על מנהיג יהודי בגרמניה הנאצית, מלון נטוש והקשר הישראלי

מה שהתחיל כביקור בשבי ציון נגמר בשני סיפורים: האחד, על המלון הנטוש שהיה בעבר פנינת קיט זוהרת והשני על מנהיג יהודי גרמניה שמעטים היום זוכרים את פועלו

אוטו הירש, תמונה שמצאתי בעץ המשפחה, כי מסתבר שכבר אחרי מותו המשפחות שלנו התחתנו ביניהן

זה התחיל בשישי בבוקר של סוף שבוע משפחתי ספונטני, כולם כמובן ישנו ואני ישבתי בחצר, עם קפה, הבריזה מהים ואתרי החדשות. די מהר הבנתי שככה לא עושים את זה ויצאתי לטיול רגלי על חוף הים. אם ממשיכים מעט צפונה מחוף הרחצה של שבי ציון, שממילא היה סגור, אי אפשר שלא לתהות לפשר בניין הרפאים שעומד שם מגודר ונטוש, אכול זמן וחלודה. קל להפנות מבט ולהתמכר לנוף הים ועם זאת משהו בו רומז למתבונן על סיפור היסטורי.

בדיקה מהירה הוכיחה שאכן יש מאחוריו סיפור. את שבי ציון הקימו יקים שהגיעו ביחד ב-1938 בעיקר מרקסינגן שבמדינת באדן-ווירטמברג, כלומר מאזור שטוטגרט. שבי ציון נוסדה בתחילה כמושבה חקלאית בסיוע רסקו שקיבלה אדמה בתמורה לבניה. אבל המיקום של שבי ציון הופך אותה למעין עיירת נופש בין עכו לנהריה. ב-1942 מחליט אדם בשם גרינבלוט להקים מלון בן 12 חדרים - מלון דולפין וככל הנראה זוכה להצלחה מקומית.

ב-1950 המלון נמכר למפיק סרטים מדרום אפריקה בשם נורמן לוריא והוא מרחיב והופך את המקום לאתר קיט מושלם, כולל מזרקות דולפינים קיטשיות מסביב לבריכה, מעצב וממתג מחדש ומוסיף פעילויות לאורחים, כמו משחקי חברה, רכיבה על סוסים, ריקודים מסביב לבריכה ועוד. אגב בתקופת הצנע, ממש כמו מלון המלך דוד ומלון דן תל אביב, מדיניות הקיצוב לא חלה על המלון, שהוחרג ע"י שר הספקה והתקצוב, דב יוסף. שמנא וסלתא של הארץ מגיעה ולא רק – גם שחקנים הוליוודיים כמו דני קיי, קירק דאגלס, סופיה לורן, פול נוימן, סופרים כמו לאון יוריס, נשיאים, פוליטיקאים בכירים, דיפלומטים ואנשי עסקים עשירים. אגב, ב-1960 גם צולמו במלון סצנות מהסרט "אקסודוס". הדולפין היה הצלחה, לא רק בקנה מידה מקומי, עד כדי כך שממש נוצרה סביבו חברה שאף נהגה לערוך תחרות יופי שנתית, בה הוכתרה "מלכת הדולפין".

ב-1965 נקנה המלון ע"י חיים שיף, שמכר אותו ברווח עצום שנתיים לאחר מכן לקופת חולים כללית, למרות שבעצם הדבר היחיד שעשה היה להוריד ממעמדו היוקרתי של המלון. קופת החולים המשיכה לנהל מלון אך הקימה בתחומו גם בית הבראה וזה די חרץ את דינו. בשנות ה-70 וה-80 המתחם הוסב למרכז קליטה ומאז הוא פשוט מוזנח. למיטב הבנתי כל כמה זמן מגיע יזם, או חבורת יזמים, שמבינים כמה פוטנציאל במקום, אבל בפועל לא קורה עם זה כלום. אגב מצאתי בלוג תמונות שמראה את המקום, ולדעתי מה שמזוהה שם כ"בית המנהל" הוא בקתת ה-VIP , בה התארחה סופיה לורן.

                                                        ******************************

בדרך חזרה, אחרי שהרחקתי עד לנהריה וחזרה, עברתי דרך אנדרטה, גם היא מגודרת. מהגדר יכולתי להבחין רק בשם אוטו הירש ובציטוט "דור לדור יביע אומר". כמובן שמיד התחלתי לחפש וברור שהמקורות בעברית ברשת הם יותר ממוגבלים, אבל הסיפור של אוטו הירש הוא סיפור מרתק שראוי שיסופר.

אוטו הירש נולד ב-9.1.1885 בשטוטגרט לאביו לואיס, מוכר יינות ואמו הלנה, שהיתה אחראית בעיקר על חינוך הילדים ומשק הבית. משפחה יהודית, בורגנית, משכילה, מעורבת בחיי הקהילה העירונית והיהודית. 3 שנים אחרי נולד אחיו תיאודור ונראה שהשניים היו אחים וחברים, הם אף קנו יחד חלקת אדמה בשטוטגרט ובנו שני בתים סמוכים, אבל זה יקרה רק ב-1927.

הכיתוב על האנדרטה בשבי ציון

ב-1902, כשהירש בן 17 הוא מסיים את לימודיו בהצטיינות והוא מחליט ללמוד משפטים ועושה הפסקה כדי לשרת שנת שירות חובה בצבא. ב-1907 הוא מסיים, עובר את בחינת ההתמחות ומתחיל להתמחות בשטוטגרט, ב-1911 יעבור את מבחן ההסמכה השני וב-1912 יגיש את הדיסרטציה שלו על חוקי הבניה העירונית. עכשיו, עם דוקטורט ועם מוח חריף וכושר התבטאות יוצא דופן, הוא מיד מקבל הצעת עבודה ממשלתית וכבר ב-1914 הוא היועץ המשפטי של מועצת העיר, תודו שזה מרשים.

במאי 1914, כשהוא כבר בעל מעמד, עבודה מכובדת ועומד בפני עצמו הוא מרגיש בשל להתחתן עם בחירת לבו – מרתה לאוב, המשכילה, הבלונדינית והצעירה ממנו ב-6 שנים, היא בת 23 והוא בן 29. מרתה היא ככל הנראה אישיות אמתית ובערך ברגע הופך הבית שלהם למרכז חברתי, הם מארחים המון ומרתה אף מסייעת לבעלה בעבודתו.

בינתיים הירש עושה חיל, הוא עורך דין מצליח, בעל מוח משפטי מבריק, מהיר תפיסה ובעל אנרגיות בלתי נדלות , אבל יותר מכל שמו הולך לפניו כאיש יציב, שקול ורגוע – תכונות שיסייעו לו כל ימי חייו ככל הנראה. הוא מקדיש את חייו בעיקר לשירות הציבורי, אך מעבר לתחום עבודתו שהיה בניה ובעיות מים, הוא גם פעיל בתחומים אחרים. כשפורצת מלחמת העולם הראשונה, הירש הפטריוט, כמו רבים מהקהילה היהודית בגרמניה, רוצה להתנדב לצבא אולם עיריית שטוטגרט אינה מוכנה לוותר על שירותיו ואינה משחררת אותו לשירות צבאי.

בשנת 1916 מרתה ואוטו הירש חובקים את בנם הבכור הנס גיאורג, הוא יצליח לברוח בסופו של דבר לארה"ב. ב-1919 מתמנה הירש רשמית לרשם משרד הפנים של מדינת ויטמברג ובאחריותו תחום תשתיות ואספקת המים והחשמל במדינה. הוא מוזמן רשמית לקחת חלק בוועידת השלום בפריז כנציג המדינה. ב-1921 הוא מתמנה לשר בממשלה, בערך באותה תקופה נולדה גם בתם השנייה – גרטה, ארבע שנים אחריה תיוולד אורסולה, שתיהן תמצאנה מקלט באנגליה במלחמת העולם השניה. הירש פורש מתפקידו אחרי שהוא מקבל תפקיד בכיר בחברת התשתיות נקר שככל הנראה זו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה. שם תעלת נקר הופכת להיות הפרוייקט של חייו עד שב-1933 הוא נאלץ להתפטר מתפקידו עם עליית הנאצים.

ב-1924 הוא פוגש את מרטין בובר ומתחיל להתעניין בחינוך מבוגרים ולא הרבה אחרי גם מתחיל להיות פעיל בנושא. ב-1926 הירש, יחד עם בובר, בין המקימים של "בית המדרש היהודי בשטוטגרט", שהיה מרכז לשיתוף פעולה בין זרמים יהודיים שונים וגם מקום מפגש בין צעירים יהודים ונוצרים. הירש נמנה על האגף הציוני של מנהיגי "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית" ובמסגרת פעולתו עשה הרבה בנושאים של עזרה כלכלית והסבה מקצועית למבוגרים. בנוסף היה גם חבר הוועדה היוזמת להקמת הסוכנות היהודית וחבר בוועד ידידי האוניברסיטה העברית. ב-1930 הוא מתמנה לראש מועצת יהודי וירטמברג והוא עשה את שמו כגשר המחבר בין יהודים לנוצרים גרמנים. אלא שעם עליית הנאצים הדברים מתחילים להיראות אחרת.

משפחת הירש בתמונה שמצאתי בארכיון של שטוטגרט, אני מנחשת שמשמאל אוטו ויושבת מתחתיו מרתה, מימינם אחיו של אוטו, תיאודור ואשתו, הוריהם, שלושת ילדיהם של מרתה ואוטו ושתי בנותיו של תיאודור ואשתו

בשנת 1933, עם עליית הנאצים, האפליה, ההדרה מהרחב הציבורי והאלימות הופכות את כל מה שהוא האמין בו מאז ומעולם כיהודי-גרמני. הוא מדבר על הדאגות של יהודי גרמניה עם התחזקות הנאציזם, על צדק והעדרו ולמרות שהוא ככל הנראה מבין שהמצב רק ידרדר, הוא אחד מהקולות הברורים והאמיצים באותה תקופה והוא מנסה בכל כוחו ובאומץ לפעול למען אינטרסים יהודיים מול השלטון. בנוסף הוא מחזק את הקשרים עם ארגונים יהודיים בכל העולם, בעיקר בארה"ב ובאנגליה.

לקראת סוף 1933, הירש מתמנה ליו"ר של "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" החדשה וליאו בק לנשיאה. הירש, מרתה ובתם הצעירה אורסולה, עוזבים את שטוטגארט לברלין. גרטה נשארת עוד שנה בשטוטגרט, אצל אחות של מרתה בעלה, עו"ד אלפרד סוויס, כדי לסיים את לימודיה. הנס, אם תהיתם, סיים את לימודיו והחל לעבוד כשוליה בתחום החקלאות, אני מצטערת אבל לא הצלחתי להשיג יותר פרטים.

הפעולות המיידיות של הירש בתפקידו החדש הן בעיקר פעולות רווחה, הוא מנסה לשפר עד כמה שהוא יכול את תנאי חייהם מחד ומאידך מבין שצריך להתחיל להתארגן כדי לסייע בעזיבת יהודים את המדינה. בקיץ 1935 הוא נעצר בפעם הראשונה ע"י הגסטאפו בקשר לדרשת יום כיפור שהנציגות הפיצה ולא היתה לרוחו של השלטון הנאצי כי הביעה מחאה נגד פוגרום ליל הבדולח. גם כאן לא מצאתי מספיק מידע, אני מניחה שזה דורש חיפוש של מסמכים נוספים. השחרור מהמעצר לא גורם לא להתחיל לדאוג לעצמו, אלא להפך להמשיך לפעול למען הכלל.

בתחילת 1938 בנו הנס מצליח להגיע לארה"ב, את בנותיו יצליח לשלוח לאנגליה ב-1939. בנובמבר 1938, אחרי אירועי "ליל הבדולח", הוא מסרב להתחבא וכמובן שנעצר שוב על ידי הגסטאפו. אז נכלא למשך שבועיים במחנה הריכוז זקסנהאוזן. לאחר שחרורו הוא פועל אפילו ביתר שאת למען הגירת יהודים מגרמניה, הוא אפילו מתכנו מחנות מעבר בבריטניה כי חשב שזה יסייע בשחרור הגברים היהודיים שרובם נעצרו אחרי ליל הבדולח. הוא מגיע לבריטניה ולארה"ב לדבר עם ארגונים יהודיים ואנשי ממשל בניסיון למצוא פתרון ליהודי גרמניה ואפילו היה נציג הנציגות הארצית בוועידת אוויאן, שהתכנסה ב-6.7.1938 שהתכנסה לדון בבעיית הפליטים.

ב-1939 למעשה מפורקת הנציגות היהודית ומוקמת נציגות חדשה, הירש ובק מתמנים, הפעם בהמלצת הגסטאפו, אליו הם למעשה כפופים. ב-26.2.1941 שוב נכלא הירש בברלין, הפעם הבינה אשתו שיש לפעול מהר להשגת אשרה, בינתיים נשלח הירש שוב ב- 23.5.1941 למחנה הריכוז מאוטהאוזן, אסיר מס' 559. ככל הנראה גם בינתיים מרתה נאסרה בברלין. לאחר חודשיים נפטר, לא ברור אם עונה למוות או חלה. בהודעה על מותו נרשם כי נפטר ב-19.6.1941 מדלקת במעיים. 5 ימים אחרי מותו ניתנה למרתה האפשרות לבקש חנינה, זה לא קורה ועד שמגיעות סופסוף אשרות היציאה לארה"ב לא אוטו ולא מרתה יכולים להשתמש בהן. מרתה תשלח למזרח ב-26.10.1942, את מותה מצאה בריגה, 3 ימים אחרי, ב- 29.10.19412.

ב- 1958 נקרא גשר בשטוטגרט על שמו, ב-1985, במלאת 100 שנה להולדתו נחנכה אנדרטה לזכרו ליד הגשר וגם הוחלה מסורת חדשה – מדליה שניתנת ע"י העיר מדי שנה לאנשים שפועלים לשיתוף פעולה יהודי-נוצרי. באוקטובר 2009 הונחו אבני זיכרון לזכר מרתה ואוטו הירש מול בפתח ביתם בשטוטגארט. בשבי ציון הקימו גן ואנדרטה לזכרו, אך למעשה מעטים מאתנו באמת יודעים מי היה האיש. אולי בבלוג הזה יש מאותו "דור לדור יביע אומר", החרוט גם על האנדרטה לזכרו.