המקום הפיזי והמקום הנפשי - סימטריה וא-סימטריה

כללי אך מתמקד

כשהייתי בצבא למדתי טריק מעניין במסגרת הקורס הצבאי שעשיתי, שאני לא סגורה על זה שהוא עובד תמיד, אבל הוא בהחלט לא רע ואפילו עזר לי אי-אילו פעמים. הרעיון שעומד מאחורי הטריק הוא שלאנשים לפעמים קשה לדבר על דברים ספציפיים ולכן דווקא שאלה כללית יותר, במקום שאלה ספציפית, תסייע להם להוציא את מה שמטריד. זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל על מרבית בני האדם היא עובדת. אם השואל קשוב מספיק הוא יוכל להבין המון על בן שיחו, כי הנקודות שהוא מתייחס אליהן בתשובה מעידות על הלוך רוח ופרספקטיבה, והבנתם יכולה לסייע רבות לשואל להתכוונן. סביר להניח שיש בשאלה פתוחה ורחבה יותר מעין ריחוק פסיכולוגי. ההרחקה המדומה הזו מאפשרת דווקא התחדדות ופוקוס, מעבר לעובדה הבסיסית ששאלה רחבה יותר מעוררת פחות אנטגוניזם. יש לה אפקט שקצת מזכיר את אפקט ה"זר ברכבת", היא פחות מאיימת משאלות ספציפיות, בעיקר אם הן נוגעות גם לאנשים אחרים, בטח כאלה ששני הצדדים מכירים.

אז גם פתחתי פוסט ללא שהיות והקדמות מיותרות וגם השארתי אתכם תוהים לאן אני מובילה אתכם. תסמכו עליי, הכל עוד יתברר.

בשישי נהניתי משיחה ארוכה עם אחותי, שבדיוק כמו הבנזוג, הבכור, המרכזית וקטינא, זכתה לכינוי הספרותי אחותדתייה (בכל זאת אנחנו ארבע). זה לא משהו חד פעמי, אדרבא בשישי חברות הטלפוניה השונות נהנות מהשיחות הבינ-משפחתיות המרובות הנהוגות במחוזותינו. היה לי ברור שיש משהו שהיא רוצה לדבר עליו, אבל מרוב חששות לדבר על מישהו שלא בפניו או כל מיני איסורים שכאלה, היה לה קושי לבטא את עצמה. ואז נזכרתי בטריק. הפעם זה עבד. לא דיברנו על אנשים ספציפיים, דיברנו אך ורק על תחושות אישיות. זה הוביל לשיחה מרתקת לנושא המושג מקום.

אקדים ואומר (שזו דרכי להגיד, תנו לי רגע להאריך) השיחה בין שתינו לרוב זורמת, זה לא סותר את העובדה שלי מאוד קשה לבחון את עצמי שוב ושוב כדי לא לומר משהו שחלילה יפגע. לזכור לא לומר מילים מפורשות כמו "אלוהים", לא להפגין את האתאיזם שלי. לא, לא מסתירה לא משנה, אלא מתנסחת בלי להכאיב. לא אכפת לי שהיא לא משנה את הלקסיקון שלה, אני לא מחפשת כאן משוואה חד ערכית, העולם שלי יכול להכיל את העולם שלה, לעולם שלה הרבה יותר קשה להכיל את שלי, הם מתנגשים. בעיני זו סוג של מגבלה שאני לא צריכה לעמת את אחותי איתה, היא משהו שאני יכולה לעמוד בו בעצמי. אני יודעת שלמרות שהיא שמחה בשבילי, היא בטוחה שחיי יהיו עוד טובים יותר עם אכניס אליהם אמונה, בעוד שאני יודעת שעל אף אמונתה חייה מלאים בשבילה. מה שמעמיד אותי בעמדה נוחה יותר לדעתי ומאפשר לי להתחשב.

המעגלים החופפים יוצרים מרחב משני וסימטרי

חזרה ל"מקום". זה התחיל משיחה על הבדל בין המקום הפיזי והמקום הנפשי שאנחנו נותנים לבני האדם שבחיינו. זה המשיך באופן אינטואיטיבי לזה שביהדות "המקום" הוא כינוי לאלוהים. לא סתם יש שאיפה להגיע לחיבור לב ונפש - שעולם המעשה והעולם הרוחני יגעו זה בזה. האמונה באל והשמירה על המצוות אמורות להפוך אותך לאדם יותר טוב (למי שמאמין). סליחה על ההסבר הפשטני והקצר, אבל אם נמשיל שוב למקומות שאנחנו נותנים לאנשים, הרי שהמקום האידיאלי הוא כשהמקומות לחלוטין מקבילים זה לזה ויוצרים מרחב משני שהוא סימטרי. לדעת ליצר חפיפה בין המקום הנפש למקום הפיזי זה אידיאלי אבל לדעת להבחין בין שני המקומות יכול לסייע במצבים המאתגרים יותר של מערכות יחסים, באלה הפחות מאידיאליות.

בעיני ככל שהמקום הפיזי והמקום הנפשי חופפים כך המקום שלנו במערכת היחסים הוא ברור יותר. הקושי מתחיל פעמים רבות במקום שאין קורלציה, או סימטריה במקרה האידיאלי, בין שני המקומות. דמיינו שהמקום שאתם נותנים הוא עיגול, עיגולים החופפים זה לזה בנקודות הציון אך מקבילים זה לזה במרחב הם סימטריה אידיאלית. הסימטריה גם נותנת יציבות שמעניקה שלווה, אך מה קורה במקומות שאין סימטריה ואחוז החפיפה הוא נמוך? זה מקום הרבה פחות יציב ומטיבו ייצור לחצים. מכיון שלא ניתן לבנות על שיתוף פעולה עם הצד השני במשוואה, יש להוריד באופן עצמאי כמה שאפשר יותר גורמי לחץ, אצלי זה לנסות לצמצם את המעורבות הנפשית בסיפור.

במצבים בתוך מערכת יחסים כשאני מרגישה שיש לי יותר מדי תפקידים ולא נוח לי עם זה, לרוב אני יכולה לטפל בזה לבד ו/או במשותף או לנתק את הקשר. הבעיה מתחילה בקשרים שאינך מנתק (מאלף ואחת סיבות) אך שבהם גם אין עם מי לשתף פעולה. וזה קורה. במקרה זה כמות התפקידים הנדרשת ממני יכולה להיות מציפה, קשה וסוחטת. במקום לתת לזה לשקוע בי, אני פשוט מצמצמת את המקום הנפשי כדי שזה לא יפגע בי ועוברת למוד אוטומטי לביצוע התפקידים וגם אותם אני לומדת לסנן. לא כל תפקיד שמישהו מפיל עליי, אני בהכרח מוכרחה לקחת על עצמי. 

כאשר החפיפה בין המקום הפנימי לחיצוני היא גבוהה יחסית, מבחינתי זה אומר שאני מרגישה נוח בתוך מערכת היחסים. ניתן להשוות את זה לקירוב מקסימלי בין שני הערכים המדידים: ככל שנמקם אדם מסוים בעולם הגשמי בחפיפה למקום שלו בנפש, יתאזן אלמנט אי הוודאות ומכאן גם את הלחץ במערכות היחסים. ככל שיותר תפקידים נכפים עליך, סביר להניח שרגשות שליליים יצוצו מתוך האינטראקציה, אם לא תגיע לאיזון מול הצד השני של מערכת היחסים הקושי של המקום בעולם החיצוני יתבטא גם בקושי במקום הנפשי. וכמובן אם נדבר גרפית חוסר סימטריה בין העיגולים (עיגול מקום הנפש ועיגול המקום הפיזי) יביא לצורה לא סימטרית ולא יציבה. יש המון דרכים להתמודד עם זה, אני למדתי שהדרך הטובה עבורי לעשות את זה, בהנחה ש"עשה זאת בעצמך" היא הגישה מחוייבת המציאות (היינו בלי שותף), היא פשוט לצמצם את המקום הנפשי, למדר ולהשאיר את הבעיה הזו של האדם האחר בצד שלו ולצמצים היקף נזקים במרחב האישי שלי.

יש בעולם יותר מדי דברים של אחרים שאנחנו מכניסים לחיינו ובכך מסבכים אותם יותר. ככל שנצמצם את המקום הנפשי אצלנו, ככה זה פחות יצרוך אנרגיה ותשומת לב ויפחית את הערכים השליליים לדעת שהמעגלים הללו של מקום ושל נפש הם נתונים לשליטתנו מקל לפחות עליי, על ההתייחסות ובעיקר על ההתמודדות. ואולי מה שרציתי להגיד זה שבעיות של אחרים, הן בעיות של אחרים ולפעמים כשאין ברירה אלא להתמודד איתן, אז הכי טוב לנתק קצת את הנפש, או כמו שקראתי לזה כשהארכתי - לצמצם את מעגל הנפש והשאיר את זה הפיזי על המינימום. בטח כבר אמרו את זה קודם, לי כידוע, זה באמת לא משנה.