כמעט שלושה חודשים לפני בחירות, ענייני דיומא בשוליים, שום דבר לא חשוב כמו העיסוק האובססיבי במה יהיה, ה"מה שעכשיו" נעזב. כנראה שבאופן טבעי, בעיקר כשהמצב הנוכחי אינו טוב, האשליות לגבי העתיד ממלאות תפקיד יותר ויותר גדול בחיי האדם. התקווה והדחיינות משתלבות נהדר בתקופות מעבר של ציפיה לשינוי. אבל המה שיהיה הוא תמיד תולדה של מה שעכשיו. הפחד הגדול שלי מפני הבחירות האלה הוא שלא יהיה שינוי, שנישאר עם נתניהו לעוד קדנציה וזה כבר כל כך רע עכשיו שהמחשבה שיהיה רע גם אם רק לעוד שנתיים ובאמצע תהיה עוד מלחמה כבר לא יהיה יותר מדי על מה להילחם לבד מהניסיון לשרוד בין מלחמה לבחירות למלחמה.
מהתבוננות במה שקורה עכשיו במערכת הפוליטית, לא ברור לי איך אפשר לשאוב איזושהי נחמה. כבר לפני 2,400 שנה בערך אמר אפלטון שהמחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לענייני ציבור הוא להישלט ע"י אנשים רעים. הוא צדק אז והוא צודק עדיין. האדישות המופגנת כלפי מערכת הבחירות, התחושה שזה לא באמת משנה היא זו שהביאה אותנו לכאן. אם נמשיך להיות אדישים, זה בדיוק המחיר שנמשיך לשלם. מתעסקים בקול של הרצוג, מתעסקים ברוטציה, מוצאים פגם בכל דבר, בעיניי הפגם העיקרי יהיה שאחרי כל זה נתניהו שוב יעלה לשלטון בגלל שהרצוג לא נחשב מנהיג. לא, כי נתניהו ממש מנהיג מצוין - תראו כמה טוב לנו.
אם כבר ניתן ללמוד כמה החברה שלנו חשוכה וסטריאוטיפית. כל הבדיחות על האיחוד בין העבודה לתנועה ועל הרצוג כ"נשי", מוכיחות דבר אחד - עד כמה החברה שלנו לא מוכנה לקבל נשים. עוד לא ראיתי פוליטיקאית, ולא משנה מה הדיעות שלה (כן אפילו כולל שקד וקלדרון, ואדירים שישמור גם רגב) שניתן להגדירה כחלשה ולהדביק לה סטריאוטיפים מהמרחב הנשי המקובל והמוגבל. אבל כאן במדינת השובניזם הביטחוני, להתייחס אל פוליטיקאי כנשי זה כנראה מצחיק (תקשיבו להקלטות המביכות של נתניהו מישיבת מרכז הליכוד) ואישה רק יכולה לשאוף שיקראו לה "גבר-גבר".
הדברים החשובים באמת נעלמים מהעין במישור הציבורי הישראלי, נשארים בתוך סטריאוטיפים, תקועים בתוך לופ אומלל. לימור לבנת פורשת? נתעסק בתספורות שלה. לבני והרצוג מתאחדים - נתעסק ברוטציה (שמעידה עד כמה דווקא הדרך חשובה ולא הפרסונה) ונצחק על הנשיות של הרצוג ועל התרחקותה של לבני מבית הוריה (במקום שנעריך את הקושי הכרוך בלשנות עמדות מתוך ריאל-פוליטיק). הפכנו להיות המדינה הזו שפוסלת על סמך שטויות, ממש כמו רווקים שמתלוננים על רווקות ופוסלים אפשרויות על שטויות ונתקעים עם כלום, למרות שנתניהו זה הרבה יותר גרוע מכלום.
התלונות האלה בסלון או במרחב הציבורי עוד לא הביאו אותנו לשום מקום, הבחירות הקרובות הן הקרב על האדישות, אם האדישות תנצח יהיה פה יותר רע. דמוקרטיה נמדדת בהרבה דברים, הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות נכונה, אבל אין ספק שדווקא בנושא הבחירות יש לנו חופש כמו בדמוקרטיה אמיתית. הבחירה של יותר מדי אנשים שלא להצביע היא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. ההשתתפות הפוליטית היא קריטית, היא גם אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בתוך דמוקרטיה. הגיע הזמן שהמשחק הדמוקרטי ינצח את האדישות ויוביל לשינוי. הבחירות הקרובות הן בדיוק הרוביקון הזה שהחברה הישראלית אסור לה לעבור ומבחינתי, למרות הדרמטיות, היא סוג של תקווה.
אני כותבת המון על הרעיון של דמוקרטיה, על העובדה שהתפיסה הציבורית הגורפת בקרב ההמון הוא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא. השיח השולט בחברה הישראלית הוא נורא בעיניי, שיח שהפשיט את הדמוקרטיה בישראל מתוך כל המהות שלה. דמוקרטיה עירומה, משומשת לזרא. מסביב טוענים אנשים שזו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הבעיה הגדולה בעיניי היא שכאשר עורכים השוואה (benchmark) לא עושים השוואות למתחרים שכבר עברת, אלא לאלה שעוד לא השגת. כל השוואה אחרת לא תוביל אותך להישגים או להצלחות, אני לא מגלה פה את אמריקה. רק שכדי להמשיך ולהילחם פה על הדמוקרטיה, וזה אפשרי, צריך השנה לצאת מהבתים וללכת להצביע. זה בטוח נותן יותר תקווה מאשר לא.
במקרה אתמול ישבתי במרפסת וניסיתי לכתוב. חבורת הילדים הקבועה שמשחקת מתחת לבית שלי, ניהלה דיון שלם על עדתיות. ניסיתי להתעלם, זה לא היה קל. אבל אז, משום מקום, אמר ילד, בערך בן 10, שהוא מתגעגע לאזעקות כי זה אומר שהורגים ערבים וזה טוב. זה גמר לי את רגעי הכתיבה וסתם אותי לגמרי. הדבר היחיד שנשאר לי זה להאמין שחייבים לשנות.
מהתבוננות במה שקורה עכשיו במערכת הפוליטית, לא ברור לי איך אפשר לשאוב איזושהי נחמה. כבר לפני 2,400 שנה בערך אמר אפלטון שהמחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לענייני ציבור הוא להישלט ע"י אנשים רעים. הוא צדק אז והוא צודק עדיין. האדישות המופגנת כלפי מערכת הבחירות, התחושה שזה לא באמת משנה היא זו שהביאה אותנו לכאן. אם נמשיך להיות אדישים, זה בדיוק המחיר שנמשיך לשלם. מתעסקים בקול של הרצוג, מתעסקים ברוטציה, מוצאים פגם בכל דבר, בעיניי הפגם העיקרי יהיה שאחרי כל זה נתניהו שוב יעלה לשלטון בגלל שהרצוג לא נחשב מנהיג. לא, כי נתניהו ממש מנהיג מצוין - תראו כמה טוב לנו.
אם כבר ניתן ללמוד כמה החברה שלנו חשוכה וסטריאוטיפית. כל הבדיחות על האיחוד בין העבודה לתנועה ועל הרצוג כ"נשי", מוכיחות דבר אחד - עד כמה החברה שלנו לא מוכנה לקבל נשים. עוד לא ראיתי פוליטיקאית, ולא משנה מה הדיעות שלה (כן אפילו כולל שקד וקלדרון, ואדירים שישמור גם רגב) שניתן להגדירה כחלשה ולהדביק לה סטריאוטיפים מהמרחב הנשי המקובל והמוגבל. אבל כאן במדינת השובניזם הביטחוני, להתייחס אל פוליטיקאי כנשי זה כנראה מצחיק (תקשיבו להקלטות המביכות של נתניהו מישיבת מרכז הליכוד) ואישה רק יכולה לשאוף שיקראו לה "גבר-גבר".
הדברים החשובים באמת נעלמים מהעין במישור הציבורי הישראלי, נשארים בתוך סטריאוטיפים, תקועים בתוך לופ אומלל. לימור לבנת פורשת? נתעסק בתספורות שלה. לבני והרצוג מתאחדים - נתעסק ברוטציה (שמעידה עד כמה דווקא הדרך חשובה ולא הפרסונה) ונצחק על הנשיות של הרצוג ועל התרחקותה של לבני מבית הוריה (במקום שנעריך את הקושי הכרוך בלשנות עמדות מתוך ריאל-פוליטיק). הפכנו להיות המדינה הזו שפוסלת על סמך שטויות, ממש כמו רווקים שמתלוננים על רווקות ופוסלים אפשרויות על שטויות ונתקעים עם כלום, למרות שנתניהו זה הרבה יותר גרוע מכלום.
התלונות האלה בסלון או במרחב הציבורי עוד לא הביאו אותנו לשום מקום, הבחירות הקרובות הן הקרב על האדישות, אם האדישות תנצח יהיה פה יותר רע. דמוקרטיה נמדדת בהרבה דברים, הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות נכונה, אבל אין ספק שדווקא בנושא הבחירות יש לנו חופש כמו בדמוקרטיה אמיתית. הבחירה של יותר מדי אנשים שלא להצביע היא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. ההשתתפות הפוליטית היא קריטית, היא גם אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בתוך דמוקרטיה. הגיע הזמן שהמשחק הדמוקרטי ינצח את האדישות ויוביל לשינוי. הבחירות הקרובות הן בדיוק הרוביקון הזה שהחברה הישראלית אסור לה לעבור ומבחינתי, למרות הדרמטיות, היא סוג של תקווה.
אני כותבת המון על הרעיון של דמוקרטיה, על העובדה שהתפיסה הציבורית הגורפת בקרב ההמון הוא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא. השיח השולט בחברה הישראלית הוא נורא בעיניי, שיח שהפשיט את הדמוקרטיה בישראל מתוך כל המהות שלה. דמוקרטיה עירומה, משומשת לזרא. מסביב טוענים אנשים שזו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הבעיה הגדולה בעיניי היא שכאשר עורכים השוואה (benchmark) לא עושים השוואות למתחרים שכבר עברת, אלא לאלה שעוד לא השגת. כל השוואה אחרת לא תוביל אותך להישגים או להצלחות, אני לא מגלה פה את אמריקה. רק שכדי להמשיך ולהילחם פה על הדמוקרטיה, וזה אפשרי, צריך השנה לצאת מהבתים וללכת להצביע. זה בטוח נותן יותר תקווה מאשר לא.
במקרה אתמול ישבתי במרפסת וניסיתי לכתוב. חבורת הילדים הקבועה שמשחקת מתחת לבית שלי, ניהלה דיון שלם על עדתיות. ניסיתי להתעלם, זה לא היה קל. אבל אז, משום מקום, אמר ילד, בערך בן 10, שהוא מתגעגע לאזעקות כי זה אומר שהורגים ערבים וזה טוב. זה גמר לי את רגעי הכתיבה וסתם אותי לגמרי. הדבר היחיד שנשאר לי זה להאמין שחייבים לשנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה