בואו נשים את הרטוריקה על השולחן ונמשיך הלאה - אני שמאלנית נאיבית, בוגדת אם תרצו, ובהכל אשם השמאל, אוסלו היה אסון, הימין היה מסונדל. לשם הדיון, כתרגיל מחשבתי בלבד, נניח שכל זה נכון.
כמה שנים כבר הימין בשלטון? אני סופרת 14 וחצי שנים מהקמת הממשלה ה- 29 שהיתה בראשות אריאל שרון במרץ 2001. אם ב-1996 ניתן היה לומר שבשל הירושה שהשאיר השמאל סונדלו צעדיו של הימין, הרי ש- 14 השנים שחלפו מאז ממשלת שרון קרוב לוודאי העלו על הסנדל חלודה כבר מזמן והיכולת להשתחרר ממנו התאפשרה מזמן. אבל בואו נגיד ששנות שרון אולמרט לא היו שלטון ימין, נקצץ בחישוב השנים. שמונה השנים של שרון ואולמרט יהיו שנות החיץ. שש וחצי שנים זה עדיין המון זמן וכשנתניהו עלה לשלטון שוב לא היתה לו ממש ירושת הסכמים לכבד, למעט עזה. אלא שאם נודה על האמת הזאת, נהיה בבעיה. אם שלטון הימין לא מסונדל הרי שכבר מזמן היה צריך להעלות פתרון. אני לא שומעת על אחד. אין אחד כי הימין, כידוע, מנסה לקנות זמן.
זה לא שהימין באמת מאמין שלא ניאלץ בסופו של דבר להסכים לפתרון שתי מדינות, זה ברור לרובו הגדול שאין באמת אפשרות אחרת. אלא שכאשר מהמרים על זמן כתוכנית פעולה, צריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח יתרחש בנוחות לה קיווינו. כי מה שנתפס אצלנו כשקט היה תקופת דגירה פלסטינית שכוחות הביטחון התריעו עליה. נתניהו ידע. נתניהו בחר לא לעשות כלום. זה שיקול הדעת שלו - תתמודדו.
לא סתם מבקש נתניהו סולידריות. הקריאות מימין להיות יותר תקיפים לא עושות לו טוב ולמרבה הפלא הוא מגלה עכשיו שקשה יותר לעצור את זה ממה הוא חשב. כל עוד השקט היחסי מהפלסטינים היה בשליטה, הרכיבה על גל הלאומנות נתמכה על ידו בגלוי. עכשיו זה כבר לא טוב להסברה ומוציא את המצב משליטה. אין ספק שזה מרגיע לדעת שזה סגנון ההנהגה של ראש הממשלה, בגדר תדע כל אם עבריה שלא כדאי שתוציא את ילדיה לרחוב.
תראו את ירושלים היום ותבינו איך ישראל תיראה עוד כמה שנים אם זה הפתרון של נתניהו, או הימין בכלל, מציע. מי שמחזיק היום בתפיסה שלא לעשות כלום מקדם אינטרסים ישראלים צריך להבין שאם היתה נקודת שיא לאין עשייה המדינית הזאת (בקיזוז הרחבת התנחלויות, הוצאות ביטחון, הוצאות תחבורה, הזרמת כספים להתנחלויות וכו') כבר עברנו אותה ומכאן זה רק למטה.
לא לעשות כלום משמעותו אחת מדינה דו לאומית לא מתפקדת בה פיגועים הם מציאות יומיומית והשנאה גוברת בטור הנדסי. זה לא משהו שעבד בשום מקום בעולם - לא בשום מדינה באפריקה (שלא ממש מעניינת את העולם המערבי אם זה לא באזורים בעלי משאבים טבעיים), לא ביגוסלביה, לא בין רוסיה לצ'צ'ניה, לא באירלנד - רשימה חלקית. בסופו של דבר, מאבק בין לאומים יוליד שתי מדינות, בעיקר כאשר המאבק הלאומי הזה משולב בדת. ובואו נודה על האמת, גם ישראל הופכת לאומית ולאומנית יותר ולהזכירכם, עפ"י תעודת הזהות הלאום הוא יהודי.
ינון מגל קרא היום למצב "חוסר אונים", זה לא חוסר אונים, ישראל אינה חסרת אונים ואינה נתונה לאיום קיומי מבחוץ. לא רק שהמשפט הזה הוא דמגוגיה זולה שנועדה לזרות חול בעיניי הציבור היא גם יוצרת יאוש, יאוש אגב הוא מה שמביא אנשים לצאת לרחובות. לפעמים זו מחאה לגיטימית, לפעמים זה מתבטא בלקיחת החוק לידיים. אם זה נשמע כי במידה מסויימת אנחנו תמונת מראה של הפלסטינים, זה לא כל כך רחוק מהמציאות. המצב הנוכחי מייצר ייאוש בשני הצדדים. הבעיה הישראלית היא בעיקר פנימית- מנהיגותית והיא תולדה של שש וחצי שנים של לא לעשות כלום. אם היתה פריבלגיה כזו אי פעם, מי שזיהה אותה צריך לזהות שאורך חיי המדף שלה הסתיים זה מכבר.
האמצעים שהובילו אותנו לכאן, הם אינם אלה שיוציאו אותנו מכאן. ולמרות הרוח הגבית שמציע הרצוג לנתניהו, שאגב משולה לנשיפות קלילות ואפילו לא לבריזה, העדר הפתרון והסלמת המצב המוצעים לא ממש יעזרו. סגר, תוספת אנשי ביטחון, סגירה של הר הבית - כל אלה הם מה שהביאו אותנו לכאן. לא צריך להיות אינשטיין כדי להבין שזה לא הפתרון, למרות שאנחנו מנסים זאת שוב ושוב ושוב. זה הזמן למנהיגות מרחיקת לכת שמבינה שאין ברירה, יש לשבת למשא ומתן. דווקא עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה