים לכתוב. זה מסמך שמכיל פרטים רבים על וירג'יניה, אך גם מאפשר הצצה למשנתו של ג'פרסון. הוא יוצא לאור לראשונה בצרפתית ולא הרבה אחרי מתורגם גם לאנגלית בשם "רשימות על מדינת וירג'יניה". שם הוא גם יוצא חוצץ נגד מוסד העבדות, אך הוא גם כותב אי אילו הערות גזעניות באשר ליכולותיהם של אפרו-אמריקאים.

ב-1783 הוא נציגה של וירג'יניה בקונגרס הקונפדרציה והוא פועל במסגרת הוועדה למטבע, במושב השני הוא הוועדה שתפקידה לקבוע את מבנה השלטון ובין היתר קידם חוקים לביטול העבדות. אבל מות אשתו מותיר את ג'פרסון עגום ופזור נפש ואולי זו הסיבה שהקונגרס מחליט לשלוח אותו לצרפת, באוגוסט 1784 הוא מגיע עם בתו פטסי, בתשובה לשאלה אם הוא בא להחליף את פרנקלין, השגריר לצרפת, עונה ג'פרסון: "אני ממשיך אותו, הוא בלתי ניתן להחלפה".

פריז טובה אליו, הוא כובש את הצרפתים ומצליח לעשות למען המטרה האמריקאית וגם למען עצמו. תכל'ס הוא עוסק רק בהסכמי מסחר ולכן יש לו גם זמן להתאהב ב-1786, אלא שהוא מתאהב באישה הלא נכונה – מריה קוסוואי - זמרת אנגליה-איטלקיה, בת 27 ונשואה. הוא גם כבר אלמן 4 שנים וזה מקרוב הגיע אליו הידיעה שבתו לוסי מתה, 2 בנותיו האחרות לומדות הרחק ממנו והוא לגמרי מחפש אהבה, אך הוא מבין שעליו לבחור את הבחירה הפרקטית ולא הרומנטית. מריה חוזרת לאנגליה, אך הם ממשיכים בידידותם לאורך הזמן בחליפת מכתבים די עקבית. אגב, היא גם מכירה לג'פרסון את אנג'ליקה סקיילר צ'רצ', גיסתו של אלכסנדר המילטון וגם איתה הוא ישמור על קשר מכתבים.

ביוני 1787 מגיעה בתו הצעירה, פולי לפריז והיא מלווה במשרתת אפרו-אמריקאית צעירה, רק בת 16, בשם סאלי המינגס, שאחיה כבר נמצא בפריז על תקן הטבח של ג'פרסון. רבים ממשפחת המינגס היו משרתי הבית של משפחתה של מרתה, אשתו של ג'פרסון, מהסיבה הפשוטה שאביה של מרתה היה אביהם של כמה מהם, סאלי היתה למעשה אחות למחצה של מרתה. מעט העבדים שג'פרסון שיחרר בחייו היו ממשפחת המינגס בלבד. לא ברור עד כמה מערכת היחסים הזו היתה בהסכמה, אבל אין ספק שאחרי 9 חודשים לסאלי נולד בן. אגב, תשעה חודשים לפני לידת כל אחד מששת ילדיה, ג'פרסון שהה איתה באותו בית, בין אם בפריז או במונטיצ'לו, שם חדר השינה שלה היה מחובר לשלו.

אבל חוץ מזה, ג'פרסון גם נפגש עם לאפייט שכבר חזר לצרפת ומשיג בעזרתו הסכמי סחר נחוצים עם צרפת. סלון ביתו הופך לחוג הבית של לאפייט והרפובליקנים וב-14.7.1789, יום כיבוש הבסטיליה, ג'פרסון עדיין בפריז, הוא גם מסייע ללאפייט בניסוח הכרזת זכויות האדם והאזרח.

בספטמבר 1789 הוא יוצא למסע לארה"ב והוא די בטוח שזה זמני ושיוחזר לפריז, אולם בבית מחכה לו זימון מוושינגטון לקחת על עצמו את תפקיד שר החוץ האמריקאי הראשון. הוא מקבל את התפקיד אבל זה לא ממש טיול בפארק – לפניו שני עימותים גדולים: החוב הלאומי וקביעת עיר הבירה. ג'פרסון מוצא את עצמו מול יריב לא פשוט – אלכסנדר המילטון, שר האוצר וחביבו של וושינגטון, שגם נהנה ממוניטין של גיבור מלחמה, מבריק וצעיר מג'פרסון ב-12 שנים. הוויכוחים ביניהם מתישים את שניהם, אם כי עולה הרושם שג'פרסון נהנה פחות. בנושא החוב הלאומי, ג'פרסון מתנגד לתפיסה של המילטון שהחוב הלאומי יהיה פדרטיבי וזה מגיע לעימותים לא פשוטים גם מול וושינגטון ששוקל לפטר את ג'פרסון אבל מחליט שלא, בסופו של דבר ההחלטה נופלת על חוב לאומי-פדרטיבי. גם בנושא עיר הבירה יש מחלוקת בקבינט ורק ב-1790 מגיעים לפשרה מוסכמת שאינה ליד ניו יורק (המילטון) או במדינות הדרום (וושינגטון, ג'פרסון וחברים).

העימותים בין ג'פרסון והמילטון לא נגמרים, המילטון מושך לשלטון פדרטיבי חזק וג'פרסון, יחד עם מדיסון, מדברים על השלטון המדינתי ותפקידו בהגנת האזרח מפני עריצות המשטר הפדרטיבי. בסופו של דבר, מול עיתונו של המילטון, הם מקימים עיתון מתנגד, "הנשיונל גאזט", ואף קוראים למדינות לבטל חוקים פדרטיביים כלא חוקתיים, מבחינת וושינגטון זו קריאה למרד בשלטון המרכזי. ג'פרסון מחד לא מסכים לעמדות של וושינגטון, אך מאידך מכבד את מנהיגותו. לכן, המטרה מבחינתו ומבחינת מדיסון היא המילטון. כאשר הסיפור על הרומן של המילטון מתברר, ג'פרסון מוצא דרך לקנות את מכתבי האהבה של המילטון ומנסה להפיל את המילטון דרכו, רק שהמילטון לא פועל כמצופה, זה אמנם קוטע את הקריירה הפוליטית שלו, אך לא פוגע בהשפעתו של הממשל.

ב-1792 ג'פרסון מתיישב לכתוב לוושינגטון, הוא טוען שהוא רואה פילוג במחנה ומבקש מוושינגטון לפעול לתיקונו. למעשה ג'פרסון מזהה נכון את הקרע שיוביל בסופו של דבר להתפצלות המפלגה לפדרליסטים ולדמוקרטים-רפובליקנים, את ההבדלים בין התומכים בשלטון ריכוזי-פדרטיבי לתומכים בשלטון מדינתי סמי-עצמאי.

עוד לפני שסקנדל המין של המילטון מתפוצץ, כאשר המילטון מביא לחתימת חוזה מול בריטניה שמחזק את הסחר בין הארצות, משווה ג'פרסון בין התחזקותה של בריטניה בארה"ב ובין פגיעה ברעיון הרפובליקני, כאשר ברקע תקופת הטרור של המהפכה הצרפתית, הוא לא חוזר בו מהתמיכה הבלתי מסויגת בצרפת ואף מקשר בין החיבור לאנגליה והעדר התמיכה בצרפת לפגיעה אפשרית ביסודותיה של הרפובליקה האמריקאית.

וושינגטון לא רואה עין בעין עם ג'פרסון, בסופו של דבר בדצמבר 1793 ג'פרסון מחליט לפרוש מהקבינט ואין ספק שלחילוקי הדעות בנודע למדיניות מול צרפת יש חלק בהחלטה. וושינגטון מבין מצוין את כוונתו ולמעשה מהיום הזה ואילך לא יידבר עוד עם ג'פרסון בחיים. התירוץ הרשמי שלו הוא הרצון לחזור לנהל חיים פרטיים, אבל למעשה ג'פרסון מכין את עצמו למועמדות לנשיאות. ואכן הוא רץ לנשיאות בבחירות של 1796, אבל כידוע הוא מפסיד לג'ון אדאמס בלושה קולות וזוכה בסגנות כנציגם של הרפובליקנים במחנה, למרות שהוא מתנגד בפועל לאדאמס - דמיינו.

כסגן נשיא בעל ידע בלתי מבוטל בחקיקה פרלמנטרית הוא דווקא היה יחסית מאוד פאסיבי, עם זאת יש לזכור שבאותה תקופה גם לא ממש היה לתפקידו מעמד כלשהו. השלטון של אדאמס היה מאוד פדרטיבי וזה לא נוח לג'פרסון, זו כנראה שהסיבה שאת מירב מרצו הוא משקיע במה שקורה בצרפת. ואדאמס וג'פרסון מתרחקים מאוד. חוץ מלהיות אופוזיציה, יחד עם מדיסון, מבית, הוא גם לא מפסיק להתערב ביחסי צרפת ואנגליה מכניסה בסופו של דבר את ארה"ב למצב דמוי מלחמה מול אנגליה. כאשר ב-1799 וושינגטון הולך לעולמו, ג'פרסון לא משתתף בהלוויה.

הבחירות של 1800 הן בחירות קשות, למרבה הפלא, או בעצם בגלל שהפדרליסטים של המילטון לא הסכימו לתמוך באדאמס, הן נגמרות בשוויון בין בר לג'פרסון, מי שפועל למען ג'פרסון הוא לא אחר מאשר המילטון, אבל לא מחיבה לג'פרסון אלא מעוינות לבר. כשבית הנבחרים נדרש להכריע בהצבעה מי יהיה הנשיא, התמיכה של המילטון והפדרליסטים מעניקה את הניצחון לג'פרסון. אגב, הבחירות האלה מביאות לשינוי במערכת הבחירות האמריקאית ושני פתקי הצבעה – עבור הנשיא ועבור סגן הנשיא, עד אז נעשו הבחירות בהצבעה משותפת ומי שקיבל הכי הרבה קולות הפך לנשיא והבא אחריו לסגן נשיא.

ב-4.3.1801 מושבע ג'פרסון, ע"י השופט העליון מרשל, לנשיא השלישי של ארה"ב וזו ההשבעה הראשונה בתולדות ארה"ב שנערכת בבירה – וושינגטון די סי. ג'פרסון מגיע לטקס ברגל ולא בכרכרה וצניעות זו אפיינה את מרבית כהונתו, אם כי לא את חייו הפרטיים. נאום ההשבעה שלו היה פייסני ובעיקר עסק בזכות לשוויון לכל ובקידום ערכים רפובליקניים. ג'פרסון הוא אחד הדוברים הבולטים לנושא השוויון ועם זאת זה לא מתיישב עם העובדה שהחזיק בעבדים כל חייו, למעשה גם את סאלי המינגס הוא לא משחרר, מרתה מאפשרת לה לעבור לעיר אחרת כאישה חופשיה ב-9 השנים שהיא תחיה לאחר מותו של ג'פרסון.

אמנם תומכיו מסבירים שהיה "מעסיק" הוגן והתייחס לעבדיו יפה, תוך התייחסות לזכויות סוציאליות ושעות עבודה וגם נתן להם להחזיק רכוש ולקבל גינה לשימוש עצמי מה שבהחלט לא היה בגדר נורמה מקובלת, אי אפשר שלא לתמוה מדוע לא שיחרר את עבדיו מעולם ואיפשר להם לבחור לעבוד אצלו כאנשים חופשיים. מה שאפשר לומר להגנתו הוא שמה שנתפס היום כהתנהגות גזענית היה בתקופתו פורץ דרך, עם זאת לא ניתן להגן על הפער בין הזכות לשוויון במילים ובין הזכות לשוויון בפועל. אגב הוא אפילו לא ציווה על שחרורם אחרי מותו וכמעט כולם נמכרו.

הוא ממנה קבינט די פשרני והדבר הראשון על סדר יומו הוא פרימת המנגנון הפיסקלי שיצר המילטון והחוב הלאומי שעמד על 83 מיליון דולר, אגב בתום כהונתו הוא צמצם אותו ל-57 מיליון. אגב, גם על ידי דוגמא אישית – ג'פרסון מוותר על כל ההוד וההדר הנשיאותיים, על הפמליות הגדולות ואפילו על כרכרות – הוא לרוב רוכב לבד על סוסו כדי להגיע ממקום למקום.

בתקופת כהונתו מתרחשים המון דברים, כמו: קיצוץ מאסיבי בהוצאות הצבא והצי, רכישת לואיזיאנה מצרפת של נפוליאון (והכפיל את גדולה של המדינה), הקמת האקדמיה הצבאית הראשונה בווסט פוינט, מימון המשלחת של לואיס וקלארק (שמיפתה את האזורים האמריקאים החדשים), פתר (גם אם זמנית) את המשבר במעבר ספינות אמריקאיות בים התיכון, פתח המדיניות ההטמעה של הילידים האמריקאים, רוצה לומר האינדיאנים – מדיניות שאמנם זכתה ברטרוספקטיבה לביקורת רבה אך הגיעה בזמנו מתוך הרעיונות של תנועת ההשכלה, כך שניתן לומר שג'פרסון לפחות בתחום הזה היה עקבי. המדיניות של ג'פרסון כנשיא לא היתה אנטי פדרליסטית ולמעשה הקו הפייסני עליו הצהיר בתחילת הקדנציה נשמר. הצלחות הקדנציה הראשונה מביאות אותו בקלות לניצחון בבחירות לכהונה השנייה (70% מהקולות, ו-162 מול 14 אלקטורטים).

