המהומות שהתרחשו בלוס אנג'לס ב-1965 לא היו לשם שוויון, שוויון דה
יורה כבר ניתן, רק שדה פקטו הם נותרו כבולים ומדוכאים. זה לא המעצר של נהג שיכור
שהבעיר את העיר, זו הזנחה בשם פוליטיקה שרק חיפשה את הלהבה הקטנה שתצית אותה והיא
הציתה
 |
| לוס אנג'לס בוערת |
לפני שהסיפור שאני עומדת לספר התרחש, הוא כבר נכתב, רוצה לומר הכתובת
כבר היתה על הקיר, רק שאף אחד לא רצה לקרוא אותה וחבל. אם מישהו היה שם לב היו
נחסכים חיים של 34 בני אדם, פציעתם של למעלה מ-1,000, מעצרם של כ-3,500 ונזקים
שנאמדו אז ב-40 מיליון דולר (כ-300 מיליון במונחים של היום). רקש אף אחד לא ממש
רצה לעשות משהו בנושא ואף אחד גם לא ממש אוהב לדבר על זה.
כשמדברים על גזענות
אמריקאית האסוציאציה היא הדרום הלבן, הבור והגזעני, אבל הסיפור הזה התרחש בלב
ההוויה האמריקאית, בלוס אנג'לס מכל המקומות. ואגב הוא קיים גם היום, רק צריך
להסתכל.
איפה אנחנו? כאמור בלוס אנג'לס, 11 באוגוסט 1965, חמישה ימים לפני כן
הנשיא ג'ונסון חותם על חוק זכות ההצבעה, שנה לפני כן הוא חתם חוק זכויות האזרח
1964, המאבק לשוויון בשיא אם כי עוד ארוכה הדרך. המצב משתפר, לפחות כך זה נראה למי
שמסתכל על האירועים מלמעלה, ברמה הלאומית, אלא שבין הרמה
הלאומית לרמה המדינתית, שנאמר - חיים עצמם, הפער רב.
 |
| מרטין לות'ר קינג ג'וניור עומד מאחורי הנשיא ג'ונסון בעת החתימה על חוק זכויות האזרח ב-1964 |
זה שילוב של מספר גורמים רחבים, אבל אנסה לתת רקע: בשנות ה-30, בעקבות
הניו דיל, מתחיל פרויקט לאומי של דיור ציבורי ומתחילים לשווק פרויקטים ללבנים
ולאפרו-אמריקאים. מה שנראה כמו רעיון מצוין מביא למעשה לפירוק שכונות המהגרים המעורבות
וליצירת הפרדה גזעית במגורים, שלא היתה קיימת עד אז. זה מתעצם בלוס אנג'לס עם
תחילת הגל השני של הגירה אפרו-אמריקאית מהדרום בזמן מלחמת העולם השנייה.
התושבים האפרו-אמריקאיים המעטים שהיו בעיר רובם השתלבו במעמד הבינוני
ונהנו משוויון, אלא שאז מגיעות למעלה מ-10,000 משפחות אפרו-אמריקאיות ללוס אנג'לס
לעבודה בתעשיית הנשק, והן משנות לחלוטין את תמונת המצב. עבודה אמנם יש אך זה לא
הכל, הם זקוקים גם למגורים ולשירותים שונים המדינה, כמובן גם בתי ספר. אמנם יש
מקום בדיור הציבורי בשכונות לבנות אבל אף אחד לא מעלה בדעתו לשכן שם אפרו-אמריקאים
(תקנה 14 עוברת בנובמבר 1964 ונועדה למעשה למנוע את חוק דיור הוגן וקניית נכסי
נדל"ן ע"י אפרו-אמריקאים בשכונות "לבנות", היא בוטלה ע"י
בית המשפט העליון האמריקאי ב-1967).
לממשלה הפדרטיבית אין ברירה אלא להתערב, אולם היא נתקלת במחאה מקומית
חריפה. מה עושים? מתחילים ליצור שכונות נפרדות, אחת מהן היא ווטס, שכונה מעורבת של
תושבים לבנים, לטינים ושחורים, שם כמובן לא נרשמה התנגדות. למה זה מוביל? הלכה
למעשה לגטו, עד 1958 (לא מצאתי נתונים לפני כן) אחוז האפרו-אמריקאים בשכונה כבר
עומד על 95. תחשבו הזנחה – תחשבו ווטס – שכונת עוני, אחוז אבטלה גבוה, אין שירותים
רפואיים, רמת החינוך נמוכה, ייאוש וממעבר לפינה החלום האמריקאי הכי מוקצן –
הוליווד.
בשנות ה-40 כבר גרים בלוס אנג'לס כ-65,000 אפרו-אמריקאים, לשם השוואה
בסן פרנסיסקו חיים אז כ-5,000 אפרו-אמריקאים. הגזענות בלוס אנג'לס בשיאה, יש הפרדה
בכל מקום – מגורים, בתי ספר ומרחב ציבורי בכלל. בחמש עשרה השנים מ-1950 ועד מהומות
ווטס ב-1965, מתרחשים למעלה מ-100 מקרים של מקרי ונדליזם והטמנת פצצות על רקע גזעי
במטרה להבהיל משפחות אפרו-אמריקאיות ולהוציאן משכונות לבנות, מתוכם אגב רק אחד
נגמר בהרשעה ורק אחרי שהתובע הכללי של מדינת קליפורניה התערב.
 |
| מעצר אחד, היו למעלה מ-3,500 |
וכך אנחנו מגיעים לשעת לילה מאוחרת, שני אחים לבית פריי, משפחה
אפרו-אמריקאית, נעצרים על ידי השוטר מיניקוס ממשטרת התנועה של לוס אנג'לס על נהיגה
תחת השפעה. לכאורה, ערב שגרתי, אבל מהפעולה הפשוטה הזו תתחיל מהומת אלוהים. בזמן
שהשוטר מעביר את האח הבכור, מרקיט, בדיקת רישיונות ובדיקת שכרות, חומק האח הקטן,
רונלד. הוא רץ הביתה, שנמצא רק כמה בלוקים מהמקום. זה לא שהוא מפחד להסתבך, כמו שהוא
הולך לספר לאמא ואמא מגיעה והיא עצבנית.
בבדיקה נמצא שמרקיט שיכור ומחליטים על מעצר, אלא שאמא פריי (במקומות
מסוימים היא רשומה כרנה פרייס) לא סיימה לשטוף את בנה חסר האחריות ואיכשהו דברים
מתגלגלים מהר ולרעה. היא משתוללת ואף קופצת על שוטר, שככל הנראה שלף אקדח והיא
פחדה שישתמש בו נגד בנה, וקורעת לו את החולצה, זה עולה לה בחבטת אלה בראש, מרקיט
מתנגד למעצר והשוטרים משתמשים בכוח. בינתיים מתקבצים עוברי אורח, דחיפות, עצמים
כהים נזרקים, בקיצור בלגן והשוטרים מחליטים לעצור את כל בני משפחת פריי. אבל המקום
כבר לא כשהיה, שמועות לא מבוססות מתחילות להתרוצץ, למשל שהשוטרים בעטו בבטנה
ההריונית של חברתו של מרקיט, שהשוטרים השתמשו בכוח לא מידתי ועוד.
זה כבר לא משנה, המעצר הוא רק נקודת תפנית, הקש ששבר את גב הגמל.
בשכונה, שכבר שנים נאגרו בה ייאוש, קיפוח ועוני, מתחילות מהומות. הייאוש והקיפוח
הם לא רק מנת חלקם של אפרו-אמריקאים בלוס אנג'לס, אלא בכלל בצפון ומערב ארה"ב
– בניו יורק, פילדלפיה, בוסטון או דטריוט, וזה קורה כאשר כביכול המאבק הפוליטי
נושא פרי, אך הקיפוח כל כך שורשי וממסדי שבעצם הנקודה אינו שוויון אלא מימושו. המשטרה
מגיעה למקום מספר פעמים באותו ערב ואף מתקבלת במטח אבנים ובטון. זה נגמר במעצרם של
29 אפרו-אמריקאים. אלא שחוסר השקט לא נרגע והמנהיגים המקומיים לא מצליחים להשקיט
את הרוחות.
 |
| אמנם הרוחות שככו, אך הוא העדיף הרגעה וטיפול על פני הון פוליטי, מרטין לות'ר קינג |
ששת ימי המהומות בווטס מתחילים. לפחות 30,000 יוצאים לרחובות באופן
פעיל, הם זועקים את הייאוש מהבטחות על שוויון והם בלתי ניתנים לעצירה. ביום שישי,
13.8, כבר מגיעים 2,300 אנשי המשמר הלאומי לבקשת מפקד המשטרה במטרה להשקיט את
האזור. אם לשפוט לפי כמות אנשי המשמר שמשונעים יום למחרת, כ-15,000, הרי שהם לא
ממש הצליחו במשימתם. על העיר הוטל עוצר. אלה המהומות הקשות ביותר עד אז מאז מלחמת
העולם השנייה - 6 ימים של התקוממות, ביזה, שריפות ותקיפות על רקע גזעי. זה לא היה
המעצר, זו היתה זעקת מדוכאים שהתפרצה במלוא הכוח.
בעוד עיר המלאכים בוערת, כל העולם התעניין בדיווחים מהעיר ההולכת
ונהרסת, מעל 100 בלוקים נהרסו כמעט כליל. 119 קילומטרים רבועים עירוניים שהפכו לזירת
קרב מעשנת, כוחות ביטחון משטרתיים מול אזרחים. בעוד המושל הגדיר זאת כמלחמת גרילה
נגד גנגסטרים, למותר לציין שלרובם המכריע של העצורים לא היה עבר פלילי, מפקד
המשטרה צוטט אומר שאנשים התנהגו כמו קופים בגן החיות. יש להניח שהתבטאויות כאלה
בטח שלא הוסיפו לאלמנט ההרגעה. השקט לאט לאט חוסר בגלל המעצרים המאסיביים, העוצר
וכמות אנשי כוחות הביטחון שפיטרלו בעיר ולא ממש בחלו באלימות להבהרת הנקודה, שהיא
כידוע שמירה על השקט.
ב-17.8 מגיע מרטין לותר קינג ג'וניור, שקטע
ביקור בפוארטו ריקו, המהומות כבר שככו כמעט לחלוטין, נותרה רק עיר מדממת ומעלה עשן.
הוא הבחין מצוין בהבדל בין המאבק בדרום למה שקורה בלוס אנג'לס, זה לא היה מאבק
לשוויון, זה היה מאבק של קיפוח. הוא מגיע ליומיים ובעיקר מקשיב, בסופו של דבר הוא
מסכם את המהומות בווטס בצורה הכי נכונה וחדה. הדיכוי הכלכלי, הבידוד החברתי, דיור
לא ראוי ותחושת ייאוש כוללת הם שהוצתו בווטס, "מחאתם של אלה אשר הקדמה של
העשור האחרון עקפה אותם".
בעיניי קינג, שכידוע דגל במחאה לא אלימה, אלימות
לא נתפסה כפתרון לשום קונפליקט, ולמרות שיכול היה להפיק הון פוליטי מהמצב, הוא
בוחר להיות ענייני, זה לא דבר של מה בכך. יותר מזה, הוא טוען שאלימות לא יכולה
להיות פתרון, לא של לבנים באלבמה ולא של שחורים בלוס אנג'לס. הוא לא חשב שהרקע
למהומות גזעי, אלא ראה במהומות התקוממות נגד קיפוח וייאוש של מי
שחשבו שזכויות האזרח יביאו עמן בשורה והקלה והתאכזבו. הוא ביקש מכל הנוגעים בדבר
לבחון את מידת האחריות שלהם ולפעול לטובת העניין. קינג היה מודאג, לא רק מהמשבר
בלוס אנג'לס ובערים אחרות בצפון, אלא גם ממשבר בתוך התנועה למחאה לא-אלימה. אולי
בגלל זה עוד לפני שעזב את לוס אנג'לס כבר ניהל שיחת טלפון עם הנשיא דאז, ג'ונסון,
לגבי דרכים אופרטיביות לפתרון מהשורש.
 |
| הנשיא ג'ונסון ומרטין לות'ר קינג ג'וניור ביחה בבית הלבן ב-1966 |
100 שנים אחרי שנגמרה מלחמת האזרחים שהייתה אמורה לסיים את העבדות
וצאצאי העבדות עדיין נאבקים בדיכוי, באפליה. את העוול הזה לא השכילה לוס אנג'לס
לתקן. שנתיים אחרי סיפר מרטין לות'ר קינג ג'וניור שאחד המוחים אמא לו
"נצחנו", "מה זאת אומרת "ניצחנו"?" שאל קינג,
"34 וארבעה הרוגים מתוכם שניים לבנים, הרי הרגנו משלנו, איזה ניצחון יש
כאן?", "גרמנו להם להתייחס", הגיעה התשובה.
30,000 חיילים כבשו את העיר, ממשל צבאי הוכרז. למעלה מ30,000 תושבים
השתתפו במהומות, יותר מ70,000 תמכו בהם פאסיבית. המהומות לא נשארו רק בלוס אנג'לס,
אבל ועדת החקירה לאירועי ווטס הגישה ב-2.12.1965 את מסקנותיה בדו"ח בן 101
עמודים שלמעשה הסכים שהבסיס למהומות היה חברתי – בתי ספר בתת תקצוב, שיעור אבטלה
גבוה, מצוקת דיור ותנאי מחיה לא ראויים. ברמה האופרטיבית נעשו מעט מאוד פעולות
לתיקון המצב, למעשה זה עדיין לא לגמרי תוקן, בלוס אנג'לס עצמה המהומות בעקבות זיכויים
של השוטרים שתקפו את רודני קינג ב-1992, הביאה גם היא לשישה ימי מהומות בהם נהרגו
63 אזרחים, כ2,500 פצועים ונזקים בשווי כולל של מעל מיליארד דולר. וזה לא נגמר, רק
שאין עוד בנמצא מנהיגים שהאינטרס הציבורי גובר על השיקול לעשות הון פוליטי, זה כבר
משהו שלא רואים היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה