אשרי הסיפור שסופר והצית לבבות

ההיסטוריה שאנחנו מכירים היא תולדה של מי שמספר את הסיפור, מי ששולט בנרטיב. אבל לפעמים, ממש כמו מים, סיפורים היסטוריים מוצאים דרכים יצירתיות לחלחל ולעבור את מחסום האבן שמעמידים להם שומרי הסף של הנרטיב. הסיפור הזה, בדיוק כמו חייה של הגיבורה שלו, נועד לפרוץ את דרכו החוצה, לשבור מוסכמות של שתיקה והדרה ולסלול דרך חדשה, אוונגרדית מחד אך טבעית ומותאמת למציאות בו בזמן.

הצילום שהיה במעטפת המסמכים שנמצאה בארכיון, הרבה רגינה יונאס

איפה אנחנו? ב-3.8.1902, באזור יהודי של שכונת עוני בברלין, בביתה של משפחת יונס, האב- וולף, האם – שרה והאח בן השנתיים אברהם, רבה השמחה עם הולדת הבת/האחות – רגינה. כמו מרבית תושביה היהודיים של שכונה זו, הם הגיעו ממזרח אירופה, יהודיים דתיים, בעלי השכלה בסיסית אם בכלל ובעיקר עניים. כמעט דבר לא ידוע על ילדותה, אבל העובדה שהיא ואחיה המשיכו ללימודי יהדות מעידה שדגש גדול הושם על השכלתם היהודית ולאור קורות חייה ברור שקשרי המשפחה היו חזקים, אבל כל אלה הם בבחינת הסקת מסקנות, לא ממש עובדות מוצקות.

האב עסק במסחר אבל התפרנס בדוחק ונפטר כשרגינה היתה בת 11, את הלווייתו מימנה הקהילה היהודית. לאחר מות האב לא נותרה לאם ברירה והמשפחה עברה לדירה קטנה יותר בשולי השכונה, לא רחוק מאלכסנדר-פלאץ. השינוי הזה הביא גם לשינוי ענק בחייה של רגינה הצעירה. אבל למה אנחנו מספרים על ילדה יהודייה וענייה בברלין של תחילת המאה הקודמת? ובכן כי רגינה, יהודייה-אורתודוקסית עניה מגרמניה עשתה היסטוריה והיתה לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות, אם תרצו פמיניסטית יהודייה פורצת דרך.   

הדירה החדשה אמנם היתה בשולי השכונה הענייה, אך בית הכנסת האורתודוקסי הקרוב ביותר היה ברייקשטראסה, לא שכונת מהגרים אלא חלק מברלין הגרמנית, העשירה והמשכילה. את בית הכנסת הוביל הרב האורתודוקסי מקס ווייל, והוא פתח את שעריו ב-4.9.1904, 5 ימים לפני ראש השנה (אגב בדיוק כמו שיוצא השנה). הגבאים של בית הכנסת החליטו על ישיבה משותפת, נשים וגברים בבית הכנסת, ברוח השינויים הליברליים שעברה היהדות בגרמניה באותה תקופה ואף בחרו גבאית אישה – מרתה ארליך, שהיתה שוות זכויות לשאר הגבאים לבד מדבר אחד – הקריאה לעלייה לתורה.

הרב וייל הנהיג מסורת שיצרה סינתזה בין מנהגים ישנים לחדשים ושמר על קו אורתודוקסי משולב ברפורמות שנראו לו מתאימות לרוח היהדות ושינויי הזמן. בהנהגתו מעמדן של נשות הקהילה התחזק ונערות אף עברו טקס בת מצווה, אם כי ללא עליה לתורה. רגינה, שלא רק היתה חברת קהילה, אלא אף למדה בבית הספר היהודי לבנות בברלין, שנפתח ב-1917, ראתה בשילוב נשים הכרח בלתי נמנע.

רגינה, שהיתה מחוברת בכל נימי נפשה ליהדות, גדלה לתוך השינויים האלה והאמינה בהם בכל לבה. חברותיה ללימודים מספרות שכבר אז הביעה רצון ללמוד רבנות ולהיות רבה, במכתב מאוחר יותר, היא תכתוב (וסליחה מראש על התרגום החופשי): "במבט לאחור היו שני דברים עיקריים שדחפו אותי כאישה להיות רבה: אמונתי בשליחות האלוהית ואהבת אדם. אלוהים טמן בלבבותינו יכולות שונות ותחושת שליחות ללא הבדל מגדרי. לכן, על כל אחד מאתנו, בין אם גבר או אישה, לממש את מתנות האל".

בבית הספר היא הצטיינה בכל המקצועות היהודיים והשינויים הדרמטיים שהתרחשו בקהילה היהודית סביבה כמו חידדו אצל רגינה את האמונה שהיא יכולה בעצמה לעשות את השינוי. ככל הנראה אי אפשר היה להתעלם מכישרונותיה והרב ווייל לא רק שלא התעלם, אלא אף טיפח. הוא הפך למורה הרוחני שלה והם שמרו על שגרה של שני שיעורי תלמוד וגמרא בשבוע עוד הרבה אחרי שסיימה את לימודיה ממש עד שנשלח לטרזיינשטט ב-1942.

ב-1923, בגיל 21 מקבלת רגינה תעודת הוראה וב-1924 היא מתחילה לימודי רבנות במכללה ללימודים יהודיים, מכללה שהוקמה ב-1872 בברלין ובה לימדו מרבית המוחות היהודיים המבריקים של אותה תקופה. רגינה שמרנית יותר מאשר הרוח השורה על המכללה, אולם המכללה היתה המקום היחיד בו התאפשרו לימודי יהדות לנשים. אגב, היא לא היחידה, יחד איתה נרשמות עוד 26 נשים (מתוך 155 נרשמים) ללימודים שבעצם מבקשות הסמכה להוראה אקדמית, כלומר בעיקר מורות במכללות. 6 שנים אחרי היא מסיימת את לימודיה וכותבת תזה בנושא "האם אישה יכולה להיות רבה לפי ההלכה". הייתם מצפים שנימוקיה של רגינה יהיו פמיניסטיים, אולם רגינה היא יהודייה אורתודוקסית ואת תשובתה היא מחפשת מתוך היהדות.

את עבודת התזה שלה, בת ה-88 עמודים בהנחיית הפרופ' לתלמוד הרב אדוארד בנת' שנסמכת על מקורות יהודיים: פרקי תורה, תלמוד, משנה, שולחן ערוך ודמויות נשיות ביהדות, בעיקר בתקופת התלמוד כמו: ברוריה, ילתא, סלומה ומתקופות מאוחרות כמו בנותיו של רש"י – נשים שעסקו בסוגיות הלכתיות, היא מגישה ב-1930. תשובתה של רגינה לשאלת המחקר היא חד משמעית כן והיא מביאה סימוכין רבים לכך, שלא רק מדגימים את הנקודה באמצעות נשים שעסקו בעבודה רבנית ובפסיקות הלכה, אלא גם מדגישים את מחויבותה של רגינה למטרה. היא מסבירה שההתנגדויות הרבניות לעיסוקן של נשים בדת הן שיקוף של הזמן בו נכתבו ולא מקורות הלכתיים בפני עצמם. "גלגל הזמן נע ומזיז גם את עולם המחשבה היהודית, עם ההתפתחות האנושית גם ההתייחסות לנשים התפתחה והשתנתה."

ההתייחסות שלה לשינוי לא פוסחת גם על תפיסתה את מקצוע הרבנות – מבחינתה, רב אינו רק תלמיד, מלמד ופוסק, אלא גם, ואולי בעיקר, מנהיג רוחני שתפקידו לעורר השראה ולייצר קהילה דרך מתן שירותים קהילתיים ויצירת מארג תמיכה. בעיניה על הרב ללוות את כל בני קהילתו ועם זאת יש לשים דגש מיוחד על הנוער וחיבורו אל הדת ואל הקהילה בתוך חיי היומיום ואת כל אלה, טוענת רגינה, אישה בהחלט יכולה, ואף צריכה לעשות. אבל היא לא מסתפקת בהצהרה זו, היא גם בוחנת אותה אופרטיבית גם לנוכח חוקי הצניעות, נגדם אינה יוצאת. בנת', שנפטר שבועיים לאחר מתן הציון על העבודה ובטרם הספיק להסמיכה לרבנות, נתן לעבודתה ציון "טוב". ההסמכה לרבנות נעשתה רק לאחר מעבר במבחן בעל פה. הייתם רוצים להאמין שמותו לא עיכב את הסמכתה לרבנות, אך הוא כן ואף אחד לא הסכים לבחון אותה, כך שחמש שנים עברו מהיום שסיימה את חובותיה האקדמיים ועד שהוסמכה לרבנות.

רגינה, כפי שבטח כבר הספקתם להבין, לא מחכה לאף אחד. ממש כמו שניתן להבין מעבודתה היא לא מצפה שיתנו לנשים תפקידים, היא מאמינה שעליהן לקחת על עצמן את התפקיד ולכן היא גם דורשת מעצמה לעשות כן. לכן, עד להסמכתה היא לוקחת כל תפקיד שמותר לנשים באותה תקופה בגרמניה, היא גם התומכת הבלעדית של אמא שלה כך שזה לא רק עניין אידיאולוגי, זו גם פרנסה. היא עובדת כמורה וכדרשנית ומתחילה ללמוד אצל הרב מקס דינמן מאופנבאך. כל הזמן הזה, היא ממשיכה לנסות למצוא בוחן רק שגם הנסיבות פועלות לרעתה וב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון אפילו ליאו בק לא מוכן לבחון אותה כדי לא לפגוע באחדות היהודית מול האיום הנאצי. בסופו של דבר, ב-27.12.1935 הרב מקס דינמן בוחן ומסמיך אותה כרבה בשם התאחדות הרבנים הליברלים.

מ-1935 ועד שנשלחה לטרזיינשטט ב-6.11.1942 יחד עם אמא בטרנספורט זקנים, רגינה עובדת כרבה, מורה, מרצה ובמקביל לא זונחת את מחקריה. זו תקופה לא פשוטה ויהודים רבים מחפשים מחדש את החיזוק מתוך הדת, רגינה מתחילה לנהל טקסים שונים שרבנים אחרים מוותרים עליהם בשמחה כמו לוויות או ליווי דתי בבתי חולים ובתי אבות. בנוסף, הנאצים מתחילים להתנכל לרבנים ולתוך החלל הזה בברלין רגינה נכנסת והיא ממלאת את עבודתה מתוך תחושת שליחות. היא זוכה להצלחה בקרב בני הקהילה אך לניכור רב מהממסד הדתי. יום לפני המשלוח לטרזיינשטט היא נעצרת על ידי הגסטאפו ולפני שהיא עוזבת את ברלין, היא נותנת מסמכים לרב ד"ר יוזף נורדן (כך זה מצוין במחקר, אולם זה לא מסתדר עם העובדה שלפי מחקרי הקצר הוא נשלח לטרייזנשטט מהמבורג כבר ביולי 1942, זה כנראה דורש מחקר מעמיק יותר), שמפקיד כמה ימים מאוחר יותר את המסמכים בארכיון.   

רגינה היא רבה אורתודקסית, היא מאמינה בהפרדת נשים וגברים בבית הכנסת, מאמינה שרק נשים רווקות יכולות להיות רבות, היא אף מקפידה שיקרו לה "העלמה הרב" ולא "גברת הרב", כפי שקראו לרבנית אשת הרב. בניגוד לרבנים שלבשו באותה תקופה גלימה שחורה רשמית בעבודתם, רגינה בחרה לעצמה גלימה סגולה. הצלחתה היחסית בקרב הקהילה לא האריכה ימים, כמו רבים מתושביה היהודים של ברלין היא נשלחה לעבודות כפיה במפעל קרטונים ולכן את מרבית זמנה העבירה שם ולא בעבודתה הרוחנית.

רגינה האופטימית הבינה היטב שאין עתיד בגרמניה אלא רק סכנה, היא ככל הנראה חיפשה דרכים לצאת מגרמניה, לא דבר פשוט באופן עקרוני אז ובטח לא אם את עניה ומטופלת באמא חולה. המכתב ששלחה ב-1938 לפרופ' מרטין בובר, הוא ככל הנראה לא המכתב היחיד ששלחה אז בניסיון לצאת מגרמניה. המכתב מספק הצצה נפלאה לחייה במילותיה שלה, היא מתארת את הקשיים והאתגרים העומדים בפניה ולמעשה מבקשת עזרה בעליה לארץ. בסופו של דבר, רגינה לא עוזבת את גרמניה כי היא לא מצליחה לדאוג גם לאחיה ולאמה.

את מה שרצתה רגינה לעשות בקהילה משל עצמה בברלין, היא עושה בשנתיים שהיא חיה בטרזיינשטט, עד שנשלחה לאושוויץ, ככל הנראה באוקטובר 1944. ב"גטו לדוגמא" היא הופכת חוברת לפסיכיאטר ויקטור פרנקל ולצוות שהתקבץ סביבו, שאגב לא הזכיר אותה כלל כיצירותיו אך עם זאת גם טען כי כל מה שקרה לפני אושוויץ נמחק מזיכרונו. יחד הם מעניקים תמיכה נפשית לכלואים בגטו. רגינה מתנדבת לסייע ל"חדשים" להסתגל ומלבד תמיכה אישית היא גם מבצעת טקסים ומעבירה הרצאות. אחרי שחרור המחנה נתגלה תיעוד בכתב ידה של 24 הרצאות שנתנה בגטו בנושאים שונים.

ב-12.10.1944 נשלחה רגינה לאושוויץ, לא ברור מתי בדיוק נרצחה אך ככל הנראה ב-12.12.1944. במשך כחמישה עשורים היא נשכחה, הושמטה מההיסטוריה כאילו מעולם לא היתה. בעדותו של הרב פדר מ-1965 הוא מזכיר רבה, אך הוא לא זוכר את שמה ואף אחד לא טורח לברר. "היתה לנו אפילו רב-אישה בטרזין. האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות במכללה התיאולוגית בברלין. הרב הראשי אונגר לא הכיר בה, אך היא מצאה לעצמה שדה פעולה נאה. היתה מבקרת בחדרי מגורים של נשים, שוחחה אתם על תולדות העם היהודי, הסבירה להם את חגי ישראל והמנהגים, והנשים שמחו תמיד לביקוריה, נהנו להקשיב לה ולעתים גם נתנו לה כגמול למאמציה חתיכת לחם, אותה שמרה האישה-רב, והביאה אותה לאימה הישישה. אני מצטער ששכחתי את שמה ואת תאריך עזיבתה את טרזין".

ב-1972 הוסמכה לרבנות מי שנחשבה לרבה הראשונה סאלי פריסאנד, פשוט משום שאף אחד לא זכר את הרבה רגינה יונאס. אחרי נפילת החומה בברלין ועם פתיחת הארכיונים שם, גל של חוקרים מהמערב הציף את מזרח גרמניה. ב-1991 מגיעה קתרינה פון קלנבך, דוקטורנטית אמריקאית, לארכיון במזרח ברלין ומגלה את תעודת ההסמכה של רגינה יונאס ועוד מספר מסמכים, ביניהם מכתב הברכה מהרב ליאו בק לאחר הסמכתה לרב. זה מביא את פון קלנבך להתחקות אחרי סיפורה המדהים של הרבה רגינה יונאס, לא פמיניסטית במובן המודרני של המילה, אלא אישה יהודייה אורתודוקסית, שעשתה מהפך אמתי לקידום מעמד הנשים בתוך היהדות, אך נולדה בזמן הלא נכון ונשכחה כאילו מעולם לא היתה. סיפורה עשוי מכל החומרים שאמורים להרכיב מיתוס, אבל אף אחד לא מדבר על האישה שפרצה דרך. ההיסטוריה נבנית ממי שמספר את הסיפור, אבל כשהם מוותרים על סיפור כל כך טוב, מותר לנו לא לשכוח ולהמשיך ולספר אותו. אם אישה פורצת דרך ואף אחד לא מספר את הסיפור שלה, האם היא פורצת דרך? התשובה היא כן, כי סיפור כזה נועד שיסופר שוב ושוב עד שיכנס לתודעה הציבורית, כל מה שצריך הוא להמשיך לספר אותו, ממש כמו מה שקרה כאן עכשיו.