ישראלי אוהב קידוש?

רבים שואלים אותי למה עוד לא כתבתי על הקמפיין של "שישי ישראלי". אתם לא באמת קונים את הפתיח הזה, נכון? הא לכם כמה סיבות:

א. אף אחד לא באמת שואל אותי על מה אני כותבת או למה אני לא כותבת על משהו

ב. אין מצב שהייתי פותחת ברצינות איזשהו פוסט ככה, אני סתם חושבת שזה מצחיק

ג. לא רבים קוראים את הבלוג שלי ולכן בוודאי שרבים לא ישאלו אותי

ד. קוראי הבלוג שלי הם אנשים איכותיים וסובלנים

תראו, תראו, גם הצלחתי לשעשע את עצמי וגם להחמיא לכם, אני את שלי עשיתי, אפשר לסיים עם הפוסט.

צודקים. זה לא אמין - איזה פוסט אני אסיים בלי איזה 1200 מילים?

רציתי להתעלם מהקמפיין הזה רק בגלל שלא כל קמפיין להעלאת מודעות באמת צריך התייחסות. אני גם מנסה לתרגל את שריר באופן יומיומי את שריר ה"חיה ותן לחיות". אם חיים באשליה של דמוקרטיה, הרי שהנה עוד תרגיל בחופש ביטוי ששווה לתרגל. אבל הבוקר הסעתי את הבכור לחבר ודיברנו על הקמפיין הזה. בבגרות הוא אמר לי שהוא מנסה להתעלם מהקמפיין הזה כי מה שעושה אנשים טובים זה לא קידוש אלא פשוט להשתדל להיות טובים. צודק.

אז לא, אני לא אוהבת את הקמפיין הזה. אני לא אוהבת שטקסים דתיים נתפסים טובים יותר מטקסים אחרים. אני לא אוהבת את העירבוב הזה בין יהודי לישראלי. אני לא אוהבת את הצורה בה נתפסית משפחה חילונית. אני לא אוהבת שמתערבים לי בערכים. אני לא אוהבת דעות קדומות. אני לא אוהבת את שלילת האחר. אני לא אוהבת קונצנזוס מזוייף. אני לא אוהבת שמנסים לשכנע אותי. אני לא אוהבת תעמולה. אני לא אוהבת סטריאוטיפים חלולים. אני לא אוהבת חד ערכיות. ואני לא אוהבת את הקמפיין הזה שמסמן את כל זה. 

אני יכולה לפרוט את זה לפרוטות, למשל שזה לא סוד שבמרבית המשפחות בשישי בערב (זה הגיוני הואיל ובשישי לא עובדים, או עובדים ומגיעים מוקדם ולמחרת יום חופש) יש התכנסות לארוחת שישי משפחתית (הרגע הזה שדו"ח העוני של ארגון לתת לא נותן מנוח ומזכיר כמה הרבה משפחות בישראל לא יכולות באמת לעשות את הארוחה הזו וכמה הכסף שהושקע בקמפיין הזה יכול היה לעזור להן) והן לא כוללות ניתוק משפחתי וניכור. אני יכולה לדבר על ארון הספרים החילוני, על המסורות שאנחנו יוצרים מדי יום, על ערכים אוניברסליים ויופיים. אני יכולה לדבר על הסטריאוטיפ המכוער, על מראית העין, על רעיון שמקורו יפה אבל תכל'ס הוא מפלג ומפריד, אני לא אעשה את זה.

אני גם לא אקרא לקמפיין נגדי נוסח העגלה החילונית המלאה. במסגרת חופש הביטוי אני יכולה להתמודד עם קמפיינים כאלה ולא להיגרר לקמפיין נגדי. אני מספיק בטוחה בתכנים שממלאים את חיי כדי לא לאפשר לקמפיין כזה לערער אותי או לעורר אותי.

הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות הוא לחשוב שזה בסדר שמנסים להפוך יהדות וישראליות למילים נרדפות. זו מגמה שנמשכת הרבה זמן, הקריאות שהתחזקו באפריל מצידו של נתניהו על "הכרה במדינה יהודית", בעוד שברור לכל שישראל כמדינה היא ביתו הלאומי של העם היהודי (למעט נושא הגבולות כמובן), הייהוד האינסופי שבנט הוא חלוצו ו"רפורמת הזהות היהודית" דרבנו פירון. אני לא אוהבת את המגמה הזו, אני רואה חשיבות בבידול בין שתי ההגדרות האלה. זה מה שאין בקמפיין הזה וזה מפריע לי ותכל'ס זה צריך להפריע לכולנו. רוצים להדגיש את המסורת? סבבה, אל תקראו לזה ישראלי, קראו לזה יהודי. להיות ישראלי אין משמעו להיות יהודי ולהיות יהודי אין משמעו להיות ישראלי. אלה הגדרות שונות שיש בניהן חפיפה מאוד חלקית וגם היא די מאולצת. זו השתלטות נוראית על השיח הזה והיא מגרדת לי את העור החשוף משל היתה מסרקת ברזל.

המחשבה שגדלים היום ילדים שרואים זהות מוחלטת בין שני המושגים האלה לא פחות ממבהילה אותי. האתנוצנטריות הזו היא לגמרי בעוכרינו. זה ממשיך את סוגיית הלאום, שנושא את השם יהודי, כי אז זה שירת מטרה אחת והיום זה משרת מטרה אחרת. ברור שיש קושי בהתוויה של ישראל כמדינה יהודית וכביתו הלאומי של העם היהודי, כי מראש היא יוצרת חיבור מאוד ברור, ועם זאת דמותו של הישראלי הולכת ומתעצבת עם השנים ודומה שבשנים האחרונות התחזקה מאוד יהודיותו של הישראלי הזה.

קשה לי עם זה, כי אני מתחברת ליהדות שלי ברמה המשפחתית, ברמה ההיסטורית, לתוך זה נולדתי, אולם היהדות הזו פנים רבות לה, היהדות שלי היא על הנייר, כאדם אני משתדלת להיות נטולת זהות דתית. דת היא גורם שמפריע לי לחיות את חיי ובעיקר חוטא לרעיון של שאלות, חקר ופיקפוק. אינני מתכחשת למוצאי, הוא מלווה וילווה אותי כל חיי, אך כמו שאמרתי בעבר כאשר אני מגדירה את עצמי, היותי יהודיה אינו אחד המאפיינים הראשונים. קמפיינים מהסוג הזה מייצרים כמעט מבלי שנשים לב את הזהות המיתוגית בין יהודי לישראלי ואם אנחנו רוצים להיות חברה נאורה, חברה שמאפשרת פלורליזם, חברה שמכירה בשונה, נגד הקמפיין הזה, המדיניות הזו, השיח הזה אנחנו צריכים לצאת. להיות ישראלי זה גם להיות מוסלמי, נוצרי, דרוזי, בדואי, שומרוני ועוד כמה. רוצים קמפיין להעלאת המודעות ליהדות - הפנו אותו ליהודים לא לישראלים ככלל. כל אלה שמסבירים שלא רע לצאת בקמפיין כזה הם גם אלה שהיו צועקים "אנטישמיות" אם קמפיין כזה היה יוצא בכל מדינה מערבית אחרת.

חשבתי להתחיל עכשיו לכתוב על הסיבות שאני רואה לתהליך הזה, בכל זאת עקרונית הציונות מיצתה את הסיבה לשמה נוסדה עם הקמת המדינה, ככלות הכל התבססותה של מדינת ישראל היא הקטליזטור למותה של הציונות. אבל משהו צריך להיכנס לתוך הואקום הזה, המשהו הזה היה צריך להיות הלאום הישראלי, אך כשלנו ביצירת לאום ישראלי, העדפנו לאום יהודי ועכשיו הגולם הזה יקום על יוצרו. ליצוק תכנים לתוך הישראליות זה חיוני, אבל התכנים האלה היו אמורים להיות תכנים חילוניים במהותם. אנחנו כושלים בזה, אנחנו לרוב חושבים שחיזוק השורשים היהודיים יכול רק להניב דברים טובים, העניין הוא שיהדות היא דבר פרטי ולאום הוא הציבורי. אנחנו נכשלים כאן שוב ושוב ולכן לנצח כנראה הדמוקרטית תחסה בצילה של היהדות, רק שבסופו של דבר יהדות, יפה ככל שתהיה היא לא raison d'etre. אבל אז הבנתי שהארכתי מאוד ואולי את כל זה אני צריכה כבר לכתוב בפוסט אחר. בכל זאת להיות בלוגר זה גם לדעת מתי להפסיק.