עולם כמנהגו נוהג - ושוכח

הסיפור היום, על אירועי בירמינגהם, שהתרחשו לפני 55 שנים, היה אמור להיות סיפור שכל ילד מכיר, שכל בית ספר מלמד, סיפור על המאבק לשוויון, עם זאת רק מעטים זוכרים אותו. אחת הבעיות בשכחת ההיסטוריה היא שנושא המאבק הופך למובן מאליו וערכו הולך ונשחק. המאבק לשוויון עוד לא בסופו ועם זאת תחילתו, שלפי כל קנה מידה היסטורי היתה רק אתמול, שוקעת באבק הזמן ודור שלא יודע את התקופה בה לא היה שוויון גדל בלי להבין עד כמה העדר השוויון רע. 

במידה רבה, הסיפור הזה הוא המשך כמעט מתבקש לסיפור על רוכבי החופש, הקמפיין נגד ההפרדה בתחבורה הציבורית הבינ-מדינתית, משבוע שעבר למרות שהוא מתרחש כ-18 חודשים אחרי. בשנה וחצי שבין סוף 1961 לאפריל 1963, מצא את עצמו מרטין לות'ר קינג ג'וניור נכנס לתוך עימותים קיימים שמהם לעיתים יצא חבול ופצוע, הקמפיין באלבני נכשל וקינג בצומת דרכים, אם כי ברור לו שהוא צריך למצוא קמפיין חדש ומוצלח. המטרה הבאה פחות או יותר הציגה את עצמה.

תכירו - בירמינגהם אלבמה, העיר שככל הנראה היתה הכי גזענית, בטח הכי מופרדת ומלאה בתאי קו קלוקס קלאן וממילא גם נאכפו בה חוקי "ג'ים קרואו" באדיקות בארצות הברית כולה. את כינויה "במובינגהם" היא קיבלה משום שאחד מ"תחביביהם" של חברי התאים בארגון הלבן, שהיו בחלקם גם עובדי תעשיית הכרייה, היה לפוצץ בתים של משפחות אפרו-אמריקאיות של אקטיביסטים או של כאלה שעברו לשכונות חדשות. מ-1945 ועד 1962, למעלה מ-50 פיצוצים מסתוריים נותרו "לא פתורים". מצבה של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בעיר היה בכי רע והיא סבלה מהזנחה פושעת, קחו לדוגמא אחוז המובטלים מתוך האפרו-אמריקאי של העיר היה גבוה פי 2 וחצי מאחוז המובטלים הלבנים. במילים אחרות אם היתה עיר שהפרדה גזעית היה שמה השני, זו בירמינגהם.

מרטין לות'ר קינג ג'וניור, 12.4.1963, בית המעצר בירמינגהם
Mugshot of Martin Luther King Jr following his 1963 arrest in Birmingham

מי שהנהיג את המאבק לזכויות אדם בבירמינגהם היה כומר ופעיל זכויות אדם בשם פרד שאטלסוורת', שבאותה תקופה ייחד את עיקר מאמציו לצמצם את ההפרדה, אך כמובן ללא הצלחה. במר לו הוא מבקש עזרה מבחוץ ופונה למרטין לות'ר קינג ג'וניור, שבעברו גם שירת ככומר בבירמינגהם, ומבקש ממנו להצטרף למאבק נגד ההפרדה הגזעית בעיר ובעיקר להתמודד נגד יוג'ין "בול" קונור, הגזען הלבן בעל התפקיד הממשלתי – ראש המשטרה, הממונה על ביטחון הציבור.

תחשבו הכי גזען-דרומי-לבן ולא משנה מה דמיינתם - קונור יותר מזה. הוא האמין שהתנועה לזכויות האזרח היא קונספירציה קומוניסטית, נטה להאשים אפרו-אמריקאים בכל פשע שנאה שכוון נגד אפרו-אמריקאים ולא היסס להשתמש בתפקידו כדי לפגוע באוכלוסיה האפרו-אמריקאית בעיר בכל דרך. אמנם לא הצגתי אותו לפני כן, אבל כבר שמעתם על מעלליו, הוא זה שארגן לאנשי ה-KKK את 15 דקות החסד ללא התערבות משטרתית בפשיטה על האוטובוס הראשון של רוכבי החירות שהגיע לעיר. למה הוא כל כך חשוב כי למעשה הוא לא מקבל את מרותו של ראש העיר הנבחר ויוצר מצב של שתי רשויות בעיר אחת מה שהופך את כל הבלגן למבולגן עוד יותר. אבל רגע, איך זה מתחיל?

שאטלסוורת' כותב ל-MLK שלדעתו תוצאות המאבק בבירמינגהם יכריעו את המאבק באומה כולה ולא ידע כמה הוא צדק. MLK מסכים ומגיע לבירמינגהם ובכך מתחילה אחת המערכות המכריעות במאבק לזכויות אדם. הם מחליטים על שורת צעדים מחאתיים באזור ספציפי של העיר - מרכזה, עם יעדים מוגדרים ומתוך מטרה אחת – להביא את העיר לשולחן הדיונים. יעדי המחאה התמקדו בפעולות לא-אלימות ישירות, כולל: sit-ins, מחאות-שבת לא אלימות במקומות ציבוריים, בעיקר מסעדות שיישמו הפרדה גזעית, מצעדי מחאה והחרמות של עסקים גזעניים. חלק מהפעולות האלה כבר למעשה מבוצעות עוד לפני הגעת MLK לעיר, למשל חרמות נגד בתי עסק בהם יש הפרדה בין לקוחות אפרו-אמריקאים ולבנים, כולל פקחים שמנעו כניסת אפרו-אמריקאים לעסקים מפרידים. בירמניגהם, שמעולם לא ידעה מרגוע, מתחממת והולכת.

שביתת השבת הראשונה שנערכה בכמה מוקדים, מספר מסעדות בעלות מדיניות הפרדה, נערכה ב-3.4.1963. האקטיביסטים מכוונים להביא כמה שיותר מעצרים ובול קונור מבטיח כי לא ינקטו צעדים אלימים נגד המוחים, אלא שלא במפתיע הוא מפר את הבטחתו. אבל הניסיון למלא את בתי הכלא עד לרמה שתחייב ישיבה למשא ומתן לא מתממש. קינג לא זוכה לתמיכה מכל האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בעיר, להפך חלקם חושבים שריבוי המנהיגים מזיק למאבק. אמנם מגיעים מצטרפים חדשים למחאה, אבל היא לא מתקדמת לפי המתוכנן. קונור עושה כל שביכולתו להקשות על המוחים ובין היתר מבקש ואף מקבל צו בית משפט האוסר על כל התקהלות בעיר ללא רישיון. את הרישיונות כמובן יש לקבל, איך לא, מהמשטרה, כלומר מקונור.

יומיים אחרי, ב-12.4.1963, יום שישי הטוב, לות'ר קינג ג'וניור ועוד כמה ממנהיגי המחאה נעצרים בניסיון לקיים תהלוכת מחאה. קינג אמנם היסס בהתחלה אם להוביל את העצרת, כי היה לו ברור מה קונור מתכנן, אך מחליט שכן והוא בין הראשונים להיעצר, עבורו זה המעצר ה-13 (מתוך 29 סה"כ). הוא יוחזק בבידוד עד שחרורו ה-20 באפריל. כזכור, ב-16.4 יכתוב את אחד מכתביו האייקוניים – מכתב מכלא בירמינגהם, תשובה למכתב פיוס פומבי שפורסם על ידי 8 אנשי דת לבנים, שהוברח מהכלא על ידי עורכי דינו ונכתב בכתה החרטומים של קינג על כמה וכמה דפי עיתון. היו שאמרו שהמכתב היה מתוכנן ולא ספונטני, אבל זה לא באמת משנה, הוא פורש שם את עיקרי משנתו וזה מקבל תהודה.

הנשיא קנדי מתערב בשחרורו של קינג, אגב גם הוא וגם אשתו התקשרו לאשתו של קינג שהתאוששה באטלנטה אחרי לידת בתם הרביעי, ובכלל המעצר זוכה להרבה תשומת לב אבל המחאה דועכת. קונור לא בוחל באמצעים לפיזור מהומות (אין מהומות, יש מחאה שקטה, אנשים צועדים או יושבים). אבל האקטיביסטים המקומיים, לא קינג, מבינים שהם לא ממש מצליחים לשתק את העיר ולכן מחליטים על קו חדש – ילדים. ילדים ובני נוער מגוייסים ומתגייסים לקו הראשון של המחאה. מעדויות של נערים מאותה תקופה עולה שהרצון להיות בחזית עלה מהילדים עצמם, יש להניח שהיתה כאן סימביוזה, אבל זו לא היתה החלטה פשוטה, זו היתה החלטה שנבעה מיאוש עמוק. זה העלה חששות בעיקר משום שהיה ברור שקונור לא יחרוג מנהליו, גם לא עבור ילדים והם צודקים בהנחתם. הילדים מתודרכים לא להגיב ולא לנקוט באלימות. בסופו של דבר, התמונות מבירמינגהם יזעזעו את כל העולם עד כדי כך שלימים יגיד JFK שהתנועה לזכויות אדם חייבת את קידומה לקונור לא פחות מאשר לאברהם לינקולן.

ב-2.5.1963 מתחיל Project C, או קמפיין בירמינגהם, נקודת תפנית במאבק לזכויות אדם ושוויון, אולי אם תרצו התחלת הסוף. הוא מתחיל בצעדה של תלמידים שיוצאים מבתי הספר בשירה באמצע היום לעבר מרכז העיר, אליהם מצטרפים עוד מוחים. קונור מגיב במעצרים (כ-600 ביום הראשון וכפול תוך יומיים) וכשלא נותרות עוד ניידות פנויות הוא משתמש בסמכותו להביא כבאיות ואז בסמכותו להפעיל זרנוקים ואחר כך, מול מצלמות הוא גם מוציא את הכלבים, רועים גרמנים שאומנו לתקוף. הילדים והנערים ממשיכים לשיר שירי חירות מול זרמי מים המופנים אליהם בלחץ עצום והם לא מתייאשים. אלה שנכלאים נמצאים הלכה למעשה במכלאות מאולתרות בתת תנאים, כשהוריהם מעברה השני של הגדר. אגב באותו ערב מגיע קינג לבקר ומבטיח שהם עושים היסטוריה שתשנה את ארצות הברית כולה והוא צודק. 

יום למחרת קונור מצפה למפגינים הצעירים עם זרנוקי מים בלחץ גבוה וכלבי רועה גרמני והוא משתמש בהם שוב. צלמים מאותו יום, חלקם צלמים צבאיים, מצאו את עצמם המומים לנוכח הברוטליות המשטרתית כלפי קטינים, המחזות נוראיים והם מגיעים לעולם כולו, אגב גם לסובייטים שמיד משתמשיפ בזה כדי לנסות לחזק את שליטתם באפריקה מול ארה"ב (מלחמה קרה, זוכרים?). זה לא מצטלם טוב, זה מצב בפני ארה"ב את הבעיה מול העיניים, שנים האמריקאים ידעו שזו בעיה שיש לפתור, אבל זה היה בדרום וזה לא היה קרוב מספיק ופתאום זה היה בכל בית. הבבואה הכי שחורה של ארה"ב - העדרו של שוויון, קיומה של שנאה וגזענות והפרדה ב"מדינתם של בני האדם החופשיים" וככל הנראה החופשיים פחות.

Protest observer (Walter Gadsden, 17) in Birmingham, Alabama, USA, on 3 May 1963, being attacked by police dogs during a civil rights protest. 

ההחלטה לשים את הילדים בחזית הניבה המון ביקורת, קנדי קרא להפסקת השימוש בילדים ואמר שילד פצוע, נכה או מת זה מחיר שאף אחד לא מוכן לשלם, מאידך אקטיביסטים רבים טענו שאסור להתחבא מאחורי ילדים. כך או אחרת זה מביא את שני העיתונים האמריקאים החשובים ביותר, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט להקדיש את העמוד הראשון שלהם לבירמינגהם, יום למחרת, לפחות הניו יורק טיימס כבר יקדיש לסיפור את מרבית עמודיו הראשונים והתמונות של נערים מותקפים בידי כלבים וזרנוקי מים, לעיתים בעודם יושבים על המדרכה יזעזעו עולם שלם. והתיעוד הטלוויזיוני יגיע לכל בית, גם לבית הלבן.

התמונות גם הביאו את האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בבירמינגהם סופסוף להתאחד מאחורי לות'ר קינג ג'וניור ויותר מזה להתעוררות בדרישה להביא לחקיקת חוק זכויות האזרח. אלא שהמחאה מתעצמת ומאבדת שליטה וב-5.5.1963 המנהיגים עוצרים בגופם מפגינים שרוצים לסטות מהמחאה הלא אלימה, קונור מגיב כמובן ביותר לחץ, הניסיונות לפיוס לא מתקדמים. ב-6 במאי הצפיפות במתקני הכליאה מחייבת את קונור להפוך את גני התערוכה המקומיים לכלא זמני. המפגינים לא מרפים, אבל התמיכה הציבורית למוחים גורמת לכבאים לסרב להשתמש בזרנוקי המים על המפגינים.

המשבר מגיע לשיאו ב-7 במאי, המצב במתקני הכליאה היה כל כך חמור שנדרשו 4 שעות לחלק את ארוחת הבוקר, אבל קונור לא מפסיק ושוב מופעלים זרנוקי המים ונכלאים עוד כ-1,000 מפגינים. רבנים מגיעים מניו יורק ומשווים כמובן לזוועות השואה, קנדי "מזועזע" והלחץ מהבית הלבן גובר, במקביל עוד ועוד אנשים מצטרפים למוחים ולרשויות העיר ברור שאין להם דרך להתמודד עם המצב. המשא ומתן עם מנהיגי המפגינים מואץ ולפנות בוקר של ה-8 במאי הם מגיעים להסכמות. ב-10 במאי שאטלסוורת' וקינג מודיעים שיש הסכם לביטול הדרגתי של ההפרדה, הרחבת העסקת אפרו-אמריקאים בתפקידי שירות, שחרור עצורים ושנאספו הסכומים לשחרור העצורים, קינג מכריז על ניצחון אדיר. אם הכל היה טוב ויפה כך היה מסתיים הסיפור, אלא שכל זה כמובן לא מקובל על קונור וחבריו.

בבוקר של ה-11 במאי בירמינגהם מתארגנת לקראת לחזרה לשגרה, הכוחות מתחילים להתפזר ולמרות  המודיעין שהקו קלוקס קלאן מתכנן להטמין פצצות, הממונה על הביטחון הציבורי של המדינה סמוך ובטוח שהוא יוכל להתמודד, בטח אחרי שקינג ממריא לאטלנטה, למשפחתו, שבינתיים גדלה בעוד בת, בתו הרביעית והאחרונה שנולדה שבועיים לפני מעצרו. אלא שזה לא כך, באותו יום מתכנסת הנהגת ה-KKK  בדרום ויוצאת בקריאות נרגשות לשמור על ההפרדה גם במחיר דמים. רבע שעה לאחר סיום העצרת מתפוצצת פצצה בבית של אחיו של קינג אחרי שעובר אורח ראה שוטר במדים מניח חבילה על מפתן הדלת. חזית הבית מתפוצצת, א.ד. קינג, אשתו וחמשת ילדיו מצליחים להינצל כי חדרי השינה היו מאחור. ב-23:58 נזרקת עוד פצצה הפעם מרכב נוסע לכיוון חדר 30 במוטל דרכים, לא יפתיע אתכם שזה חדרו של קינג, רק שהוא כבר באטלנטה, כך שלא היו נפגעים.

זה גורם למהומת אלוהים וכמובן שחלק מהאפרו-אמריקאים, בעיקר אלה שנמאס להם מהמחאה הלא אלימה, מחליטים לפעול, שוטר אחד מותקף בסכינים ומתחילה השתוללות. כ-2,500 אנשים החלו חוסמים את אזור המוטל, איכשהו פורצת שריפה בחנות מכולת באזור ואז מגיעה המשטרה עם גז מדמיע. לא ברור מאיפה אבל עדויות מדברות על טנק צבאי אבל מה שבטוח שכוחות פדרליים נכנסים לאזור, חלקם רכובים על סוסים, חלקם על נגמ"שים מצויידים במכונות ירייה.המצב חמור עד שקנדי קוטע חופשה משפחתית כדי לטפל במצב ומחליט על מבצע "עץ אלון" – הטלת משטר צבאי על העיר, לראשונה בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב, במטרה ליישם את ההסכם ולהשיב את השקט. המון ביקורת הוטחה בו עם המהלך, כי תכל'ס פעולה כזו כבר עם תחילת הבלאגן, שבועות מראש, היתה מונעת את המצב.

אירועי בירמינגהם, וכמובן שלא רק הם, היו בין הסיבות העיקריות שהנשיא קנדי בסופו של דבר מחליט להפנות משאבים לשוויון, חוק זכויות האזרח עובר בסופו של דבר, אחרי פיליבסטר בן 75 ימים על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון. בעקבות קמפיין בירמינגהם, מעמדו של לות'ר קינג ג'וניור מתחזק ועוד יותר בקיץ של אותה שנה עם המצעד בוושינגטון ונאום "יש לי חלום". אירועי בירמינגהם היו חוליה בשרשרת של פעולות שהאירה צדדים מכוערים באמריקה שהציבור האמריקאי פשוט לא רצה לראות. שנים הנושא היה ידוע, אבל לראות את הילדים מבירמינגהם עומדים מול זרנוקי המים והכלבים גרם לאמריקה להבין שאי אפשר לחכות עם זה יותר. מעבר לקינג, הילדים שהאמינו שהעולם לא צריך להיות כמו שהוא אלא יכול להיות טוב יותר, אכן הביאו בעצם עולם טוב יותר, אלא שעולם כמנהגו נוהג ועולם כמנהגו - שוכח.