לינקולן פעם אמר שהפילוסופיה שבכיתת הלימוד היום, היא הפילוסופיה של הפוליטיקאים של מחר. זה כל כך מדוייק שזה עומד בפני עצמו ללא הסברים וללא תוספות. אלא שאני מעולם לא התיימרתי להיות אדם שיכול להסתפק במילים של אחרים ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.
מהי הפילוסופיה אליה מכוון לינקולן? הוא מדבר על מושגי היסוד - מוסר, הכרה, מחשבה, היגיון, על הבסיס שמקורו בהבנת הבעיה, חשיפתה הביקורתית, הבניה של טיעונים, יצירת יכולת שיפוט והערכה. אלה הם הנדבכים עליהם אחר כך מבוסס כל חומר לימודי אחר, אם זה ספרות, מתמטיקה, היסטוריה, פיזיקה, ביולוגיה, אומנות או תנ"ך. ולא סתם הוא מכוון אל היסודות, אלו הכישורים אותם צריכים להקנות לילדים וזה נכון, ובכן, מאז ומעולם. ילד שלומד לחשוב, להטיל ספק, לבנות טיעון, להגיע למסקנות ולהשתמש בכוח השיפוט, ישכיל לעשות זאת בכל תחום ידע אליו ימשך. לו בתי הספר היו מקיימים את המטרה הזו, החברה היתה יוצאת נשכרת.
זה לא סוד שבתי הספר הם סוכני הסוציאליזציה יעילים ביותר, 12 שנים פורמטיביות שמטרתן הלכה למעשה להכשיר את אזרחי העתיד של המדינה, המותאמות מצוין לשלב ההתפתחותי של הילד ומטרתן אחת - ליצר חברה עד כמה שיותר הומוגנית. תפקידם העיקרי של בתי הספר הוא לתת בידי הילדים את ארגז הכלים לצאת לחיים עצמאיים. והחיים עצמם הם לא איראן ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם גם לא משבר דיור. החיים עצמם אלה הם קודם כל היסודות הבסיסיים של האדם על כל תפקידיו, כאדם פרטי, כחייל, כסטודנט, כעובד, כחבר בקהילה, כבן זוג, כהורה - האדם על כל היבטיו. ועם זאת כמה מעט מקדישים בתי הספר לנקודה זו? מעט מדי אם בכלל. חשיבה הומניסטית שכזו כמעט בכלל לא נספרת.
יש המון סיבות למצב הזה, חלקן אובייקטיביות וחלקן לא, אבל הסיבה העיקרית היא שזה לא בראש סדר העדיפויות. בעיני קובעי המדיניות חשוב יותר להטמיע ערכים ישראלים ויהודיים, כי לצאת לסיורי מורשת זה חשוב יותר מההבנה של מהי דמוקרטיה. ידע אוניברסלי? ובכן - זו פריבלגיה. אלא שזו לא פריבליגיה כי ככל שנצמצם את מרחבי הידע של הילדים שלנו, ככה אנו מצמצמים את היכולת שלהם להתמודד עם העתיד. סיורי מורשת צריכים להתפס כפריבילגיה כי דור שגדל בלי הבנה בסיסית של דמוקרטיה ולא כעיקרון בו "הרוב שולט" אלא מתוך עקרון השמירה על זכויות המיעוט לא יוכל גם לשמור על המורשת.
השורה התחתונה היא שיוצאים מבתי הספר ילדים שעיקר ההבנה שלהם בנושא דמוקרטיה ומדינת ישראל מסתכם בסיסמאות שאין ביכולתן ממש להסביר את הם חיים לאורם ללא טיפת ספקנות וזה אולי מצליח לעבור את סף הספקנות בגלל הרצון הכל כך ישראלי לגדל חיילים מסורים הנאמנים למדינתם. אלא שהנאמנות בישראל נמדדת במידת הקבלה שלך את דף המסרים ולא ביכולת חשיבה עצמאית. זה תופעה לא בריאה לא בתקופה שהם חיילים ולא בתקופה שהם פושטים את המדים והופכים לאזרחים. אהבה למדינה צריכה להגיע מתוך רציונל ולהתחזק מתוך אתוס, אך היא אינה יכולה להיות מבוססת נרטיב חד צדדי והיא חייבת להיעשות מתוך ראיה רחבה של ערכים ומוסר והגבוהים יותר מכל ערך אחר והם מצדיקים, אם נשמרים, ערכים אחרים, לאומיים יותר.
להיות אזרח טוב משמעו לרצות להפוך את החברה שבה אתה חי לצודקת יותר, לטובה יותר, לכזו שיש בה עתיד והווה והם חשובים יותר מעבר כזה או אחר. אדם אוהב באמת לא כאשר הוא בטוח שהכל טוב אצל מושא אהבתו, אלא דווקא בשעה שבה הוא רואה את כל הפגמים ואוהב עוד יותר גם בגללם. אהבה אינה אבדן כוח השיפוט, להפך הוא לשפוט אבל לא להתייאש ולהאמין בשינוי. לגדל ילדים להגיד שואה, צה"ל, אלוהים ומדינת ישראל רק מקבע ילדים לתוך דפוס חשיבה מסוים שלא מצריך טיפת מחשבה. בלי טיפת מחשבה מדינה לא יכולה להתקדם. לאהוב את ישראל משמעו להפסיק את שטיפת המוח שמתחילה בבתי הספר. כי הדמוקרטיה מתחילה שם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה