אחרי אלכסנדר המילטון, המרקיז דה לאפייט, ג'ון לורנס, הרקולס מאליגן, ותומס ג'פרסון, מתבקש שאכתוב על וושינגטון. אבל אני אתחיל דווקא מהסוף, או כמעט הסוף, מדברי הפרידה שלו כנשיא שהתפרסמו בספטמבר 1796, אם כי הוא פרש מהנשיאות במרץ 1797. ולמה דווקא משם? ובכן, מהטעם הפשוט נאום הפרידה שלו מזכיר את כל החומרים מהם עשוי מנהיג,
שלד דברי הפרידה שפרסם וושינגטון בספטמבר 1796, למעשה הונח אצלו במגירה 4 שנים לפני, אחרי שוושינגטון ומדיסון חברו יחד לכתוב סיכום כי וושינגטון כבר רצה להתפטר. אלא שכידוע בסוף וושינגטון שוכנע לרוץ לכהונה נוספת. אבל ביוני 1796, וושינגטון כבר לא יכול יותר, אין בכוונתו לרוץ שוב. הנאום נשלף מהמגירה, מדיסון כבר פחות חביב על וושינגטון, ולכן הפעם מתייעץ עם יד ימינו האהוב - המילטון. וושינגטון אמנם פורמלית כיהן כנשיא 2 קדנציות אבל כבר מ-1775 הוא בפועל רמטכ"ל והוא כבר בשנה ה-45 בשירות ארצו.
ב-1796 הוא בן 64 והוא כבר תשוש. 7 השנים האחרונות היו ניסיון פיוס מתמשך שדרש ממנו להיות המבוגר האחראי, האומה הצעירה נשאה עיניה אליו והתחושה הכללית היתה שארה"ב זה וושינגטון ולהפך. למרות הביקורת נגדו, והיתה, כולם חששו להיכנס לנעליו. מה שמוביל את וושינגטון זו הידיעה שהוא חייב לייצר תחושה שראוי וצריך שהוא ירד מהבמה ושהמדינה הצעירה תוכיח לעצמה שאפשר גם בלי וושינגטון.
אי אפשר להאשים את האמריקאים שחששו מרגע הפרידה, וושינגטו נפתס ובצדק כאבי האומה. הוא היה הרמטכ"ל שניצח את הבריטים, שהביא להקמת המדינה, תפקיד הנשיא עוצב לפי דמותו ובסופו של דבר הוא יצר שלטון מרכזי יציב ובעיקר הוא היה המנהיג שלכולם היתה הערכה עצומה אליו. אי אפשר גם להאשים את וושינגטון שכבר התעייף מכל זה ורצה לנוח (לא שזה ממש קרה).
דברי הפרידה של וושינגטון, שגם הפכו למסורת, הם מסמך רפובליקאי (לא המפלגה) מרתק, שבמידה רבה גם נותר לאורך תקופה ארוכה מסמך מכונן. כשוושינגטון מחליט שדי לו סופית, הוא מרענן ועורך את הנוסח שכתב עם מדיסון ואז הוא פונה להמילטון, האיש והקולמוס הנובע. הם קוראים את הטקסט ווושיננגטון מבקש ממנו לערוך אותו מחדש. המילטון מתקומם נוכח החלטת הפרישה אך משתכנע בצדקת דבריו של וושינגטון ומקבל על עצמו את המשימה.
יסודי כדרכו, המילטון מתחיל בלעשות סדר ולבנות שלד מהודק יותר. את כל התהליך הוא מעביר דרך וושינגטון ובלי לגעת במקור. הפינג פונג ביניהם מדהים (בעיקר בהתחשב בעובדה שאין מעבדי תמלילים ואימיילים - לכו תבינו). בסופו של דבר המילטון מגיש לוושינגטון את מה שהוא מכנה הטיוטא הרצינית ואם המילטון קרא לה רצינית, אז דמיינו. אמנם המילטון הודיע לוושינגטון שאפשר לחזור לנוסח המקורי, אבל וושינגטון הסכים אתו שהנוסח החדש מהודק וחד הרבה יותר, רק כרגיל עם המילטון קצת ארוך מדי. וושינגטון עורך שינויים ואחרי אי אילו תיקונים, המסמך מוכן.
הרעיונות רעיונותיו של וושינגטון והניסוח של המילטון, שיתוף פעולה מושלם. וושינגטון מתייחס שם למספר נושאים ואם תרצו זה מעין מדריך הפעלה לנשיאים אחריו שיש בו איזשהו ניסיון נוגה משהו של נשיא שרוצה להבטיח את עתיד המדינה שהקים, מעין מכתב למטפלת של אמא שרק סיימה חופשת לידה ומתקשה לשחרר, אבל בעיקר עולה משם ניחוח של משהו ששכחנו - אחריות.
את המסמך הזה יש לבחון על רקע המריבות המפלגתיות שוושינגטון לא הצליח לפתור. זו גם הסיבה שוושינגטון בוחר להקדיש את החלק הראשון לאחדות ולחשיבותה מהסיבה הפשוטה הוא חושש שהמשטר הפדרטיבי, שהוא מאמין גדול בו, יתפרק. הוא מזכיר לכולם שהנאמנות הראשונה היא לארה"ב ולא לכל מדינה וזו מורשת אמריקאית חשובה שהנחיל וושינגטון שדוגלת ברעיון שיש לחזק את הרגש הלאומי על פני השיוך המדינתי.
אפרופו, אחד הדברים שהטרידו את וושינגטון, שכבר הבין שכל דבר שהוא עושה מהווה תקדים, זה שאם ירוץ לעוד קדנציה וימות במהלכה, האמריקאים יסיקו מזה שנשיא הוא מינוי לכל החיים וככה יצר, עוד בחייו, סטנדרט שהחזיק מעמד עד שהפך לתיקון ה-22 לחוקה,שהוא הגבלת כהונה ל-2 קדנציות.
וושינגטון מרגיש את כובד האחריות המוטלת עליו, לכן כבר בתחילת דבריו פונה להסביר שהמשברים הראשוניים מאחור ושהמדינה צריכה להתפתח מכאן ולכן גם יש צורך במנהיגות חדשה. זה בסדר אם קראתם פעמיים, אכן פעם היו מנהיגים שהבינו שהם חולפים אבל המדינה נשארת. ולפי וושינגטון, במקרה האמריקאי המדינה הזו צריכה להיות מאוחדת מאחורי השלטון המרכזי.
ניתן לראות בדבריו של וושינגטון אזהרה מפני שלושה איומים:
1. העדפת השלטון המדינתי על המרכזי
2. מפלגות
3. מדיניות חוץ מתערבת
בעיני וושינגטון כל מדינה חשובה בפני עצמה, אך כוחה של ארה"ב הוא באיחודה הפדרטיבי ולכן פורט על נימים לאומיים על מדינתיים. אגב, לא צריך להיות פרשן ומחה כדי לראות שהשוני הבין מדינתי בארה"ב נותר אתגר אמריקאי גם בחלוף מעל 200 שנים.
תשאלו למה להזהיר מפני מפלגות? ובכן, בעוד היום המבנה הדו-מפלגתי מזוהה יותר מכל עם ארה"ב, בימיה הראשונים של הרפובליקה לא היו מפלגות. בעיני רבים הן אפילו נתפסו כמוסדות מפריעים לשלטון. מפלגתיות או סיעתיות נתפסו כקידום אינטרסים פרטניים על פני האינטרס הציבורי. התפיסה הזו כידוע לא החזיקה מים, עוד בקדנציה השניה של וושינגטון כבר הנצו ניצני המערכת הדו מפלגתית עם יצירת סיעת הפדרליסטים של המילטון והדמוקרטים-הרפובליקאים הג'פרסוניים. בתקופת וושינגטון הסיעתיות היתה קשורה קשר הדוק גם ליחסי החוץ, כזכור ג'פרסון תמך בצרפתים גם בתקופת הטרור ואילו המילטון סגר הסכם סחר עם בריטניה ופעל לקירור התמיכה בצרפת ואף זכה לתמיכת וושינגטון בעניין, בעוד ג'פרסון כיהן כשר חוץ, משבר שהביא כזכור להתפטרות ג'פרסון מהקבינט. ואת ביטויה של הפלגנות ניתן היה לראות בבחירות של 1801 ובערך בכל מערכת בחירות מאז.
הנושא השלישי מצריך אולי פוסט משל עצמו, אבל באופן כללי וושינגטון כיוון ליחסי חוץ בדלניים וניטראליים, מה שהיה במשך שינוי מסד חשוב במדיניות החוץ האמריקאית.
עד כאן אזהרות ומכאן וושינגטון מעניק קווים לדמות המורשת שלו כפי שהוא ראה אותה. הוא מדבר על החוקה, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים. אחר כך הוא פונה לחינוך ולדת ואגב הוא אינו מאמין בהפרדת דת ומדינה, שנאמר אליך ג'פרסון. וושינגטון מסביר את דעותיו ויוצר דוקטרינה משל עצמו שתלווה את הנשיאים האריקאיים לאורך שנים. ואז מגיע הסיום, שכולו בנימה אישית.
אחרי 45 שנות שירות, וושינגטון פונה קודם כל לטעויות שעשה, רק דמיינו מנהיג שעושה את זה היום, שמצהיר שעשה טעויות ויותר מזה, אף מבקש את סליחתה של האומה על חולשותיו. זה אולי פומפוזי משהו, אבל חשבון הנפש והענווה לא אמורים להיות אופנה חולפת בפוליטיקה ובכל זאת, עובדה שכן. וושינגטון מסיים בשמחתו על חזרתו להיות כאחד האזרחים במדינה החופשית שהקימו ולהנות מפירות הערבות ההדדית, העבודה והסכנות שהיו לכוח המשפיע על החוקים הטובים של הממשלה החופשית.
אמנם וושינגטון לא הספיק לנוח הרבה בביתו שבמאונט ורנון, וירג'ניה כי הוחזר כרמטכ"ל בפועל, אבל נאומו האחרון היה למסמך לא פחות ממכונן. מדיניות הבדלנות שהציב כמודל ליוותה את ארה"ב שנים, הגבלת הקדנציה הפכה לתיקון ה-22 בחוקה והמפלגתיות אכן הפכה לרועץ, ממש כפי שניבא והיא פוגעת בשלטון הפדרטיבי ויוצרת שיסוע בציבור האמריקאי שאינו מנותק גם מההבדלים הבינ-מדינתיים. אבל יותר מהכל הנאום מאפשר הצצה אל מנהיגות אמיתית, של אדם הרואה בעצמו מכשיר ולא מטרה ומאמין שהפוליטיקה נועדה לשרת את הציבור, קונספט שדומה שלא רק מנהיגים שוכחים, אלא גם הציבור שבוחר בהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה