ידיעת גבולות היכולת, ההורה כאדם ולא כגיבור על

אני מתכוונת לכל מילה כשאני אומרת שההורות זה האתגר הכי גדול שלי אי פעם, זה גורם לי לבחון את עצמי, לעבוד קשה ולנסות כל הזמן להשתפר. לפני שאני אתחיל, סביר להניח שהרבה תובנות שלי ביחס להורות הן תוצר הבחירה בחינוך ביתי וההורות האינטנסיבית שהיא מתנה מעצם הבחירה, אבל אין בכך משום אמירה שיפוטית, הבחירה בחינוך ביתי היא לא נכונה לכל אחד, יש הרבה דרכים להיות הורה ואני לא חשובת שלמישהו ניתנה את הזכות לבקר כל עוד אין פגיעה בילדים. אני בטח לא חושבת שהיא טובה יותר, אני רק יכולה להעיד שהיא טובה לי. כל מה שאכתוב, הגם שמגיע מאמא בחינוך ביתי, לא קשור לבחירה הזו; להפך, בעיניי חינוך ביתי מקל במידה מסויימת על ההורות. קשה יותר לג'נגל הורות יחד עם עבודה, זה הגיוני ואנושי - זמן הוא ניסיון, פרקטיקה. זה תקף בכל מקצוע, ולמרות שהורות זה לא מקצוע, זה תקף גם כאן.

הורות היא הדבר שאתה בא אליו עם כל הרצון הטוב ופעמים רבות מוצא את עצמך מתוסכל וחסר אונים, דווקא בדיוק במקום שבו אתה הוא זה שאמור "לנהל את העיניינים". זה נורא מתסכל להתמודד עם זה. אני לא יודעת מה המתכון להורות טובה, אני גם נורא נגד טרנדים, אני כותבת את מה שנכון לי ומקווה שתדעו לקחת את מה שנכון לכם, אם בכלל מצאתם אמת כלשהי בכתוב. ובכל זאת זה פוסט על הורות, על ההורה שאני ולא יותר. אולי זה נכון, אולי זה ממש לא, אבל זה לא נסמך על מקורות, רק על תובנות שלי, ואולי הן גם לא תובנות.

הבכור נכנס עכשיו לתחילת גיל ההתבגרות, אני לא ממש מרגישה מאויימת, להפך אני מאוד מתרגשת לקראתו, כי כמו כל גיל יש לו את היופי שלו וגם משום שזה שלב מאתגר שבו אני צריכה להפגין הורות הרבה יותר מתוחכמת. אני עוד רק בצעדיי הראשונים שם, אני לא יודעת מה צופן העתיד, רק בטוח שזה לא יהיה מפתיע אם אכתוב על זה. מה שאני כן יודעת, במסגרת הניסיון הרציונאלי לצמצם את אי הוודאות, זה במה אני מצויידת ועל זה אני מתכוונת לכתוב. בניגוד לתיק הלידה הראשון שלי שהיה מלא בהמון דברים שלא היה לי שום צורך בהם (כאילו, מה חשבתי לעצמי - מיץ ענבים אורגני?!), הפעם אני מגיעה ללא מטען עודף ולמען האמת ללא שום חפץ פיזי. נראה לי שלמדתי משהו במרוצת השנים. מה שכן, אני מגיעה מוכנה הרבה יותר להתמודד עם אי הוודאות הזה, ובעיקר אני מנסה להגיע משועשעת ולהיות הרבה פחות רצינית.

אני מתחילה עם גבולות, במפתיע דווקא לא הגבולות שאנחנו שמים לילדים, אלא הגבולות שאנחנו שמים לנו. אני לא מתכוונת לגבולות הברורים שאנחנו שמים לעצמנו שכוללים בעיקר כללי עשה/אל תעשה, בין אם קוד התנהגות חברתי מקובל ובין אם כאלה שהם אינדיבידואליים. אני דווקא מדברת על הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו ברמה של לעצור לפני שאנחנו מגיעים לקצה גבול היכולת. פעמים רבות אנחנו יוצאים מגדרנו לעשות משהו עבור הילדים, אינהרנטית אנחנו מצפים לתגובה חיובית של הילד וכשהיא לא מגיעה - מגיע תסכול, שגם אם אינו בא לידי ביטוי מיידי, הוא עוד ימצא את דרכו לצאת, אם על הילדים ואם על מישהו אחר. כמו בכל מערכת יחסים, יש פה מערכת ציפיות שהיא גדולה יותר מסך משתתפיה - יש ציפיות שלנו מעצמנו, מהילדים ומהסיטואציה עצמה. כשמשהו משתבש בדרך, התסכול יהיה גדול, לרוב כגודל האכזבה וההשקעה שקדמה לה. אם עשינו משהו שאנחנו מרגישים שהיה סוג של מאמץ גדול או אפילו קורבן, הרבה יותר קשה לנו כשהילד לא משתף פעולה או כאשר התוצאה היא לא מה שדמיינו שתהיה. 

זה יכול להיות בדברים קטנים כמו אוכל, כשילד מבקש משהו ואת מתאמצת ומאיזושהי סיבה מטופשת, לא רק שהילד לא אוכל, הוא גם לא מרוצה. אם לא היית מתאמצת כל כך הרבה יש להניח שרמת התסכול היתה נמוכה הרבה פחות. אבל בגלל שהשקעת והשתדלת, הציפיה לתגמול חיובי היא אפילו יותר גדולה. לכן, אולי מלכתחילה לא היה נדרש מאמץ כל כך גדול ומשפט כמו: "ילד היה לי יום עמוס, עכשיו אני רק יכולה להכין חביתה או טוסט" יכול היה לפתור את כל הדרמה שאחר כך. לכן, עם כל הרצון לעשות את מה שהילד רוצה ולמרות שזו כוונה מאוד יפה ומסמלת את המוכנות לעשות יותר ולהתאמץ במיוחד, אולי זה בדיוק הרגע של "דע את גבולותיך". הרבה יותר בריא לילד, הורה שאומר לו את האמת ולא מפתח תחושה קצת קורבנית ("רק תראו את כל מה שאני עושה למענו") והרבה יותר נכון להורה, והרבה יותר שקט בתא המשפחתי, דווקא אם לפעמים לא הולכים את ה- extra mile. זו דרך מצויינת לצמצם את רמת הציפיות ולהבין שיש גבולות לכל אחד. ההורות שלי נעשתה הרבה יותר קלה שהתחלתי להנהיג את הגעתם לאזור הספר של אמא, עכשיו הולכים על קצות האצבעות שלושה צעדים לאחור. כי במקום הזה שהתפנה עם ה"צעדים לאחור", יש מקום לחיוך וזה עושה קסמים, הרבה יותר מלהגיש את מנת היום המבוקשת. נעים הרבה יותר לשבת ליד השולחן עם טוסט ואווירה טובה, מאשר מול מנה מפוארת שבסוף הילד כלל לא רוצה לאכול.

עקרונית, היכולת להבחין מתי מתקרבים לאזור שבו רמת הכעסים עולה היא קריטית בהורות. בשלב הזה אתה עוד יכול להרחיק את עצמך מ- ground zero בטרם היו נפגעים. לדעת מה גבולות היכולות שלך ולהיות כן עם עצמך ועם הילדים בנושא, זה סוד של מתכון פלאים שעוזר לי כשאני מפעילה אותו וגורם לי להצטער על זה כשאני לא. "דע את גבולותיך" עוזר לא רק למנוע את הלחץ שמופעל עליך כהורה והכניסה לשדה מוקשים פוטנציאלי, הוא גם דרך מצויינת לדוגמא אישית להתנהלות. אני שמה לב שכשאני מסבירה לילדים, כשאני מראה להם את המגבלות שלי בסיטואציה מסויימת, לא רק שהם רואים בי אנוש רגיל (ובעיניי, זה חשוב שילד יכיר בהוריו כאנושיים ולא על-אנושיים), הם גם רואים את ההתמודדות, אני חושבת שזה דבר ששני הצדדים לומדים ממנו הרבה. באופן עקרוני אני חושת שצריך לעזור לילדים להבין שההורה הוא אדם ולא גיבור על. הדברים שהורה יכול וצריך להעניק לילדיו - אהבה, נחמה, שלווה, ביטחון, חמלה, צחוק - הם לגמרי אנושיים ומצויים בכל אחד, אלה גם מניעים את העולם והם בהחלט כוחות-על אנושיים ובוודאי לא כוחות על-אנושיים. 

בכלל מצאתי שכשמדברים עם הילדים בצורה כנה על דברים, בהנחה שכבר למדת לקצר ולתמצת (מודה שבמקרים קיצוניים של הורה קשקשן, כמוני לדוגמא, דרושות שנים לתרגל את נושא התמצות,אבל זה חשוב), זה מאוד מסייע לקשר, מפחית לחצים ויוצר שותפות מיוחדת. כאשר אני מתארת לילדים שלי מאבקים שמתרחשים בתוכי בצורה פשוטה וקצרה, הם נוטים להבין את המאבק ואפילו לאט לאט הם לומדים לסייע. השיחה מראה להם במידה רבה את ההערכה שלנו אליהם כאל בני אדם תבוניים, יש בזה מסר אדיר דווקא בסבטקסט, מה שלא נאמר אלא נעשה בפועל. בה במידה, ומבלי להפחית בכוח השיחה - גם היכולת לפעמים לשמוע דברים ולהתעלם מהם או לשים אותם בצד מתוך ההבנה שתגובה הורית כרגע עלולה להעצים את העימות היא חשובה והיא גם היא חלק מידיעת גבולות היכולת של עצמך. לא תמיד טוב להכות בברזל בעודו חם, לעיתים מתוך מהירות התגובה נגלה שלהכות בברזל בעודו חם יוצר יותר כוויות ולא מביא תוצאות. לא על כל דבר צריכה להיות תגובה מהירה, לפעמים בהעדר התגובה יש הרבה יותר כוח.

לדעת לצחוק על הסיטואציה
זה בריא

ועוד דבר שלמדתי ואני מוכרחה לציין, למרות שכבר הארכתי, למדתי ואני עדיין לומדת לא לעשות דרמה, אם אפשר בכלל לא. הייתי רוצה להגיד שזה כבר טבע שני, אבל זה לא יהיה נכון, זה בתהליכי רכישה מתקדמים. למה אני מתכוונת - נניח לסיטואציה בה הילד שפך את ספל הקפה שהיה כל כך מוצדק. מבאס. זה הכל, זו אנקדוטה שולית. פשוט יותר לנגב את הקפה ולהתקדם הלאה. הרי ברור שהילד לא עשה את זה בכוונה, ברור שהקפה הזה היה מקור של נחמה, אבל גם ברור שאפשר לעשות חדש. מה שאי אפשר לעשות חדש זה את הפגיעה בילד, שבאמת לא התכוון וקיבל על זה קיטור של צעקות ועצבים. יש דברים שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה והכי טוב, אם אפשר לצחוק על זה. זה לא פשוט, בהתחלה זה אפילו מנוגד לאינסטינקטים, אבל זה בין היכולות הנכונות ביותר שאנחנו צריכים לסגל כהורים. 

 

אז אני מגיעה לשלב הזה של ילד בגיל ההתבגרות, מצויידת אך מצטיידת בו זמנית. לומדת להכיר את השטיקים, את הגבלות והיכולות שלי. אבל בעיקר אני מתרגלת כל יום להתייחס לילדים שלי כאל בני אדם ולא כאל כפופים לי. הפריבילגיה של להיות איתם כל היום ולהכיר אותם טוב כל כך על כל הניואנסים, בהחלט עוזרת לי ואני מניחה שהיא  בכל זאת מקילה על העניין. אני גם מודה שהעובדה שהם לא הולכים למערכת מקטינה את ההשפעות הזרות ולעיתים אף מזיקות ואני מברכת על זה. ברור שלא הכל זורם, פעמים רבות יש דברים שהילד המתבגר אומר או עושה והם מדגדגים לי את הרצון לצרוח או למות או סתם לברוח באמוק מהבית רק לא להתמודד, אבל אני יודעת שאם רגע אניח אותם בצד ואקח את הזמן או אסביר, הוא ילמד גם איך להתמודד עם מה שמעצבן, גם שלוקחים אותו ברצינות, גם לתעל כעסים בצורה פרודוקטיבית וגם יבין שהפתרון נעוץ בשינוי דפוסים גם אצלו. מזמן הבנתי שאני לא יכולה לצפות שהילדים יתנהגו כמו שהייתי רוצה מבלי לתת בכל יום דוגמא וכלים.

אני לא חושבת שזה יגרום לגיל ההתבגרות להחליק עלינו משל היינו טפלון, ברור לי שיהיו המון התמודדויות, אבל כבוד הדדי, הקשבה, תשומת לב, הבחירה לפתור דברים שלא כחלק מעימות, הבנת הגבולות, אינסוף אהבה וגם קצת ציניות בריאה, הן דרך מצויינת לחיות את החיים ויש בהן הרבה תקווה לעבור את כל המכשולים שעוד בדרך בקלות יחסית או שמא פשוט תוך מזעור לחצים. לא יודעת איך יהיה, אבל אני מאחלת לחיילת בהצלחה, יש לי תחושה שהיא תצטרך את זה...