אנחנו שרוטים
| שריטות ודרך אפשרית לטיפול |
כולנו.
אני שרוטה. חלק מהשריטות שלי למדתי לקבל, חלק הפכתי למועילות, חלק שיניתי, חלק עדיין בתהליך, המשותף לכולן הוא הניסיון שלי לחיות איתן בשלום גם בזמן שיפוצים פנימיים. חריצי השריטות האלה יפים ופגומים כאחד והם חלק מהשלם הזה שאני (פחות או יותר - אל תהיו קטנוניים), על הטוב ועל הרע שבו. למדתי לאהוב אותן כמו את שבילי הורידים שתחת העור השקוף המציירים את מפת הגוף.
 |
| רק לאונרד כהן יכול לצאת עם משפטים כאלה |
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שריטות, גם אם לא לעשות כלום לגביהן היא להיות מודע להן. קשה להסתכל לשריטות בעיניים, הן דורשות את כל הכוח, הסבלנות והחמלה שיש בך. הן גם אלה שדורשות הכרה כי אחרת הן לא מגלידות ואף מרחיבות את שטח הפנים שלהן. שריטות כאלה שההדחקה מחזקת אותן והופכת אותן ליותר נוכחות, הן שריטות חמקמקות הן יכולות להיות מאוד בולטות אבל לפעמים הן הפכו לחלק בלתי נפרד ממי שאתה וקשה לבדל בינך לבינן. אולי הן מעמיקות את אחיזתן ככל שאתה משתהה עם ההכרה בהן? אני לא יודעת, זו שאלה טובה.
למדתי לחבק את השריטות שלי, לא כי אני אדם של חיבוקים, פשוט כי ככה אני מגבילה את המרחב שלהן ושריטות כידוע צריכות גבולות, אחרת הן באות בעוד ועוד דרישות. את החיים שלי, בכל רגע נתון אני מנהלת ביחד עם שריטות ועל אף שריטות. אני מניחה שיש להן חלק בלתי נפרד במנגנון קבלת ההחלטות שלי השואף לרציונאליות ומאותגר תדיר בהמון רגש.
אפרופו חיבוקים ושריטות, אני פחות אוהבת להתחבק. מעדיפה להסתחבק - זה קליל יותר, או לא בכלל. אני נמצאת המון ליד אנשים, שתי האינטראקציות השכיחות שלי זה או להצחיק או לדבר ברצינות על פוליטיקה או על נושאים שדורשים מחשבה או ידע. לאנשים סתם כבר כמעט אין השפעה עלי היום, אבל מי שקרוב באמת יכול בקלות לקמצ'ץ' אותי. אחת השריטות שלי היא היכולת שלי לנתק. פעם פחדתי ממנה, אבל קצת בגרתי וגיליתי את יתרונותיה. פעם כל דבר קטן גרם לי לסערה, היום, אני תופסת לרוב את עין הסערה כשהיא רק בדרך ואז היא קטנה ואפשר לבלוע אותה, רק שאז צריך להתרחק.
אני לא נוטה לאהוב המון אנשים, אני משקיעה המון אנרגיה באהבה ולכן אני לא מסוגלת להשקיע ביותר מדי אנשים. הקושי מתחיל כשאת אוהבת ומקבלת מהצד השני כל כך הרבה תחושות שליליות שבמקום להירגע את מוצאת את עצמך דרוכה וכואבת. פעם הייתי נשארת, סופגת עד שלא היה בי יותר מקום. לפעמים הייתי מתפוצצת, בצעירותי הייתי מתפוצצת המון, היום אני כמעט לא מתפוצצת. אבל היום אני מנתקת. גם אם מתוקף הקשר תמיד יש קשרים. יוצרת לעצמי פרוטוקול פעולה ופעולת בתוכו והוא מספק לי הגנה. לפעמים זה מגעגע אותי אבל אז אני נזכרת שלפעמים געגוע צריך לאפסן ולנשום רק מדי פעם. ואז אני אוהבת את השריטה שלי, היא גם מתיישבת לא רע עם הרצון שלי תמיד לסלוח והתחיל מהתחלה
רציתי לכתוב יותר, כנראה שאני עדיין צריכה להתבשל. תודה שהקשבתם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה