אהבה עצמית היא לא נטולת ביקורת

המשמעות האמיתית של לאהוב את עצמך בעיניי היא להיות מסוגל להסתכל על עצמך במראה, לבחון את עצמך מכף רגל ועד לראש ואז שוב לרדת ולהישיר לעצמך מבט במראה. עין מול עין. לראות את הכל את הטוב והרע, פיזי ונפשי בלי טיפה של שקר, או פוטושופ או הנחות. הפשטה של כל הקישוטים עד שאתה עומד מול עצמך עירום ופורט את עצמך במבט.

בחינה מעמיקה ללא הטייה מגדרית

יש בזה קושי גדול, אנחנו נוטים שלא לעשות את זה מכל הסיבות הברורות. אנחנו רוצים לראות שלמות ומשאנחנו לא רואים אותה אנחנו מעדיפים להדחיק את המודעות. אבל המראה לעולם לא תראה שלמות, היא תראה את השלם. כדי להיות שלם עם הבבואה הזו אתה צריך להכיר בפגמים, במגבלות, בכאבים, בחסרונות, בסדקים, בשברים. אבל יותר מההכרות וההכרה בהם, אתה צריך לעבוד עליהם או לקבל אותם. אדם באמת אוהב את עצמו לא כשהוא מאדיר את עצמו, אלא להפך כשהוא רואה בענווה עדיין את מה שצריך לתקן ואוהב את עצמו ככה כמו שהוא. ויכול להסתכל על עצמו בסיפוק כשהוא רואה את עקבות התיקונים ואת השינויים שנחרצים ומתעצבים בו.

לא אומרת שזה לא טוב,
אבל מדברת בדיוק על ההפך מזה

יש קשר הדוק בין אהבת עצמך לביטחון עצמי. לרוב יש קורלציה בין שניהם, היינו ביטחון עצמי כמדד לאהבה עצמית. אבל זה ספקטרום רחב, כמו כל דבר הקשור להתנהגות אנושית והשילוב נע בין קורולציה מלאה ועד קשר הפוך, היינו חוסר אהבה עצמית שמוביל לפסודו ביטחון עצמי שרק נועד לכסות על העדרו. אבל גם ביטחון עצמי הוא לא משהו חד-חד ערכי. אני אמנם רק בת 40, אך אני יכולה לראות את גילגולו של הביטחון העצמי לאורך חיי. ולמרות שביטחון עצמי ליווה אותי כל חיי כחבר נאמן, הוא היה אחר בכל שלב בחיים שלי. הביטחון העצמי שלי כיום נובע לא מפימפום חוזר ונשנה של כמה אני אלופה, אלא מתוך ידיעה שאני אדם שעובד על עצמו מדי יום, אבל יותר מזה - ההכרה ביכולת העצמית להתמודד עם מה שיבוא. 

אכן אינסוף גוונים לביטחון עצמי, אבל אני חושבת שהבנתי אותו באמת לראשונה כאמא כשישבתי מול הבכור שלי ודווקא בסיטואציה בה כביכול ברור מי בעל הכוח, ויתרתי במודע על הכוח. הסתכלתי בעיניו ואמרתי לו שיש לי את הכוח להפעיל אותו כמו שאני רוצה אבל דווקא בגלל זה אני מרגישה חסרת אונים, כי הפעלת הכוח תשיג את מה שאני רוצה אך לא תלמד אותו דבר. הויתור על הכוח, ההודאה בחוסר האונים, הגיעו ממקום של כוח ולכן בסופו של דבר יצרו פתרון הרבה יותר בריא בסיטואציה שיכולה היתה להיות מסרסת עבור הילד שלי ובמידה מסויימת גם לי.

לאהוב את עצמך באמת יכול להגיע רק ממקום של עבודה תמידית על עצמך, לא בקטע של הלקאה עצמית, אלא מתוך האמונה בשיפור, האמונה בעצמך ובדרך שלך להיות מי שאתה רוצה להיות. היא גם לא תמיד באה מהמקום שבו אתה מגיע לשיא, אלא דווקא מהמקום שנוח לך להיות בו, לא מתוך שיקולים של אחרים, אלא מתוך המקום הזה שבו אתה נאמן לעצמך. למצוא את הדרך הנכונה שיש בה גם הישג וגם יכול להיות בה ויתור. זה יכול להיות בכל דבר מסתמי ועד גורלי - לעשות כושר כדי לא להפסיק לאכול מתוק, או בהשלמה שלעולם לא תהיה רזה וטוב לך כמו שאתה, או לקחת תקופה בה אתה פחות מתקדם בעבודה אבל נמצא שם בשביל הילדים, או בהחלטה להיפרד מבן/בת זוג, או לקחת חופשה למרות שזה לא הדבר הנכון כלכלית, או לעזוב את התחום שהשקעת בו כל חייך ולהתחיל דרך חדשה, או לקנות קפה למרות שאין לך כסף לחזור הביתה. 

העניין בלאהוב את עצמך באמת הוא לראות את הכל בחמלה אבל בלי לייפות ותחושת הביטחון מגיעה מתחושת התיקון. אין דבר משביע רצון, אבל לא פחות גם מתסכל, מלעבוד על עצמך. קצת כמו משחק של סולמות ונחשים, אתה עולה ויורד, לעיתים נוחת באלימות, אבל נמצא במגמה כללית של עליה. הידיעה שאתה עושה למען עצמך ומתקדם מביאה איתה סיפוק. הסיפוק הזה הוא היכולת לראות את הכל בלי פילטרים ולאהוב את מה שאתה רואה, בלי שום צורך בעזרים נוספים. 

יש אנשים שעוברים את כל החיים שלהם בלשקר לעצמם ולא לראות, אני לא יודעת אם הם מצטערים על זה. אני כן יודעת שאדם נבנה מתחושה של סיפוק ומה זה סיפוק אם לא להרגיש שאתה עושה משהו נכון עם החיים שלך? אנחנו עסוקים פעמים רבות בדברים הלא נכונים וכמו במרבית המקרים הדברים החשובים ביותר הם מתחת לאף. יש לי תחושה שאם נלמד לקבל את עצמנו כמו שאנחנו נהיה שלמים יותר גם עם אנשים אחרים ואם נשאף לתקן את עצמנו נלמד לאהוב את עצמנו בדרך גם אם לא הגענו בדיוק לאן שאנחנו רוצים.

חבר סיפר לי השבוע סיפור על רב שאמר: בגיל 18 חשבתי שאשנה את העולם, בגיל 30 גיליתי שזה קשה מדי, אז אם לא את העולם את הארץ שלי, בגיל 40 הבנתי שגם זה לא, אז לפחות חשבתי שאשנה את העיר, ואם לא את העיר את המשפחה, בסוף הסתפקתי בלשנות את עצמי. היום אני בן 90 והבנתי שאם הייתי משנה את עצמי בגיל 18, ומשם עובר למשפחה, לעיר, לארץ, אולי הייתי משנה את העולם.

ולחשוב שדווקא פוסט כזה מגיע ממחשבות על פוליטיקה, מהמקום שבו ניסיתי להסביר באמצע ויכוח עם איש ימין שזה שיש לי ביקורת על מדינת ישראל זה לא בגלל שאני לא אוהבת אותה זה בגלל שאני כן ובגלל שאני אוהבת אותה אני רוצה לשנות, ואני מעבירה ביקורת, כי אם לא הייתי אוהבת ולא הייתי רוצה לשנות, זה לא ממש היה לי אכפת, הייתי מוכנה לחיות בה ככה ולא לבקש לי תקווה וגם לא עתיד יותר טוב.