יום זכויות האדם היום, יום שמתבקש שאכתוב עליו, בטח בשבוע בו הכנסת בימיה האחרונים מעבירה את חוק המסתננים, במדינה בה כולנו בני פליטים. בטח בשבוע בו מתפרסם דו"ח העינויים האמריקאי, שמעיד על זוועות בלתי נתפסות, כולל המשך חקירה של אנשים שהוכרו כחפים מפשע. בטח ביום בו השר הפלשתיני אבו עין משתתף בהפגנה, נהדף בכוח ע"י חיילי צה"ל ולאחר מכן מוצא את מותו. בטח ביום בו מותו, נתפס ע"י ישראלים כדבר טוב כי תכל'ס השר הזה היה מחבל. בטח ביום בו נער בן 14 נפגע בראשו מכדור גומי. בטח ביום בו בג"צ מסכים שעונשה של ח"כ זועבי "חריג בחומרתו" אך מאשר את השעייתה ודוחה את עתירתה. בטח ביום בו האגודה לזכויות האזרח מפרסמת דו"ח שמוכיח כי חופש הביטוי בישראל הצטמצם (וההחרפה, הפלא ופלא, התבטאה ביתר שאת בזמן צוק איתן) וכי מצב זכויות האדם בישראל מתדרדר. בטח ביום כזה.
בטח בעולם בו כל הזמן זכויות בני אדם נדרסות לפתחן של סיסמאות כמו ביטחון, דמוקרטיה, מלחמה בטרור, דת. אין לי כוח לכתוב על זכויות בני אדם, כשאני חושבת כמה קל היה לחיות בעולם, לו רק היינו מתמקדים בחיים. אני לא נאיבית, למרות שתגידו שכן. מתבוננת מהצד, בין פריבילגיית השקט שלי כי נולדתי עם נתונים "נכונים" ובין הרצון לצרוח או לבכות או לבכות ולצרוח. האדם בונה והורס בו זמנית. הכל נתון לזוויות ראייה ופרשנות, הכל מתנדנד על הציר בין הניסיון לחיות כיחיד והניסיון לייצר קולקטיב.
אין לי כוח לכתוב, אולי רק לדמיין.
להאמין שיכול היה להיות יותר טוב, אילו היינו פחות צודקים ומצדיקים, פחות עסוקים בעצמנו, אם היינו פשוט שמים בראש סדר העדיפויות את החיים. במקום דתות, אתוסים, לאומים, כסף, אינטרסים. אילו בראש סדר העדיפויות היה העתיד של ילדינו, יותר עתיד, פחות עבר. יותר אופטימיות.
לא, אני לא חושבת שצריך לאהוב את כולם, להסכים עם כולם, להיות בסדר עם כולם, להכיל את כולם. צריך רק להבין שמשמעות החיים, עוד לפני אלוהים, לפני הדת, לפני המסורת, לפני המורשת, לפני הכסף, הנפט, האדמה. כן לפני האדמה, בא האדם. תורידו מהאדמה את ה- ה' והנה לכם התשובה הנכונה. אדם. קטן ופשוט, גם מורכב, אבל הוא גם בסך הכל אדם.
כן, תחייכו ותקראו לי נאיבית.
כן, תגידו שזה בלתי אפשרי.
אני בוחרת להאמין, שאם רק נעשה מאמץ ואם רק נקדש את החיים.
יום זכויות האדם. עוד יום שמנסה לייצר תודעה בינלאומית. אבל תכל'ס זו תודעה אישית. מהדברים הקטנים שמשנים את התמונה הגדולה.
זה לא יקרה. אני פסימית. ביום זכויות האדם אני מוצאת את עצמי נבוכה. כמה זה קל וכמה זה לא יקרה.
מחשבה מדכאת. לא רק היום. בכל יום. מלווה אותי ולא מרפה. מנסה לשנות במציאות שלי. כותבת
בטח בעולם בו כל הזמן זכויות בני אדם נדרסות לפתחן של סיסמאות כמו ביטחון, דמוקרטיה, מלחמה בטרור, דת. אין לי כוח לכתוב על זכויות בני אדם, כשאני חושבת כמה קל היה לחיות בעולם, לו רק היינו מתמקדים בחיים. אני לא נאיבית, למרות שתגידו שכן. מתבוננת מהצד, בין פריבילגיית השקט שלי כי נולדתי עם נתונים "נכונים" ובין הרצון לצרוח או לבכות או לבכות ולצרוח. האדם בונה והורס בו זמנית. הכל נתון לזוויות ראייה ופרשנות, הכל מתנדנד על הציר בין הניסיון לחיות כיחיד והניסיון לייצר קולקטיב.
אין לי כוח לכתוב, אולי רק לדמיין.
להאמין שיכול היה להיות יותר טוב, אילו היינו פחות צודקים ומצדיקים, פחות עסוקים בעצמנו, אם היינו פשוט שמים בראש סדר העדיפויות את החיים. במקום דתות, אתוסים, לאומים, כסף, אינטרסים. אילו בראש סדר העדיפויות היה העתיד של ילדינו, יותר עתיד, פחות עבר. יותר אופטימיות.
לא, אני לא חושבת שצריך לאהוב את כולם, להסכים עם כולם, להיות בסדר עם כולם, להכיל את כולם. צריך רק להבין שמשמעות החיים, עוד לפני אלוהים, לפני הדת, לפני המסורת, לפני המורשת, לפני הכסף, הנפט, האדמה. כן לפני האדמה, בא האדם. תורידו מהאדמה את ה- ה' והנה לכם התשובה הנכונה. אדם. קטן ופשוט, גם מורכב, אבל הוא גם בסך הכל אדם.
כן, תחייכו ותקראו לי נאיבית.
כן, תגידו שזה בלתי אפשרי.
אני בוחרת להאמין, שאם רק נעשה מאמץ ואם רק נקדש את החיים.
יום זכויות האדם. עוד יום שמנסה לייצר תודעה בינלאומית. אבל תכל'ס זו תודעה אישית. מהדברים הקטנים שמשנים את התמונה הגדולה.
זה לא יקרה. אני פסימית. ביום זכויות האדם אני מוצאת את עצמי נבוכה. כמה זה קל וכמה זה לא יקרה.
מחשבה מדכאת. לא רק היום. בכל יום. מלווה אותי ולא מרפה. מנסה לשנות במציאות שלי. כותבת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה