40 זה לא ה 30 החדש, זה 40 וזה טוב

40 - ככה זה נראה

זה היה קלישאתי אם הפוסט הזה היה מתחיל "בקמתי הבוקר ולא הרגשתי שונה", בעיקר כי זה היה צפוי ויותר מזה בנאלי ודי מתייפייף. אנחנו לא בעד כאלה. אבל בוקר יומולדת זה בוקר יומולדת, ולא סתם אני בת 40. והנה לכם עוד קלישאה, ועכשיו סליחה, כי ממש ברגע זה אקפוץ אסוציאטיבית לנושא אחר. 40 זה לא ה- 30 החדש, הוא לא יהיה שלושים, זה בלתי אפשרי ולא נכון. עזבו אתכם ליפייף - תנו כבוד ל- 40, הוא אחלה גיל והוא לא צריך להתחבא מאחורי מסכות. גיל 30 נפלא כשהיה, היה מוקדש כל כולו להורות, ה- 40 זה גיל שיא ושל שחרור קליל מההורות הטוטאלית. זאת אומרת היא טוטאלית, זה טבעה, אבל היא נעשית עצמאית יותר. אני חושבת שלעשור הזה ולי צפוי עתיד לא רע בכלל. ואני מסתכלת עליו מלאת ציפיות. זכיתי ב- 40 השנים האלה ביושר ואני לובשת אותן בשמחה, מצויידת בהבנה שאני אוהבת את עצמי כמו שאני בעירום הכי אמיתי, פיזי ונפשי. בלי בכלל למצמץ, אני מסתכלת לארבעים בעיניים ובחיוך. הוא הגיע בזמן. 

חזרה לבוקר הזה, למרות שתודו שהתרגלתם לאסוציאציות שלי. אם לאמץ ז'רגון מנהיגי מדינות מנוסחים להפליא או שלא, הרי שעברתי חוויה. קמתי בעשר.

נותנת לכם את הזמן רגע להתפעל.

יום שמתחיל בעשר הוא כבר יותר אופטימי, בטח אם הוא גם יום הולדת. ואני אישית אוהבת ימי הולדת.

אני לא חושבת שהעיניים שלי היו פקוחות כאשר ילדים נרגשים הובילו אותי אחר כבוד בלווית שירים וברכות לשולחן האוכל שם חיכה לי ספל קפה מושלם. הקימה לתוך ההתרגשות הזו שלהם הצריכה מעבר למצב ערני מיידי כדי להעריך את כל השמחה וההשקעה וזו היתה מהפעמים הבודדות שהוא עבר חלק ונחלתי הצלחה בניסיון הראשון לדבר ולא לנהום ולהמהם. התאוששתי, התעטפתי בחיבוק מלטף של הילדים ואז עברתי יום שאין לי מה לכתוב עליו כי פשוט נחתי כמו מלכה. לא לקחתי ילדים לחוגים, לא סידרתי, לימדתי, קניתי, בישלתי, כיבסתי או ניקית חרא משום סוג שהוא. ולומר את האמת זה היה ממש מגניב. אבל אני מכירה בחד הפעמיות או ברמת התדירות הפוטנציאלית הנמוכה שלו ומבטיחה לא להתרגל.

קיבלתי מתנות נפלאות מהילדים ליומולדת, מה שגרם לי לחשוב שוב על שלוש המתנות האמתיות האלה שהגיעו לחיי בכלל לא ביומולדת שלי וכמה החיים שלי שלמים ומשמחים. כן, זה הרגע שהפוסט נעשה קצת קיטשי. תתמודדו. הסתכלתי על הבנזוג והילדים והייתי מאושרת. ולקלישאה המודעת הגדולה מכולן - היה לי כל כך טוב. ולא אני לא מתנצלת על החמימות הזו ששטפה אותי ואני רק משחזרת אותה שוב. אדם הוא סך הבחירות שלו ובדיוק כאן במקום שאני, אני יכולה לומר שבחרתי טוב. יכולתי לעשות המון דברים, אף אחד לא היה מביא אותי לכאן בדיוק ומסתבר שכאן בדיוק אני רוצה להיות. מכיון שכבר הייתי מאושרת וכבר הייתי בעליהן של כמה וכמה מתנות מצויינות, שום דבר לא הכין אותי להפתעה הכי מטורפת. וביננו יש כאן חוסר אחריות מובנה, בכל זאת ארבעים ולהפתיע ולרגש בטח דורש נטילת אספירין איזה חצי שעה קודם. 

אז הקדמה קצרה, כי אחרת לכל סיפור המתנה יהיה אפקט פחות ברור ומיידי:

את סיפור הילדים הראשון שלי כתבתי לפני איזה 15 שנים, הוא הולך אותי מאז. מדי פעם עובר שוב תחת ידיי ועיניי ועריכתי וחוזר לנוח. אני אוהבת אותו אבל יודעת שהוא צריך עוד עבודה, שהוא חייב להיות שלם שכדי שהוא יצא, הוא יצא בבאנג. כמו שמגיע לו, שיצא עטוף באהבה, ונכון ומוכן ויתקבל באהבה. ניסיתי לאייר אותו ואני מעדיפה שלא לדבר על החוויה, גם אחרים ניסו וזה אף פעם לא הצליח, אבל זכה בהמון הערכה. ואז הגיע הבנזוג והחליט לעשות מעשה ועשה. וזה יפיפה

כן, כל הזכויות שמורות 

ופתאום כל הסיפור הזה נראה יותר מוכן ונכון ושלם.

פתאום כמו באיזו מלאכת מחשבת הלך ונרקם לו הרגע.

ואין לי מילים לתאר את ההתרגשות הזו שפרטה על נימים ששכחתי שבכלל הלב יכול להתנגן בהם, סולמות כל כך גבוהים של אושר שהלב מחשב להתפקע כמו כוס זכוכית למשמע סופרן משולח רסן.

כן, ככה אין לי דרך אחרת, זה חייב להיות מליצי ולא, גם זה לא מספיק טוב כי יש בליל של רגשות שאם ייכתב הוא יהיה כל כך לא ברור ועם זאת ינצנץ באושר טהור כמעט בלתי נתפס.

אז הנה האתגר לשנה הזו - ללטש את חללית החלומות ולשבת עם המאיירת ולסגור את הכל ואז לשבור ראש על איך להוציא את זה. אני כבר רוצה להגיע לשם. ואני כולי התרגשות כי יש עוד המון עבודה, אבל אני מרגישה שאני עוברת פה איזה הריון מטאפורי ואם יש משהו שאני ממש אוהבת זה להיות בהיריון (מודה). כי בעצם התמונה שאתם רואים פה היא רק הכריכה. כל יתר האיורים הם רק סקיצות וזה כדי שיהיה לי מקום. אני לא יודעת אם אני יכולה להעביר לכם את גודל המעשה הזה וכמה כוח ואהבה והתחשבות היו במתנה הזו וכמה פתאום הרגשתי אפילו עוד יותר שלמה.

ומכיון שתם יום הולדתי ועכשיו מתחילות להן 24 שעות לבד עם הבנזוג (לא יפתיע אתכם אם מחר אכתוב על זה) ונהניתי מכל רגע, אין לי אלא להכריז בקול רועד כי ה- 4.9.2014, יום הולדתי ה- 40, היה יום ההולדת הראשון מזה 16 שנים בו סופסוף נשברה קללת יום ההולדת. אם כי תכל'ס גם שנה שעברה היה ממש נחמד, אבל אני בכל זאת פחות טיפוס של ראש השנה. 

עכשיו אין לי אלא לצפות למה שתביא איתה השנה הטובה הזאת וכל אלה שאחריה. איך הפתעתי אתכם עם פוסט אופטימי, הא? תודו