הדיסוננס הזה, זה שכאן כבר המון זמן, זה שהתעצם כאן בקיץ שעבר, זה שלא מרפה מאז, קנה לו עוד אחיזה בימים האחרונים. למדתי להתרגל אליו, להתמקד בחיים האישיים, בכאן ובעכשיו. בלספר לעצמי שבסך הכל מצבי לא רע, בלספר לעצמי שצריך לדאוג לקיום היומיומי. להתמקד בעבודה,לטפל בילדים, לדאוד להם ללימודים, לאוכל, לחוגים. היום יום הזה של לעטוף אותם. ועם כל יום שהם גדלים להרגיש את הדיסוננס הזה מתגבר. אלא שלדאוג להפוך את הילדים שלי לבוגרים עצמאיים לא שווה הרבה כשכל יום סטטיסטיקת המוות פועלת לרעתם.
הדיסוננס הזה של שנים לדעת מה קורה קילומטרים ספורים ממני, מה נעשה בשמי, אבל להמשיך בחיי. הקטנים, הפשוטים. לכתוב על זה כאן בבלוג או ברשתות החברתיות ובזה לגמור את חובי אולי למרק מעט את המצפון, להגיע להפגנות אולי קצת מלטף אותו, אבל זהו. הקבלה שלי, גם אם היא תחת מחאה, היא קבלה שלי להעדר שינוי. קבלת המציאות הזו היא הסכמה ושאלת הרצון אינה חשובה. לראות ריקבון מוסרי ולהצביע עליו לא עוצר את התפשטות הריקבון, זו מהות הרקב.
הימים האחרונים בהם המדינה שלי מוצפת בקריאות מוות לערבים וקונצנזוס רחב שהפלסטינים אשמים בהכל, הם ימים קשים. מעבר למצב הבטחוני המדורדר שהוא תוצאה של ראש ממשלה נעדר כיוון מדיני שחושב שההשתהות תמציא פתרון, זו תחושת ביזוי המוסר הבסיסי. אלבר קאמי כתב פעם שהוא רוצה לאהוב את מדינתו מבלי לוותר על המוסר. זו אינה פריבלגיה זו צריכה להיות דרישה מינימלית מכל מדינה מתוקנת. דרדור מוסרי שמתחיל "רק" ביחס לאחר, מוצא לאיטו עוד ועוד "אחרים".
שתקתי המון זמן. אמרתי לעצמי משפטים כמו "זה רצון העם", אמרתי לעצמי שאין ברירה אלא לתת לגל הימני -לאומני ששוטף אותנו לעבור. זה עבד לי עד לא מזמן. זה כבר לא.
השיתוק הזה סוגר את חלון ההזדמנויות של הילדים שלי, של הילדים של כולנו לחיים נורמליים במדינה הזו. אנחנו מרחיקים את עצמנו מחלום של שלום וזורקים את האחריות על הפלסטינים. בעשותינו את זה, אנחנו זורקים את עתיד הילדים. בפראפראזה על גולדה: אם חיי ילדינו היו חשובים לנו יותר משטחי אדמה, כבר היה שלום, או לפחות לא היה כיבוש. אם הפלסטינים לא רוצים שלום איתנו כטענת הימין ואפילו נצא מנקודת הנחה שזו אקסיומה שאין נכונה ממנה - איזו סיבה יש לנו להציב את עצמנו שם?
אם המטרה היא מדינת ישראל שמפנה את משאביה לטובת אזרחיה הרי שהאינטרס של כל אחד מאיתנו הוא שנצא מהשטחים. תהיה מדינה פלסטינית והיא תהיה תוקפנית למדינת ישראל? אדרבא שתתחיל שוב מלחמה. אבל ככה אנחנו חיים במלחמה יום אחרי יום אחרי יום וההצדקה היחידה שלה היא שאנחנו רוצים את השטח הזה. זה מה שזה. תחת הכותרת הזו אנחנו דנים ציבור שלם לחיי עוני חסר זכויות ואותנו לחיים של כובשים. ככה לא ניתן לייצר עתיד באזור, לא לנו ולא לילדינו.
תסתכלו מה קורה ברחובות. המשך שיתוק נתניהו משמעו עוד פיגועים על בסיס יומיומי, עוד שנאה משני הצדדים וצמצום כל תקווה. כל יום שנתניהו ממשיך בהסתה שלו נגד הפלסטינים ובשיתוק מכוון של המצב המדיני הוא עוד יום שאנחנו נותנים לסטטיסטיקה לפעול נגד העתיד של הילדים שלנו. איך נסתכל עוד כמה שנים בעיניי ההורה ששכל את ילדו ונדע שגם אנחנו, כמו דורות של הורים לפנינו, לא עצרנו את זה כשעוד אפשר היה?
זה הזמן לעלות לירושלים ולדרוש מראש הממשלה פיתרון. זה לא הדת, זה לא אבו מאזן, זה לא המופתי, לא איראן ולא היטלר. זו דמגוגיה. מה שצריך לעמוד לנגד עינינו הם הילדים שלנו. מה שצריך לעמד לנגד עינינו זה העקרון הברור לא להרחיב את משפחת השכול. נתניהו היה צריך לדעת את זה לבד. זה התפקיד ההיסטורי שלו, הוא בחר להציב את עצמו שם וקיבל מנדט. 30 מנדטים. אם התפקיד הזה גדול עליו שיקום ויגיד. האדם ששם עצמו "שומר ישראל" אולי לא נם ולא ישן, אבל הוא עוצם עיניים עת מחיר הדמים עולה.
הדיסוננס הזה של שנים לדעת מה קורה קילומטרים ספורים ממני, מה נעשה בשמי, אבל להמשיך בחיי. הקטנים, הפשוטים. לכתוב על זה כאן בבלוג או ברשתות החברתיות ובזה לגמור את חובי אולי למרק מעט את המצפון, להגיע להפגנות אולי קצת מלטף אותו, אבל זהו. הקבלה שלי, גם אם היא תחת מחאה, היא קבלה שלי להעדר שינוי. קבלת המציאות הזו היא הסכמה ושאלת הרצון אינה חשובה. לראות ריקבון מוסרי ולהצביע עליו לא עוצר את התפשטות הריקבון, זו מהות הרקב.
הימים האחרונים בהם המדינה שלי מוצפת בקריאות מוות לערבים וקונצנזוס רחב שהפלסטינים אשמים בהכל, הם ימים קשים. מעבר למצב הבטחוני המדורדר שהוא תוצאה של ראש ממשלה נעדר כיוון מדיני שחושב שההשתהות תמציא פתרון, זו תחושת ביזוי המוסר הבסיסי. אלבר קאמי כתב פעם שהוא רוצה לאהוב את מדינתו מבלי לוותר על המוסר. זו אינה פריבלגיה זו צריכה להיות דרישה מינימלית מכל מדינה מתוקנת. דרדור מוסרי שמתחיל "רק" ביחס לאחר, מוצא לאיטו עוד ועוד "אחרים".
שתקתי המון זמן. אמרתי לעצמי משפטים כמו "זה רצון העם", אמרתי לעצמי שאין ברירה אלא לתת לגל הימני -לאומני ששוטף אותנו לעבור. זה עבד לי עד לא מזמן. זה כבר לא.
השיתוק הזה סוגר את חלון ההזדמנויות של הילדים שלי, של הילדים של כולנו לחיים נורמליים במדינה הזו. אנחנו מרחיקים את עצמנו מחלום של שלום וזורקים את האחריות על הפלסטינים. בעשותינו את זה, אנחנו זורקים את עתיד הילדים. בפראפראזה על גולדה: אם חיי ילדינו היו חשובים לנו יותר משטחי אדמה, כבר היה שלום, או לפחות לא היה כיבוש. אם הפלסטינים לא רוצים שלום איתנו כטענת הימין ואפילו נצא מנקודת הנחה שזו אקסיומה שאין נכונה ממנה - איזו סיבה יש לנו להציב את עצמנו שם?
אם המטרה היא מדינת ישראל שמפנה את משאביה לטובת אזרחיה הרי שהאינטרס של כל אחד מאיתנו הוא שנצא מהשטחים. תהיה מדינה פלסטינית והיא תהיה תוקפנית למדינת ישראל? אדרבא שתתחיל שוב מלחמה. אבל ככה אנחנו חיים במלחמה יום אחרי יום אחרי יום וההצדקה היחידה שלה היא שאנחנו רוצים את השטח הזה. זה מה שזה. תחת הכותרת הזו אנחנו דנים ציבור שלם לחיי עוני חסר זכויות ואותנו לחיים של כובשים. ככה לא ניתן לייצר עתיד באזור, לא לנו ולא לילדינו.
תסתכלו מה קורה ברחובות. המשך שיתוק נתניהו משמעו עוד פיגועים על בסיס יומיומי, עוד שנאה משני הצדדים וצמצום כל תקווה. כל יום שנתניהו ממשיך בהסתה שלו נגד הפלסטינים ובשיתוק מכוון של המצב המדיני הוא עוד יום שאנחנו נותנים לסטטיסטיקה לפעול נגד העתיד של הילדים שלנו. איך נסתכל עוד כמה שנים בעיניי ההורה ששכל את ילדו ונדע שגם אנחנו, כמו דורות של הורים לפנינו, לא עצרנו את זה כשעוד אפשר היה?
זה הזמן לעלות לירושלים ולדרוש מראש הממשלה פיתרון. זה לא הדת, זה לא אבו מאזן, זה לא המופתי, לא איראן ולא היטלר. זו דמגוגיה. מה שצריך לעמוד לנגד עינינו הם הילדים שלנו. מה שצריך לעמד לנגד עינינו זה העקרון הברור לא להרחיב את משפחת השכול. נתניהו היה צריך לדעת את זה לבד. זה התפקיד ההיסטורי שלו, הוא בחר להציב את עצמו שם וקיבל מנדט. 30 מנדטים. אם התפקיד הזה גדול עליו שיקום ויגיד. האדם ששם עצמו "שומר ישראל" אולי לא נם ולא ישן, אבל הוא עוצם עיניים עת מחיר הדמים עולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה