אמי ספיין היתה בת 17 שכהוצאה להורג בתלייה ב-10.3.1865. היא נתלתה על עץ הסיקמור מחוץ לבית המשפט של דרלניגטון, דרום קרולינה. מעט ידוע על מי שככל הנראה היא השפחה האחרונה שהוצאה להורג בארה"ב, בשלהי מלחמת האזרחים בהאמרקאית. צבע עורה היה בהיר, מכאן ניתן להסיק במידה רבה של ביטחון שאמה הרתה לגבר לבן, שקרוב לוודאי אנס אותה, מה שהיה אז נורמה מקובלת. בעליה היה מייג'ור אלברטוס סי. ספיין, בעל אדמות עשיר מדרלינגטון. עבודתה כללה טיפול בבנותיו של המייג'ור, שאגב בבגדי אחת מהן היא נתלתה.
1865 - מלחמת האזרחים כבר כמעט בסיומה (היא תסתיים במאי, לא לפני ההתנקשות בלינקולן ב-14.4.1865), דרום קרולינה הרוסה מהקרבות נגד צבא הצפון בפיקודו של שרמן שניהל ביד רמה מדיניות של אדמה חרוכה מחשש מגרעיני תמיכה בדרום שיצליחו להתאושש. מינואר נכנסה לתוקפה פקודת שדה מס' 15, שחילקה חלקים נרחבים משדות האורז שנעזבו על ידי בעליהם למשפחות האפרו-אמריקאיות המשוחררות שחיו בשטחים (פקודה שקיבלה את הכינוי 40 אקרים ופרד). אבל לדרלינגטון עוד לא מגיעים כוחות צבא הצפון, הם תקועים בגלל סכר שעלה על גדותיו ולא מגיעים עד לדרלינגטון. כוח ראשוני נשלח לעייירה ומהחשש בורחים כל הגברים בעיירה, גם מייג'ור ספיין, שמשאיר את האחוזה בידי אביו הקשיש. כשהכוח מגיע לעיירה, אמי נשמעה ככל הנראה אומרת משהו כמו: "יבורך האל, הינקיז מגיעים!"
הכוח לא נשאר בעייירה, אבל בזמן השהיה הוא מתיר לעבדים לקחת חפצים שנותרו מאחור אחרי שבעליהם ברחו. העבדים לא בורחים כמובן כי הם בטוחים שזהו, הם שוחררו והמלחמה נגמרה והם כולם נשארים באזור. אמי ואחיה ככל הנראה לוקחים ריהוט ואר כך גם מעט מצרכים וטובין. ככל הנראה אז לקחה בגד של אחת מבנותיו של ספיין. לא ברור אם אמי סייעה לכוח למצוא אספקה ונשק, אבל מה שידוע הוא שהכוח לא פגע בנשות העיר ובנותרים. אלא שאז הכוח במקום קיבל פקודה להמשיך לכיון מחנה שבויים והגברים של העיירה חוזרים. ומה הדבר הראשון שהם עושים? מחזירים את "הסדר".
דיווחים שונים מסמנים את אמי כמנהיגה מקומית שסייעה לאויב, צבא הצפון (ה-union) ואף השתתפה בביזה והיא מיד נלקחת למעצר ומואשמת בבגידה, גניבה והתנהגות שאינה הולמת עבד. למען יראו וייראו היא עוברת משפט צבאי מזורז בו, פרקליטה הוא לא אחר מאשר בעליה. הוא מעיד על אמי שהיא בעלת מזג חם ופזיז, דעתנית ומהירה לכעוס אך גם צייתנית, אך הוא אינו מגן עליה והיא נמצאת אשמה ונתלית בכיכר העיר, ליד בית המשפט בדיוק היום לפני 153 שנים.
כשעמדה וחבל התליה לצווארה עוד הספיקה לומר שהיא בדרכה למקום בו יקבלו את פניה עם כתר של תהילה, אך דבריה נקטעו על ידי תלייניה. היא נקברה בקבר ללא שם, היא כבר כמעט ונשכחה. אלא שהיתה משמעות להיותה והיא הפכה לסמל בקרב העבדים באזורה שלא איבדו את התקווה לחופש.
את הסיפור שלה יש להניח שלא היו מכירים גם המעטים שמכירים אותו היום לולא ב- 30.9.1865 דיווח ה"Haprer's Weekly", השבועון הניו-יורקי שהיה השבועון הפופולארי ביותר בארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים שתמך חד משמעית בביטול העבדות והביא הוכחות רבות לזוועות שבעבדות, בין היתר גם את סיפורה של אמי ספיין. סיפור קטן של שפחה שמתה עבור השוויון ונשכחה בצד הזמן.
1865 - מלחמת האזרחים כבר כמעט בסיומה (היא תסתיים במאי, לא לפני ההתנקשות בלינקולן ב-14.4.1865), דרום קרולינה הרוסה מהקרבות נגד צבא הצפון בפיקודו של שרמן שניהל ביד רמה מדיניות של אדמה חרוכה מחשש מגרעיני תמיכה בדרום שיצליחו להתאושש. מינואר נכנסה לתוקפה פקודת שדה מס' 15, שחילקה חלקים נרחבים משדות האורז שנעזבו על ידי בעליהם למשפחות האפרו-אמריקאיות המשוחררות שחיו בשטחים (פקודה שקיבלה את הכינוי 40 אקרים ופרד). אבל לדרלינגטון עוד לא מגיעים כוחות צבא הצפון, הם תקועים בגלל סכר שעלה על גדותיו ולא מגיעים עד לדרלינגטון. כוח ראשוני נשלח לעייירה ומהחשש בורחים כל הגברים בעיירה, גם מייג'ור ספיין, שמשאיר את האחוזה בידי אביו הקשיש. כשהכוח מגיע לעיירה, אמי נשמעה ככל הנראה אומרת משהו כמו: "יבורך האל, הינקיז מגיעים!"
הכוח לא נשאר בעייירה, אבל בזמן השהיה הוא מתיר לעבדים לקחת חפצים שנותרו מאחור אחרי שבעליהם ברחו. העבדים לא בורחים כמובן כי הם בטוחים שזהו, הם שוחררו והמלחמה נגמרה והם כולם נשארים באזור. אמי ואחיה ככל הנראה לוקחים ריהוט ואר כך גם מעט מצרכים וטובין. ככל הנראה אז לקחה בגד של אחת מבנותיו של ספיין. לא ברור אם אמי סייעה לכוח למצוא אספקה ונשק, אבל מה שידוע הוא שהכוח לא פגע בנשות העיר ובנותרים. אלא שאז הכוח במקום קיבל פקודה להמשיך לכיון מחנה שבויים והגברים של העיירה חוזרים. ומה הדבר הראשון שהם עושים? מחזירים את "הסדר".
דיווחים שונים מסמנים את אמי כמנהיגה מקומית שסייעה לאויב, צבא הצפון (ה-union) ואף השתתפה בביזה והיא מיד נלקחת למעצר ומואשמת בבגידה, גניבה והתנהגות שאינה הולמת עבד. למען יראו וייראו היא עוברת משפט צבאי מזורז בו, פרקליטה הוא לא אחר מאשר בעליה. הוא מעיד על אמי שהיא בעלת מזג חם ופזיז, דעתנית ומהירה לכעוס אך גם צייתנית, אך הוא אינו מגן עליה והיא נמצאת אשמה ונתלית בכיכר העיר, ליד בית המשפט בדיוק היום לפני 153 שנים.
כשעמדה וחבל התליה לצווארה עוד הספיקה לומר שהיא בדרכה למקום בו יקבלו את פניה עם כתר של תהילה, אך דבריה נקטעו על ידי תלייניה. היא נקברה בקבר ללא שם, היא כבר כמעט ונשכחה. אלא שהיתה משמעות להיותה והיא הפכה לסמל בקרב העבדים באזורה שלא איבדו את התקווה לחופש.
את הסיפור שלה יש להניח שלא היו מכירים גם המעטים שמכירים אותו היום לולא ב- 30.9.1865 דיווח ה"Haprer's Weekly", השבועון הניו-יורקי שהיה השבועון הפופולארי ביותר בארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים שתמך חד משמעית בביטול העבדות והביא הוכחות רבות לזוועות שבעבדות, בין היתר גם את סיפורה של אמי ספיין. סיפור קטן של שפחה שמתה עבור השוויון ונשכחה בצד הזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה