תשע"ה מתחרז עם מהפכה

כל השוב "ראש השנה הזה", מה זאת אומרת שוב? זה קבוע, זה קורה כל שנה. עברה שנה, בדיוק בשביל זה יש יומן. רק אומרת שזה לא היה צריך להפתיע מישהו. וזה שזה הפתיע או נראה למישהו קצר זה כי הוא עדיין לא הפנים שככה זה בחיים, יו נואו תפיסת הזמן שלנו היא לא קבועה אלא משתנה, למרבה האירוניה - היא משתנה עם הזמן. הימים חולפים. אתם מכירים את השיר:

הימים חולפים, שנה עוברת

אבל המנגינה, אבל המנגינה,

אבל המנגינה לעולם נשארת

שזה מצחיק כשחושבים על זה כי המנגינה נשארת, אבל גם יכולה להיות אחרת, אבל גם אחרת היא מנגינה כך שזה תמיד נכון. 

לחן עממי, אפרופו מנגינה

קסם. תמיד אחיזת עיניים

וכרגיל כל הסיכומים, עונת הסיכומים והשאיפה לאופטימיות. אפרופו עונה רק רציתי לציין שעדיין קיץ, אפילו לא עברנו ל"מוריד הטל", רק שזה כבר אפרופו יהדות ואין כמו ראש השנה ליהדות. גם נפש ערלה וצינית שכמוני יכולה להתפס מודה ביופי של זה. יש משהו יפה בציפייה האנושית כל כך לשנה טובה יותר. רובנו, בין אם בסתר ובין אם תחת מספר משתנה של שכבות, מאמינים בשאיפה לטוב וזו בתורה מכילה תקווה. רק שבסופו של דבר אם זה נשאר בגדר ציפיות זה נותר פאסיבי ואילו התגשמות, מטיבה, אינה תלויית נס או צרוף מקרים או קארמה או התערבות אלוהית ו/או איך שתקראו לזה. זה נחמד הדיבורים האלה של מחשבה מכוננת, אבל כמו שסבא שלי אמר "כישרון זה לא מספיק!" ואיך זה קשור? ובכן כי בשני המקרים צריך לקחת חלק אקטיבי ובאמת להתאמן, לפעול, להיות אקטיבי. 

זאת הסיבה שאני לא ששה לסכם את השנה הבאה. ביננו זה גם קצת מוזר לי לסכם בראש השנה, סיכומים תמיד נראים לי של סוף שנה וזה קצת סוף רבעון שלישי כזה. אבל אני לא מדירה את עצמי מהכלל (לפעמים הקונפורמיזם מגיע עד אלי) ואני יכולה להתחבר לאישי שלי, למרות שלאחרונה אני עושה את זה כל הזמן. כתבתי על התוכניות שלנו לשנה הבאה ואני בטוחה באתגרים שקבעתי לעצמי וביכולת שלי לפעול על פיהם. אני נכנסת גם לשנה הזו עם אמונה בבחירות שלי ואני נכנסת אליה מחוזקת אף יותר מבשנים עברו; שלמה יותר עם הבחירות שלי ועם מי שאני, אופטימית לגבי המשפחה הגרעינית שלי, אוהבת, סבלנית ומוכנה יותר מבעבר ואפילו וותרנית וסלחנית יותר. מצוידת באלה השנה הזו נראית סבבה. אבל אני לא ששה לסכם את השנה שהיתה ברמה הלאומית כי אני יוצאת מזה בתחושה כל כך ברורה שרק הולך להיות כאן יותר רע.

כל החגיגיות של שנה חדשה מסביב, אפילו קיבלנו יום עם מסר בבוקר - פעולת החיסול של שני החשודים בחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ושי אחה"צ - הצוללת הגרעינית אח"י תנין, נתניהו אמר. זה לא משאיר אותי נינוחה לקראת השנה הבאה. גם אם לא יהיה מבצע ממש בשנה הקרובה, אלא רק קצת אחריה, זו לא תהיה שנת ביטחון וגם לא שנת הסכם. זו כן תהיה שנה שבה יוזנחו אנשי הפריפריה, בכללם כמובן אנשי עוטף עזה, אולם ציבור המתנחלים לא יסבול מיובש בקצב העברת הכספים. אפרופו הפעולה של אתמול בבוקר, אזכיר לכם שאחרי רצח הנערים הרבה כספים הוזרמו להתנחלויות, מישהו בקהל רוצה להמר כמה כסף הועבר לאנשי עוטף עזה? מישהו? אז זו התחזית לשנה הבאה כי עוטף עזה זה אולי טוב לתמונות הסברה אבל מסתבר שההתנחלויות זה סלע קיומנו ונראה לי שאנחנו בסדר עם זה, כי זה ימשיך להתרחש גם בשנה הבאה. זו כנראה גם אחת הסיבות לחיוך הזחוח והתמידי של בנט, הוא כל הזמן שומע קולות "קאצ'ינג!" ברקע. אולי ישנם אנשים שזו נראית להם התנהגות של אח, אבל האח הזה מנשל בכל יום שחולף בדיוק את הציבור שלא תמך בו והקטע שזה עדיין רוב מדינת ישראל. זו השנה הבאה שלנו.

השנה הבאה שלנו נפתחת בעוד סדרה ארוכה של כשלים שמעידים על שנה פחות טובה. היא נפתחת בידיעה הזו לדוגמא על המשטרה שתכל'ס אומרת שמתוך למעלה מ- 11,000 תלונות של אזרחים נגד שוטרים, רק בכ- 800 נפתחת חקירה. אם הייתם צריכים עוד משהו בגדר מסמר אחרון במה שאמור היה להיות ארון הפיטורין של דנינו, אחרי שנה מלאת כשלים, אז הנה לכם והקטע הוא שזה לא יעזור ודנינו לא יפוטר. הוא יסיים את תפקידו וינחת במשרה מרופדת היטב. ומסתבר שזה בסדר. וזה מצחיק כי במאקו בחרו באיל גולן כאיש השנה. חרא עלינו. סליחה. לא התאפקתי. איל גולן שכובס במכבסת ה"קודם כל ישראלי" ששטפה אותנו וחזר להיות מאמי לאומי שממנגל פרגיות. שוב לא התאפקתי. זה דרך אצלי מעלה מיד את ההשפעה החינוכית שיש לזה וזה מחפיר. אבל זה בסדר כי הילדים שלנו בלאו הכי בתוך מערכת שהשנה תתגבר את מדעי השואה, שזה כמובן תנאי הכרחי בכישורי חיים בארץ ה"קודם כל ישראלי" שלנו. אבל אל תצפו שמשהו באמת ישתפר במשרד החינוך, חוץ מהקמפיינים, כי בינתיים לפיד ונתניהו כבר סיכמו על תוספת של 14 מיליארד שקל לביטחון בשנתיים הקרובות. זה בא בד בבד עם האיום החדש השגור בפי ראש ממשלתנו - דאעש.

אני לא מרגישה טוב עם השנה המתרגשת ובאה עלינו, אבל אני עוצרת את עצמי כי אני לא רוצה להעיק. זו תהיה עוד שנה בלי פיתרון מדיני, עם הכבדה כלכלית (כן, למרות ההצהרות) ולו רק בגלל שיוקר המחיה יעלה בד בבד כמובן עם הכסף שלנו שיישחק. עוד שנה שנהיה מרוצים אם יצא איזשהו משהו חיובי מזה שהילדים היו בבית הספר (כן, אפילו אם זה רק חברה). עוד שנה של גזענות אינהרנטית כלפי כל סוג של קבוצה שניתן ליצור. עוד שנה של מרחב תימרון של מחוקק שעוקף ביקורת שיפוטית שזה בעצם אומר עוד שנה של צמצום בפרשנות של זכויות אדם. עוד שנה של תספורות והתחדשויות של טייקונים בזמן שהמעמד האמורפי המכונה בלית ברירה מעמד ביניים נשחק. עוד שנה בה לכל מקום שנפנה נגלה אוזלת יד. השאלה היחידה הנשאלת היא איך אנחנו ננהג? אם נמשיך לקבל או שאולי כבר נדע לצעוק די? כל מה שאפשר זה לאחל לעצמנו זה שתכל'ס נלמד לומר לא ולהאמין שאפשר, צריך וראוי לשנות. אני חושבת שהרגע אמרתי שבעצם אני רוצה מהפכה.