כהונתו השנייה היא, איך לומר? די גרועה. הוא מנסה להחליף את השופטים, שהיו ברובם פדרליסטים, ולא מצליח. את משבר הסחר מול צרפת ואנגליה, הוא "פותר" על ידי הטלת אמברגו על מסחר עם אירופה שפוגע בעיקר באמריקאים וגם יוביל למלחמה ב-1812, וחוץ מזה יש לו הרבה בעיות מבית. הוא מואשם על ידי אנשים ממפלגתו שהוא נוטה לטובת שלטון פדרטיבי – ריכוזי, למרות שזה הפוך לאמונתו וזה יוצר אדוות פוליטיות שג'פרסון מצליח להתגבר עליהן רק בקושי. בנוסף, ב-1806 אהרן בר, מי שהיה סגנו בתחילת כהונתו הראשונה, שפרש והסתבך בסופו של דבר בדו קרב עם המילטון וברח מחשש שיועמד לדין על הריגה, חוזר. הפעם הוא מארגן מיליציה לצורך מסע צבאי, זה מתמסמס אך הוא מועמד לדין, ג'פרסון רואה במעשיו בגידה, אך בסופו של דבר בר לא מואשם בבגידה וגם לא נמצא אשם. כהונתו השנייה ככלל אינה מוצלחת במיוחד וג'פרסון מבין את זה לבד, בשנה האחרונה הוא יבלה את זמנו בעיקר במונטיצ'לו וייתן למדיסון לקחת את העניינים לידיים.

אגב, ב-1809, אדאמס, שהיה חבר קרוב בשנים הראשונות בפוליטיקה, שולח לו ברכת שנה טובה לשנה החדשה אחרי נתק של שנים וכך מתחילה חליפת מכתבים בין שני הנשיאים לשעבר שהיא כולה דיון פוליטי מרתק. אגב מספרים שלפני מותו אמר אדאמס :"ותומס ג'פרסון שרד", בלי לדעת שממש כמה שעות קודם לכן, גם ג'פרסון מת וכמה סימבולי שגם הנשיא השני וגם הנשיא השלישי מתו ב-4.7.1826, עת המדינה אותה סייעו לייסד חגגה בדיוק 50 שנה לעצמאותה.

אבל לפני שג'פרסון הולך לעולמו, הוא עוד עושה כמה וכמה דברים. הוא אמנם החליט להתמסר לחייו הפרטיים והוא עסוק בשיפוצים במונטיצ'לו, אבל זה לא מונע ממנו ב-1819, בגיל 76, להגשים חלום -  הוא מייסד את אוניברסיטת וירג'יניה. ולא סתם הוא תכנן את מרבית ממבניה הראשונים, היה מעורב לחלוטין במבחר ומבנה הקורסים המוצעים, בחר את הסגל וניהל אותה כרקטור ראשון. הוא הקפיד על שני דברים: האחד, שהיא תהיה אוניברסיטה ציבורית והשני, חילונית. לכן, כארכיטקט הקפיד שהספרייה תהיה במרכז הקמפוס כדי להדגיש את אופייה החילוני של האוניברסיטה ואגב במותו הוריש את ספרייתו לאוניברסיטה. ב-1821 הוא מתחיל לכתוב אוטוביוגרפיה ותסמכו עליו שגם את זה הוא חוקר לעומק. ב-1824 לאפייט מגיע לארה"ב והוא מתארך במשך 11 ימים אצל ג'פרסון. הפגישה היתה נרגשת. את הופעתו הפומבית האחרונה של ג'פרסון הם עושים באירוע מיוחד באוניברסיטת וירג'יניה. ג'פרסון כותב עבור המאורע נאום, אך הוא מבקש שיקראו אותו עבורו.

בשנתו האחרונה בריאותו מתערערת, הוא סובל מכאבי פרקים ובעיות במערכת השתן ומוטרד בעיקר מחובו האישי שלמעשה יותיר את יורשיו בלי כלום ובצדק החוב שלו רק גדל, למרות שהוא מוכר חלק מרכושו בניסיון לסגור אותו. הוא נפל למשכב ב-3 ביולי ויום למחרת מת. גופתו נשרפה ועל מצבתו נכתב לבקשתו: "כאן נטמן תומאס ג'פרסון/ מחבר הכרזת העצמאות האמריקאית, חוקי וירג'יניה לחופש מדת ואביה של אוניברסיטת וירג'יניה". הוא ביקש שהאבן שתוצב על קברו תהיה פשוטה כדי שלא תחולל בשל ערכה, לכן הוצב גוש גרניט על קברו, אלא שהמבקרים פצעו אותה לא בשל ערכה הכלכלי אלא ערכה הסנטימנטלי.