כל כך הרבה דברים קורים שהייתם מאמינים שלא אפסיק לכתוב, בכל זאת זה לא סוד שיש לי דיעות על כל דבר. כל השבוע היה רצוף בהתחלות של פוסטים שלא ממש מגיעים לסופם ובאופן טבעי גם לא לפירסומם. הסיבה לכל זה היא פשוטה כי כל פעם שאני מתחילה לכתוב על התרחשות מסויימת, אני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה. אם זה מעייף אותי, זה וודאי יעייף אתכם. אז השאלה היא מה לעשות - לעייף אתכם? לא לעייף אתכם? לעייף את עצמי? מה? ברגעים כאלה איכשהו אני חוזרת לשולה אלוני. לא כי אני משווה עצמי אליה - קטונתי, אלא משום שבמידה רבה היא נדבך חשוב בעיצוב מי שאני היום והיא בהחלט אחד מהמודלים לחיקוי שאימצתי. היא ידעה להילחם, היא גם בטח לא היתה נכנעת וממשיכה לומר את משנתה באדיקות שוב ושוב.
רגעים כאלה מובילים אותי לעיין בספרון של אלבר קאמי "מכתבים לידיד גרמני". חוץ משולה, רק אני ובנהזוג נגענו בספר הזה מאז שהיא נתנה לי אותו. ואני חוזרת אליו הרבה, מדמיינת קצת אותה מדברת אלי דרכו (אין צורך לאשפז אותי - תודה). יש המון עוצמה במפגש הזה בין הקריאה בקאמי והזכרונות משולה והשיחות שלנו על הספרון הזה, רגעים שלא אשכח והם שם עם כל מבט מרפרף, עם כל דפדוף. כמו מצפן חיצוני שמכייל מחדש את המצפן הפנימי שלי.
ארבעה מכתבים בסדרה כתב קאמי והם התפרסמו במסגרת העיתון Combat של המחתרת הצרפתית שהוא היה עורכו. יש הטוענים שהוא כתב אותם להיידיגר שהצטרף לתנועה הנאצית, את היידיגר קאמי איבד אבל הרוויח את סארטר (פרט טריוויה בלתי חשוב בעליל). המכתבים האלה במידה מרובה הם סוג של מצפן שלי ואפילו מקור של כוח. היכולת של קאמי להעביר את האמת שלו במכתבים האלה, את המוסר הבסיסי שהוא נר לרגליו, מעוררת השראה (כן, ממש כך). המכתבים האלה, הגם שנכתבו בתקופה חשוכה ביותר בהיסטוריה, הם לחלוטין נצחיים בעיני. קאמי מתאר לא מאבק בין צרפתים לגרמנים, גם לא מאבק בין אומות, אלא מאבק בין תודעות מחשבה. קאמי בעצם טוען שיש משהו שהוא גדול יותר מתחושת הלאומיות או כל תחושה קהילתית/שיוכית, שיש ערכים שהם מעבר לאידיאולוגיה כזו או אחרת ועל זאת צריך כל אדם להיאבק. הצדק כערך המוסף שלנו כבני אדם, אם תרצו.
בעיני הטענה הכי חשובה של קאמי, ואני משתמשת פה בחירות הפרשנית שלי, היא כזו - לאדם יש החופש לבחור, אבל כדי לאפשר לי לעשות את בחירות אישיות אני (כל אדם) צריך להילחם למען ערכים מופשטים יותר, אוניברסליים יותר, למען זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. הבחירה הראשונה שלנו לפני כל שאר ההגדרות, לפחות מהקריאה שלי את קאמי, היא קודם כל הבחירה במשולש הזה של צדק, שוויון וחירות. זה היה המאבק אז, כמו שגם זה היה המאבק לפניו ואחריו.
בעיניי זה המאבק שלנו עכשיו. השיח הציבורי היום, בו אנשי ימין, כמו נתניהו ובנט, מסמנים את מחנה השמאל כבלתי לגיטימי, הוא בעיני קריטי ולא בגלל שאני שייכת למחנה הזה של הלא לגיטימיים, לא ציונים, אנטי-ישראלים. אני מאמינה באמונה שלמה בדיעות שלי ולא ממש משנה לי איך אסומן. להפך, לפי מצב העיניינים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר נחמד אם יפנו אותנו לאיזה גולאג שמאלני. אבל הנקודה היא שלתחם את מגבלות השיח הפוליטי זה לדפוק יותר ממסמר אחד בארון הקבורה של הדמוקרטיה.
כבר שנים שיש כאן שלטון שעושה בשמי דברים שמגרדים אותי מבפנים ועשים לי חררה, ולא משנה אם אצא נגדם או לא הם נעשים גם בשמי כישראלית, ועדיין אני בוחרת לחיות כאן ואני לא עוזבת ואני אפילו אזרחית ממש טובה. ועדיין, ולא משנה מה הסדר, בהגדרות שלי את עצמי תופיע ההגדרה "ישראלית". אני מקבלת את הדין שמרבית הישראלים לא רואים את הדברים כמוני, אני לא מתנגדת למשטר, הולכת להפגנות ולא עוברת על החוק בשום צורה. נראה שהבחירות האלה באות לא רק לסמן אותי כ"הם" ו"לא לגיטימית" אלא באות להשתיק את הקול שלי, להדיר אותו מהנורמות המקובלות. זה כבר משהו שצריך להדליק אורות אדומים לכולנו, אם לא תהיה פה דמוקרטיה, שום טוב לא יצמח מזה. במקום שמצמצמים שיח, הלכה למעשה תצומצם הדמוקרטיה. אין שום דוגמא בהיסטוריה שמשהו טוב יצא מתהליכים שכאלה.
הבחירות האלה, שעולות למשק הזה המון כסף, הן בזכות מנהיג שביקש מלכתחילה יותר "משילות", שבוחן חוקי יסוד שעלולים לסכן את זכויות האדם בישראל, שמכנה לפני בחירות חלקים שלמים מהאזרחים כ"הם", "הם" הוא אף פעם לא חלק מ"אנחנו". כל אלה חוברים מבחינתי לתמונת מצב בה ישראל נדרשת למעשה לבחור האם היא תיתן לגיטימציה לאיש כזה לנסות שוב את מזלו בלשלוט עלינו, אולי הפעם עם ממשלה יותר נוחה, כזו שתאפשר לו לעשות "סדר" ולגרום לכולנו לדקלם אחריו מהם גבולות השיח שמתיר המנהיג (טוב, אווה קיסר זה מיוון, ושם הדמוקרטיה התחילה, לא?). העובדה שאנחנו בכלל מוכנים לשקול את השיח הזה שמתווה ראש הממשלה, תכל'ס יש לומר מאמצים את השיח, היא הרבה יותר ממעציבה ו/או מדאיגה.
הסיפור האחרון של פרס ישראל רק ממחיש את זה שוב, נתניהו לא מדבר על איזון פוליטי, הוא משתמש בז'רגון של איזון פוליטי ובעצם מצהיר על פוליטיזציה - לא עוד שופטים מכהנים או מועמדים שאינם דוברים את השפה שמקובלת על נתניהו. זה מה שנתניהו אומר, אבל אל תדאגו, הוא ימשיך להטות את זה ככה כדי שזה יראה כאילו זה "ממלכתי", רק שאין שום דבר ממלכתי בראש ממשלה שרואה בחלק מציבור האזרחים "הם". אני לא טוענת שאין צורך לבחון מחדש את נושא ועדות השופטים של פרס ישראל, אך זה לא יכול להיות בשם דעות פוליטיות, זה לחלוטין לא רלוונטי לנושא הפרס. נתניהו מתמרן אומה שלמה להעדיף לאומנות ותחושת ביחד על פני העדפת המכנה המשותף לכולנו, זה שלא צריכה להיות בו מחנאות פוליטית, ערכי הדמוקרטיה.
דמוקרטיה. זה כל הזמן הנקודה הזו. כן. ככה בכלל הפוסט הזה התחיל.
וכמעט שכחתי שהבטחתי ליוגב רבל שאזכיר אותו בסוף אחד הפוסטים שלי, בכל זאת הוא היה הראשון שענה נכון על איזו חידה מתוחכמת (או שלא) שלי וחיכה ממש בסבלנות עד שיצא הפוסט הזה. תודה
רגעים כאלה מובילים אותי לעיין בספרון של אלבר קאמי "מכתבים לידיד גרמני". חוץ משולה, רק אני ובנהזוג נגענו בספר הזה מאז שהיא נתנה לי אותו. ואני חוזרת אליו הרבה, מדמיינת קצת אותה מדברת אלי דרכו (אין צורך לאשפז אותי - תודה). יש המון עוצמה במפגש הזה בין הקריאה בקאמי והזכרונות משולה והשיחות שלנו על הספרון הזה, רגעים שלא אשכח והם שם עם כל מבט מרפרף, עם כל דפדוף. כמו מצפן חיצוני שמכייל מחדש את המצפן הפנימי שלי.ארבעה מכתבים בסדרה כתב קאמי והם התפרסמו במסגרת העיתון Combat של המחתרת הצרפתית שהוא היה עורכו. יש הטוענים שהוא כתב אותם להיידיגר שהצטרף לתנועה הנאצית, את היידיגר קאמי איבד אבל הרוויח את סארטר (פרט טריוויה בלתי חשוב בעליל). המכתבים האלה במידה מרובה הם סוג של מצפן שלי ואפילו מקור של כוח. היכולת של קאמי להעביר את האמת שלו במכתבים האלה, את המוסר הבסיסי שהוא נר לרגליו, מעוררת השראה (כן, ממש כך). המכתבים האלה, הגם שנכתבו בתקופה חשוכה ביותר בהיסטוריה, הם לחלוטין נצחיים בעיני. קאמי מתאר לא מאבק בין צרפתים לגרמנים, גם לא מאבק בין אומות, אלא מאבק בין תודעות מחשבה. קאמי בעצם טוען שיש משהו שהוא גדול יותר מתחושת הלאומיות או כל תחושה קהילתית/שיוכית, שיש ערכים שהם מעבר לאידיאולוגיה כזו או אחרת ועל זאת צריך כל אדם להיאבק. הצדק כערך המוסף שלנו כבני אדם, אם תרצו.
בעיני הטענה הכי חשובה של קאמי, ואני משתמשת פה בחירות הפרשנית שלי, היא כזו - לאדם יש החופש לבחור, אבל כדי לאפשר לי לעשות את בחירות אישיות אני (כל אדם) צריך להילחם למען ערכים מופשטים יותר, אוניברסליים יותר, למען זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. הבחירה הראשונה שלנו לפני כל שאר ההגדרות, לפחות מהקריאה שלי את קאמי, היא קודם כל הבחירה במשולש הזה של צדק, שוויון וחירות. זה היה המאבק אז, כמו שגם זה היה המאבק לפניו ואחריו.
בעיניי זה המאבק שלנו עכשיו. השיח הציבורי היום, בו אנשי ימין, כמו נתניהו ובנט, מסמנים את מחנה השמאל כבלתי לגיטימי, הוא בעיני קריטי ולא בגלל שאני שייכת למחנה הזה של הלא לגיטימיים, לא ציונים, אנטי-ישראלים. אני מאמינה באמונה שלמה בדיעות שלי ולא ממש משנה לי איך אסומן. להפך, לפי מצב העיניינים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר נחמד אם יפנו אותנו לאיזה גולאג שמאלני. אבל הנקודה היא שלתחם את מגבלות השיח הפוליטי זה לדפוק יותר ממסמר אחד בארון הקבורה של הדמוקרטיה.
כבר שנים שיש כאן שלטון שעושה בשמי דברים שמגרדים אותי מבפנים ועשים לי חררה, ולא משנה אם אצא נגדם או לא הם נעשים גם בשמי כישראלית, ועדיין אני בוחרת לחיות כאן ואני לא עוזבת ואני אפילו אזרחית ממש טובה. ועדיין, ולא משנה מה הסדר, בהגדרות שלי את עצמי תופיע ההגדרה "ישראלית". אני מקבלת את הדין שמרבית הישראלים לא רואים את הדברים כמוני, אני לא מתנגדת למשטר, הולכת להפגנות ולא עוברת על החוק בשום צורה. נראה שהבחירות האלה באות לא רק לסמן אותי כ"הם" ו"לא לגיטימית" אלא באות להשתיק את הקול שלי, להדיר אותו מהנורמות המקובלות. זה כבר משהו שצריך להדליק אורות אדומים לכולנו, אם לא תהיה פה דמוקרטיה, שום טוב לא יצמח מזה. במקום שמצמצמים שיח, הלכה למעשה תצומצם הדמוקרטיה. אין שום דוגמא בהיסטוריה שמשהו טוב יצא מתהליכים שכאלה.
הבחירות האלה, שעולות למשק הזה המון כסף, הן בזכות מנהיג שביקש מלכתחילה יותר "משילות", שבוחן חוקי יסוד שעלולים לסכן את זכויות האדם בישראל, שמכנה לפני בחירות חלקים שלמים מהאזרחים כ"הם", "הם" הוא אף פעם לא חלק מ"אנחנו". כל אלה חוברים מבחינתי לתמונת מצב בה ישראל נדרשת למעשה לבחור האם היא תיתן לגיטימציה לאיש כזה לנסות שוב את מזלו בלשלוט עלינו, אולי הפעם עם ממשלה יותר נוחה, כזו שתאפשר לו לעשות "סדר" ולגרום לכולנו לדקלם אחריו מהם גבולות השיח שמתיר המנהיג (טוב, אווה קיסר זה מיוון, ושם הדמוקרטיה התחילה, לא?). העובדה שאנחנו בכלל מוכנים לשקול את השיח הזה שמתווה ראש הממשלה, תכל'ס יש לומר מאמצים את השיח, היא הרבה יותר ממעציבה ו/או מדאיגה.
הסיפור האחרון של פרס ישראל רק ממחיש את זה שוב, נתניהו לא מדבר על איזון פוליטי, הוא משתמש בז'רגון של איזון פוליטי ובעצם מצהיר על פוליטיזציה - לא עוד שופטים מכהנים או מועמדים שאינם דוברים את השפה שמקובלת על נתניהו. זה מה שנתניהו אומר, אבל אל תדאגו, הוא ימשיך להטות את זה ככה כדי שזה יראה כאילו זה "ממלכתי", רק שאין שום דבר ממלכתי בראש ממשלה שרואה בחלק מציבור האזרחים "הם". אני לא טוענת שאין צורך לבחון מחדש את נושא ועדות השופטים של פרס ישראל, אך זה לא יכול להיות בשם דעות פוליטיות, זה לחלוטין לא רלוונטי לנושא הפרס. נתניהו מתמרן אומה שלמה להעדיף לאומנות ותחושת ביחד על פני העדפת המכנה המשותף לכולנו, זה שלא צריכה להיות בו מחנאות פוליטית, ערכי הדמוקרטיה.
דמוקרטיה. זה כל הזמן הנקודה הזו. כן. ככה בכלל הפוסט הזה התחיל.
וכמעט שכחתי שהבטחתי ליוגב רבל שאזכיר אותו בסוף אחד הפוסטים שלי, בכל זאת הוא היה הראשון שענה נכון על איזו חידה מתוחכמת (או שלא) שלי וחיכה ממש בסבלנות עד שיצא הפוסט הזה. תודה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה