ג'סי אוונס אולי היה סמל, אבל לא פחות היה קרבן של גזענות

ביום שישי שעבר, יצאנו קטינא ואני לטיול אחרי ארוחת הערב. קטינא ביקש שאראה כמה מהר הוא רץ, שיבחתי אותו והתשובה שלו היתה: "בסך הכל רצתי". מבחינתי זה היה הסימן לספר לו על עוד איש ש"בסך הכל רץ", אבל בדיוק באותו יום, ה-3 באוגוסט, לפני 82 שנים עשה היסטוריה.

אז סיפרתי לו על ג'סי אוונס, על האתלט המופלא שהיה ועל הניצחון האישי שלו על היטלר, אבל בעצם הסיפור על ג'סי אוונס היטלר הוא רק אנקדוטה. בעשרים ושנתיים שנותיו, עד לאולימפיאדת ברלין, התמודד אוונס עם כל כך הרבה גזענות שהיטלר היה אך עוד משוכה שאוונס עבר בריצה. אוונס הוא הרבה יותר מזה, הרבה יותר מ-4 מדליות אמריקאיות באולימפיאדה בגרמניה הנאצית שהוכיחו (שוב) שהעליונות הארית היא אך קשקוש.

ג'יימס קליבלנד אוונס נולד ב-12.9.1913 באוקוויל אלבמה, בן עשירי להנרי ומרי אמה אוונס. הנרי, בנו של זוג עבדים, בעצמו אריס, בהעדר מילה טובה אחרת בעברית ל-Sharecropper, שעבורו כל יום היה מאמץ מתמשך להאכיל את בני משפחתו ולא למות. התיאורים של אוונס את הילדות שלו משתנים ויש לקרוא אותם תוך התייחסות לחושו המלודרמטי, אך הם מציירים תמונת מצב עגומה ילד אפרו-אמריקאי בשנות העשרים של המאה הקודמת בדרום העמוק ומצבו של אוונס היה יחסית טוב.

אביו, הנרי, למד לחיות מתחת לרדאר, בילדותו לינצ' באפרו-אמריקאי בדרום היה עניין שבשגרה בערך אחת לשלושה וחצי ימים, אז הוא התרגל לחיות בפחד מתמיד ולא להישיר מבט וליצור קשר עין עם אדם לבן והתרחק עד כמה שניתן מכל עימות אפשרי. גם הוא נולד באוקוויל, אלבמה, לא רחוק במושגים של היום מג'ורג'יה אבל למעשה רחוק מאוד מהעולם, העיר "הגדולה" (שאינה גדולה גם היום) הקרובה ביותר, דקטור, היתה במרחק של למעלה מ-30 ק"מ. הנרי למד להיות זה שלא רואים, מפוחד חשדן, אך לא חשוב מכך גם מאמין. אשתו, מרי אמה, היתה טיפוס אחר לגמרי, אם הנרי רק רצה שילדיו ישרדו, היא רצתה שיהיו להם חיים טובים יותר והיא נשאה עיניה מחוץ לאוקוויל.

אם נחבר את כל סיפורי הילדות שאוונס סיפר נקבל ככל הנראה תמונה טובה הרבה יותר על המעט שידוע על חייו באוקוויל – הם היו משפחה בפטיסטית אדוקה, עניה מעבר לדמיון, כל שידם היתה משגת הם מגורים, אוכל בסיסי ובגדים נחוצים וגם את זה הצליחו בקושי ועבורם זה היה המון, זה שמר אותם בחיים. הילדות באוקוויל המבודדת היתה טובה יחסית, בבית הספר לימדו בעיקר קרוא וכתוב וג'יי סי, ככה כולם קראו לו אז, זכר שכשלא היה מה לעשות הוא פשוט היה רץ יחף, והרבה פעמים לא היה מה לעשות. הוא אהב את זה, זה היה משהו שהוא יכול היה לעשות לבד ובכוחות עצמו.

אחד הסיפורים שעבור אוונס היו מהמכריעים בחייו היה עוד באוקוויל. לא ברור בן כמה הוא היה, אבל לא יותר משמונה, כשהוא שם לב לגוש שמתפתח על חזהו השמאלי. הוא חשב שהוא יעלם אך הגוש רק הלך וגדל, אחרי כמה שבועות, הוא הבין שהגוש לא ייעלם ושהוא לא יכול לעמוד יותר בסבל והראה את הגוש להוריו. כסף לטיפול רפואי לא היה. הוא סיפר שצותת לשיחה לילית בין הוריו, אמו הזכירה לאביו שהגוש דומה לגוש שהוא כבר הוציא לו מהרגל כשהיה פעוט. אביו אמר שהקרבה ללב של הגוש הנוכחי מפחידה אותו ושהוא מעדיף לקבל את רצון האל מאשר לבצע את הניתוח.

אלא שמרי אמה ידעה שהיא מוכרחה להציל את בנה. כמה לילות אחרי, אמו העירה אותו באמצע הלילה משינה. שמה חגורה בין שיניו וסבירה לו שהיא עומדת להוציא את "הבליטה" ושעליו לשאת את הכאב כדי להבריא. והוא נשא את הכאב מהרגע, המבעית יש להניח, שאמו הלהיטה סכין לחיטוי ולאורך כל הזמן שחתכה מסביב לגוש וחיטטה, ככל הנראה קרוב ללבו עד שהסירה הכל. צרחה לא נמלטה מפיו אך דמעות שטפו את עיניו. אחרי ניתוח השדה אימו היתה מרוצה – הגידול יצא, אלא שג'יי סי לא הפסיק לדמם וכזכור, כסף לקרוא לרופא אין. הוא דימם שלושה ימים רצופים, מיותר לציין שחלבון מהחי לא היה חלק מהתזונה שלו והוא הלך ונחלש. עד שבלילה השלישי לדימומים, הוא קם ויצא ולחצר, שם שמע את אביו מתפלל עליו ומתחנן מאלוהים שירעיף עליו מחסדיו. מתישהו ג'יי סי הצטרף ושניהם חברו לתפילה מהלב. תוך כמה רגעים וראו איזה פלא – הדימום פסק. עבור אוונס זו היתה חוויה מכוננת ורגע של חיבור אב-בן בלתי נשכח.

הילדים במשפחת אוונס לא עבדו למעט שבוע אחד בשנה בו נשלחו כולם, מגדול עד קטן, לקטוף כותנה.  הוא היה בן 9, כאשר ב-1922 כחלק מההגירה הגדולה, עברה משפחתו לקליבלנד, אוהיו. כשנשאל לשמו על ידי המורה החדשה, הוא אמר ג'יי סי, אבל בשל המבטא הדרומי הכבד שלו, המורה שמעה ג'סי והכינוי דבק.

ג'סי למד ועבד כבר מגיל 10, בעיר הגדולה לא חסרו הזדמנויות – משליחויות מכולת כשהיה צעיר יותר ועד עבודה בפריקת סחורות כשהיה גדול יותר, אבל האהבה הגדולה שלו היתה ריצה. כשהגיע לחטיבת הביניים, הוא כבר היה מספיק גדול לעבוד בעסק לתיקון נעליים של אביו, הוא יכול היה להיבלע לתוך החיים הצפויים, אבל מאמן קבוצת האתלטיקה זיהה את הכישרון ובמקום שיתאמן עם הנבחרת אחרי הלימודים, היה מגיע עם ג'סי בבוקר לפני תחילת הלימודים לאימונים במגרש.

בחטיבת הביניים הוא פרח והביא את בית הספר להישגים. בחיים הפרטיים הוא פגש את אהובתו הראשונה ומי שתהיה לימים אשתו ואם 3 בנותיהם, אגב הראשונה תיוולד כאשר עדיין היו בתיכון, ג'סי היה בן 19 ומיני רות סלומון בת 17. אבל גם חיי האהבה לא הפריעו לו להקדיש את כולו לריצה ובתיכון המאמצים השתלמו, שנה אחרי הוא שווה את השיא העולמי בריצת 100 יארד (91 מטר) ובקפיצה לרוחק והוא רק באליפות התיכונים הארצית האמריקאית באתלטיקה קלה.

שנה אחרי, המצב הכלכלי של המשפחה השתפר כשהנרי, אבי המשפחה מצא עבודה ואוונס יצא ללימודים באוניברסיטה של אוהיו, מלגה לא באה בחשבון עבור אפרו-אמריקאים באותה תקופה. הוא אמנם היה בנבחרת ולא הפסיק לשבור שיאים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם לאורך כל התקופה הוא נאלץ לעבוד בנוסף ללימודים ולאימונים וסבל מאפליה בכל אספקט בחיים. בנסיעות מקומו היה במושבים שנועדו לאפרו-אמריקאים, אכל רק בחלק המותר לאפרו-אמריקאים במסעדות או לקח החוצה בכאלה בהן לא הוקצה מקום, ישן מחוץ לקמפוס ובדרכים במלונות בהם היו חדרים שמורים לאפרו-אמריקאים.

עוד לפני האולימפיאדה בברלין, יכולותיו האתלטיות הפכו אותו למוקד התעניינות. במאי 1935, בתחרות 10 הגדולות שנערכה באן הארבור והיתה בין האירועים השנתיים החשובים ביותר באתלטיקה האמריקאית, בתוך 45 דקות בלבד הוא שבר 3 שיאי עולם [ריצת 200 מטר, 200 מטר משוכות וקפיצה לרוחק (8.13 מטר - שיא עולם שהחזיק 25 שנים עד לאולימפיאדה ברומא ב-1960)] והשווה את הרביעי (100 יארד ב- 9.4 שניות). והקטע הוא שבכלל שקל לא להגיע לתחרות בגלל בעיות גב שהיו לו באותה תקופה. התחרות הזו נחשבת לאחת החשובות בהיסטוריה של הספורט.

אוונס נשא עיניו לאולימפיאדה וזה לא היה עניין של מה בכך. מצד אחד, אין כמו האולימפיאדה לאתלט, מצד שני גרמניה הנאצית, היטלר ותיאוריית הגזע. במכתב שמעולם לא נשלח אליו, ניסה וולטר פרנסיס ווייט, מזכיר האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים, ה- NAACP, לשכנע את אוונס לא להשתתף כדי לא להעניק לגיטימציה למשטר הגזעני בגרמניה. לבסוף מזכיר הועד האולימפי האמריקאי שהכריע את הכף שאמר שאתלט שלא יצטרף במחאה על השלטון הנאצי פוגע ברוח האמריקאית. בסופו של דבר, כמו כל חבריו למשלחת האתלטיקה, הם היו 66 ומתוכם 19 אפרו-אמריקאים, המשלחת האמריקאית כולה כללה 334 חברים) הוא עולה על הספינה מנהטן. עבורו היתה זו נסיעה ראשונה ללא שום הפרדה גזעית בין חברי הנבחרת האפרו-אמריקאים והלבנים.

כשהגיע לברלין, כולם רצו לראות אותו וזה לא היה כל כך פשוט, כי אם הוא נראה לכם גבוה זו רק אשליה, גובהו היה 1.75 מטר בלבד. מעט לפני התחרויות הגיע אליו אדולף (אדי) דסלר, הבעלים של אדידס עם נעלי האתלטיקה עם השפיצים, מצא את הדרך לאוונס וללא מילים הציע לו את הנעלים לתחרויות. זה הכי קרוב לחסות שאוונס הגיע, אלא שבעוד הוא קיבל נעליים טובות, דסלר, שכבר הנעיל את כל נבחרת גרמניה, קיבל פרסומת שהקפיצה את מכירות הנעליים. זה גם היה מה שהעניק לו פטור מהריסת המפעל כאשר הושלם הכיבוש האמריקאי ואף הביא לו לקוחות חדשים מקרב הכוחות האמריקאים.

אגב, את הנעליים נעל אוונס בקפיצה לרוחק, ביום השלישי לתחרויות, ה-4.8.1936, עת הביס את האתלט האהוב על היטלר לוץ לונג. אבל ביום השני לתחרויות עלה אוונס לראשונה לתחרות ריצת ה-100 מטרים גברים, ניצח ושבר את השיא העולמי והאולימפי אך השיא נרשם בשל רוח גבית. ביום השלישי הוא עלה לקפיצה לרוחק והתמודד מול לונג הגרמני. היטלר ציפה שלונג ינצח. בהתחלה נראה שאוונס אפילו לא יעלה למוקדמות. אולם לונג, לפי סיפור של אוונס שיש עליו מחלוקת, היה זה שהעניק לו את כרטיס הכניסה לתחרות כשהציע לו, אחרי שאוונס נפסל פעמיים ולפני הפעם השלישית והאחרונה, להתחיל בקפיצה לפני הקו רק כדי שלא ייפסל. מכיוון שסף הכניסה לתחרות עמד על 7.15 מטרים, מרחק שאוונס עשה בלי בעיה, הוא קיבל את עצת לונג וזה אף הציע לסמן לו את הקו במגבת, לאכזבתו הרבה של היטלר שהיה בטוח שהנה אוונס עף.

לונג, שזכה במדליית הכסף, לא רק שהיה הראשון ללחוץ את ידו של אוונס אחרי הניצחון, אלא גם הלך אתו יד ביד לחדרי ההלבשה לקול תרועות הקהל וכל זה מול עיניו הלא מרוצות בעליל של היטלר. התחרות ביניהם, אגב, גם תועדה בצילומיה של לני ריפנשטאל לסרט התיעודי שצילמה על האולימפיאדה. אוונס ולונג המשיכו להתכתב כמעט עד למותו של לונג ובמכתבו האחרון ביקש לונג מאוונס שאחרי המלחמה ייפגש עם בנו ויספר לו כיצד מערכות בין בני אדם אמורות להיות. לונג התגייס לוורמאכט במלחמת העולם השנייה ונהרג ביולי 1943 והשאיר אחריו בן, קאי-היינריך (וולפגנג שנולד במאי 1941 מת בטרם מלאה לו שנה). אוונס מילא את בקשתו ונפגש עם קאי ולימים אף היה שושבינו. אחר כך יגיד אוונס כי כל מדליות הזהב שזכה בהן אינן מתקרבות לידידות 24 הקראט בין לונג ובינו.

לונג ואוונס, 1936

ב-5.8 אוונס עולה לתחרות ריצת ה-200 מטר גברים ושוב אוונס מנצח ומשיג מדלית זהב שלישית אישית. בתחרות עליה קיבל מדליה רביעית בכלל לא אמור היה להשתתף, במרוץ השליחים 4X100 מטר גברים שנערך ב-9.8, מי שאמורים היו לרוץ היו שני אתלטים יהודים אמריקאים בשם מרטי גליקמן וסם סטולר (שאגב למד עם אוונס באותו בית ספר תיכון והיה תמיד בצלו, הם התחרו כל כך הרבה פעמים שסטולר אמר פעם שהוא הבחור שתמיד בתמונה מאחורי אוונס ושקרוב לוודאי הוא האיש שמכיר הכי טוב את גבו של אוונס, אבל בין השניים שררה ידידות).

ניצחונה של הנבחרת האמריקאית ללא החילוף היה צפוי והוצאתם ברגע האחרון נתפסה על ידי רבים, ביניהם גם גליקמן וסטולר, כמהלך אמריקאי שנועד לא להרגיז את היטלר. בטח לאור העובדה שבריצה האחרונה של הרביעייה המקורית, סטולר הגיע ראשון ואחריו גליקמן, דרייפר הגיע שלישי ובכל זאת סטולר וגליקמן הוחלפו. בהערת אגב אציין כי גליקמן וסטולר היו שני האתלטים היחידים בנבחרת האמריקאית שהגיעו לברלין ולא השתתפו במשחקים האולימפיים.

ההודעה על החילוף נעשתה בבוקר התחרות, בזמן הפגישה היומית, בתואנה שהרכב של הגרמנים חזק יותר ממה שהם חשבו. אוונס מחה על החילוף ברגע האחרון, הוא אמר למאמן שהוא עייף וכבר זכה בשלוש מדליות ושייתן למרטי וסם ליהנות מהניצחון. אך נענה על ידי עוזר המאמן קרומוול שיעשה מה שאומרים לו. זה היה יום ההולדת ה-21 של סטולר, שבחר להיעדר מהאצטדיון אחרי ההודעה על החילוף. הרביעייה זכתה בזהב ואף קבעה שיא עולמי. ההצלחה שלה היתה ההוכחה מבחינת המאמנים שההחלטה המקצועית הטובה ביותר נעשתה. אוונס הפך לאתלט הראשון בעולם עם 4 מדליות זהב אישיות, שיא שנשבר רק 48 שנים אחרי על ידי קרל לואיס ב-1984.

שתי נקודות עיקריות הודגשו לאורך השנים בהקשר לג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין: האחת, שהניצחון של ג'סי אוונס, אם כי הוא לא היה היחיד, למשל ג'ון וודראף זכה בריצת 800 מטר גברים, לא היה רק הישג ספורטיבי אדיר וחסר תקדים, אלא הוכחה לתלישותה של תיאורית הגזע הנאצית. השנייה, שהיטלר לא לחץ את ידו של אוונס לאחר הניצחון. נכון שהיטלר אכן לחץ את ידי המנצחים ביום הראשון ונכון שההסתתרות מאחורי אילוצים של לוח זמנים שמנעו את לחיצות הידיים ביום השני נראית מכוונת, אבל האמת, כפי שניסח אותה מצוין אוונס בעצמו – גם בארה"ב הנשיא לא לחץ את ידו, אם כי חשוב לציין שהמשפט נאמר במסגרת קמפיין בחירות של המפלגה הרפובליקאית. אוונס גם אמר בראיון שכאשר הלך לכיוון תחנת שידור לראיון, אחרי הניצחון, היטלר נופף לו לשלום, יש גם סיפור שהתרוצץ על לחיצת יד ביציע הכבוד.

האולימפיאדה בברלין, שנקבעה שם עוד לפני עליית הנאצים לשלטון היתה בעייתית ומורכבת ודורשת התייחסות בפוסט נפרד. עובדתית הנאצים ייחסו לה משמעות גדולה, לכן וגם בעקבות לחץ של דיפלומטים זרים, בהם אמריקאים, אנגלים וצרפתים, הם עשו כל מיני פעולות קוסמטיות כמו לצוות על הפסקת האיבה הגלויה ליהודים, הבאת אנשי הוועד האולימפי, דיפלומטים ואנשי עסקים לסיורים בגרמניה להראות שהדיווחים על פגיעה במיעוטים אינה נכונה ועוד.

באקט סימבולי, הקופצת לגובה היהודייה גרטל ברגמן, לימים מרתה למברט הוזמנה לנבחרת. היא גורשה ממועדון הספורט שלה בשל יהדותה, הוזמנה לנבחרת וגם הודחה ממנה על "ביצועים חלשים" למרות שרק 4 שבועות לפני האולימפיאדה קפצה לגובה 5.3 שהיה ההישג של המקום הראשון באולימפיאדה. "הייתי מפסידה בכל מקרה, אם כיהודייה הייתי מנצחת היו לי את כל הסיבות לחשוש לחיי ואילו הייתי מפסידה הייתי מוכיחה את הטענה שיהודי לא מסוגל". מי שכן ייצגה את גרמניה היתה הסייפת הלן מאייר משום שהיתה חצי יהודיה ומשום שנציג הוועד האולימפי קיבל התחייבות שהיא תשתתף. אגב היא זכתה במדליית כסף ואף הצדיעה במועל יד בזמן העלאת הדגל הגרמני. עוד מספר יהודים למחצה היו בנבחרת שכללה גם יהודי אחד - את שחקן ההוקי-קרח היהודי, רודי באל, משום שכוכב הנבחרת הגרמנית, גוסטב יאנקה, הודיע שלא ישחק אם רודי לא ישחק ולנאצים הניצחון היה חשוב יותר.

היו דיבורים לגבי החרמת האולימפיאדה, בסופו של דבר הם לא מומשו ובינינו, ארה"ב, בעידן חוקי ג'ים קרואו בדרום ואפליה ממוסדת כלפי המיעוט האפרו-אמריקאי, לא באמת היתה בפוזיציה לדבר על אפליית מיעוטים. נשיא הוועד האולימפי האמריקאי, אייברי בראנדייג', הכריז שאסור לתת לפוליטיקאים להרוס את האולימפיאדה ויש להשאירה לספורטאים. בסופו של דבר מרבית האתלטים בחרו להשתתף, ביניהם גם יהודים, שני חברים יהודיים במשלחת, מילטון גרין ונורמן כהנרס, החליטו לבטל את השתתפותם ולהחרים את האולימפיאדה. בסופו של דבר, הנאצים הצליחו בתעמולה שלהם ולרגע התקבלה גרמניה חזרה בין האומות לפחות למראית עין. עד כדי כך שאף הוחלט שאולימפיאדת החורף תיערך בגרמניה ב-1940, רק שזו בוטלה אחרי פלישת גרמניה לפולין.

עוד אנקדוטה, אם תרצו, הציר שעשו הכוחות הגרמניים בכיבוש אירופה היה הפוך בדיוק למסלול של הלפיד האולימפי שגרמניה היתה זו שהחזירה אותו בכלל למשחקים (הלפיד היה כמובן מתוצרת קרופ). אגב לפחות 11 ממשתתפי האולימפיאדה בברלין מצאו את מותם בגלל מלחמת העולם השנייה. ניסיתי למצוא את שמותיהם של ספורטאים יהודיים שהשתתפו באולימפיאדה ומצאתי שאיליה שרייבמן, שחיין פולני ורומן קנטור, סייף רומני נרצחו במיידנק. אנדרה קאבוש ההונגרי, הסייף שזכה בזהב, נשלח לעבודות כפיה ומצא את מותו כאשר הגרמנים פוצצו בטעות גשר על הדנובה. אטילה פטשאואר ההונגרי, אמנם הגיע רביעי באולימפיאדת ברלין, אך היה אלוף היאבקות הונגרי שנשלח למחנה עבודה במזרח וזוהה על ידי קצין שהיה בנבחרת לאולימפיאדה ב-1928 והחליט להתעלל בו והוא נפטר לא הרבה אחרי. לסיפור ההתעללות המחריד היה עד עצור נוסף שהיה אלוף אולימפי קרולי קרפטי, שזכה בזהב בהיאבקות חופשית באולימפיאדת ברלין שניצח את האלוף הגרמני. ולסגירת המעגל העצוב הזה בסיפור מעורר השראה, באולימפיאדה ב-1948 שחה השחיין היהודי-צרפתי אלפרד נקש שהשתתף באולימפיאדה בברלין ושרד את אושוויץ.

אבל חזרה לאוונס, אחרי האולימפיאדה הוא מחליט לא להמשיך עם הנבחרת לתחרויות בשבדיה וזוכה להרבה ביקורת על המהלך. חסויות לא היו ולאוונס לא נותרה ברירה אלא לסיים את שנתו האחרונה באוניברסיטה בשילוב עבודה, על מלגה לא היה מה לדבר. ההצלחה שלו והישגיו בספורט לא הבטיחו חסות ואוונס עבד בעבודות שונות כשרת בגינה ציבורית, מתדלק, עובד מכבסה ורץ באירועי ספורט שונים, כולל תחרויות נגד סוסים. אוונס סיפר שאמנם היו לו 4 מדליות זהב, אך אי אפשר היה לאכול אותן. לו היה לבן, הכל היה נראה אחרת. עובדתית אוונס, האפרו-אמריקאי, אלוף אולימפי וכישרון אתלטיקה יוצא דופן היה קודם כל אפרו-אמריקאי ולכן מרבית הדלתות היו סגורות עבורו. אוונס הגיע עד לפשיטת רגל.

ב-1966 תוקנו קצת הדברים כאשר מונה על ידי ארה"ב לשגריר של רצון טוב, ב-1976 קיבל את הכבוד הגבוה ביותר עבור אזרח אמריקאי – מדליית החירות מידי הנשיא ג'רלד פורד. ב-1979 מעניק לו הנשיא קרטר את מדליית ה- living Legends ואומר: "יתכן שאין אתלט שמייצג יותר ממנו את המאבק האנושי נגד עריצות, עוני וגזענות. הישגיו האישיים כאתלט עולמי ומחזיק שיאים היו תחילתה של קריירה שכולה מסירות לעזרה לאחר. עבודתו עם אתלטים צעירים, כשגריר לא רשמי ברחבי העולם וכדובר למען החירות הם מורשת חשובה לאחיו האמריקאים".

ב-21.3.1980 מת ג'קי אוונס בטוסון אריזונה כשכל משפחתו לצדו. אוונס מעשן כבד במשך 35 שנים, כן בחישוב מהיר הוא התחיל בגיל 32, מת מסרטן.

את הסיפור של ג'סי אוונס כולם זוכרים כי היה אפרו אמריקאי והישגיו הספורטיביים כמו לעגו לאיש הרע של ההיסטוריה, אבל הסמל האמתי שהוא ג'סי אוונס חשוב יותר בגלל שניצח בתקופה בה אנשים נתפסו לא שווים בגלל שייכות לגזע, דת, או מגדר וגם הפסיד, כאדם, בדיוק מאותן הסיבות. הייתם רוצים לחשוב ש-82 שנים אחרי העולם קצת אחר וזה נכון, אבל הוא עדיין רחוק מאוד אם המטרה היא שוויון. אפרופו, אני יוצאת להפגנה נגד חוק הלאום הערב, זה לא שיא ב-100 מטר גברים אבל הצעדים החשובים של ג'סי אוונס היו מחוץ למגרש לא פחות משהיו בתוכו.