הנוקם

גיבור הסיפור הבא אינו דמות מארוול, הוא שען יהודי שחי בפאריז שהיה משורר רוסי, שירת בצבא בצרפתי והרוסי ויום אחד במאי 1926 החליט לעשות מעשה ומאז נודע בכינוי "הנוקם"

תכירו - שולום שוורצברד

זה היה יום שלישי, ה- 25.5.1926, יום אביב פריזאי, שעת הצהריים ברח' ראסין בואכה שדרות סן-מישל, ליד חנות הספרים, לא רחוק מהמסעדה, היה שקט מהרגיל. שתי דמויות הולכות ברחוב והמפגש הקצר והדרמטי ביניהן ירעיש את העולם. האחד, גבר משופם כבן 40, השני, גבר בהיר בסוף שנות ה-40 נשען על מקל, אחרי חילופי דברים קצרים, אחד הגברים ישלוף אקדח וירה באחר 5 כדורים. הפצוע יובהל לבית החולים, שם ימות מפצעיו, היורה יישאר במקום עד שהמשטרה תעצור אותו כעבור כמה דקות.

מי היו? היורה, הגבר המשופם, היה שולום שוורצברד, שיוודע בכינויו "הנוקם". הנרצח – ובכן שוורצברד היה די בטוח בזיהוי, אבל עד שלא הגיעה ההודעה מבית החולים לתחנת המשטרה הוא לא ידע לבטח – סמיון פטליורה, ראש הממשלה האוקראינית הגולה, סמל לאומי אוקראיני אבל עבור יהודים, ויהודי אוקראינה בפרט, האחראי לכשליש מהפוגרומים שהתרחשו באוקראינה בשנים 1918-1921, בהם נרצחו בין 35,000 ל-50,000 יהודים (ויש הערכות גבוהות מאלה) בתקופה שבין 1918 ל-1921.  

הסיפור שלנו אמנם רק מתחיל עכשיו, אבל הוא מצריך רקע ואני מבטיחה לקצר.

סמיון פטליורה

סמיון פטליורה נולד ב-1879, מגיל צעיר התחבר לחוגים הלאומניים של אוקראינה, הצטרף למפלגה המהפכנית האוקראינית ובעקביות נטה להסתבך עם השלטונות. כשהיה בן 24 עבר ללבוב שבמערב אוקראינה שם עבד, תחת שם בדוי מחשש למאסר על ידי השלטונות, כעיתונאי וככותב במספר עיתונים, חלקם עיתוני מחתרת לאומניים. אחרי שבסוף 1905 הוכרזה חנינה כללית, הוא עובר ב-1906 לסנט פטרבורג שם הוא מתחיל לכתוב עבור עיתון בשם "אוקראינה החופשית". כשהשלטונות מוציאים את העיתון מחוץ לחוק הוא חוזר לקייב, שם הוא עובד במשך שנתיים עבור מגזין ועיתון. ב-1909 הוא חוזר למוסקבה שם הוא עובד כעיתונאי וגם מתחתן ומ-1912 ועד 1915 הוא משמש כסגן עורך של העיתון ברוסית שנקרא בתרגום חופשי "חיים אוקראינים".

ב-1917 הוא אחד מהנציגים בקונגרס הכל-אוקראיני ובסופו של דבר נבחר לראש הוועדה הצבאית הכללית האוקראינית וכאשר מוקמת ביוני מועצה אוקראינית מרכזית הוא ממונה לשר הביטחון. די מהר הוא פורש ומקים זרוע צבאית עצמאית ובאפריל 1918 הוא נעצר ל- 4 חודשים. מלחמת האזרחים באוקראינה מקצינה ואחרי שחרורו הוא מצטרף לפוטש ומקבל לידיו שוב את תיק הביטחון. אחרי נפילת קייב ויציאתו לגלות של הנשיא הוא הופך למנהיג אוקראינה. הוא נלחם נגד הבולשביקים אבל גם נגד הכוחות "הצבא הלבן" האנטי בולשביקים ואוקראינה נקרעת תחת המלחמה והקהילה היהודית? קרבן של כל הצבאות כאחד, גם של צבאות פטליורה. בחורף של 1919 מצליח פטליורה לאבד כמעט את כל שטחה של אוקראינה, מול הצבא הלבן הוא נוחל הצלחה, לא כן מול הבולשביקים. בינתיים הוא פועל לחיזוק התרבות האוקראינית ואף במאי 1919 מודיע סגן שר יהודי בממשלתו על מתן זכויות שוות ליהודים.

עם זאת, הפוגרומים בקהילות היהודיות (למעלה מ-1,200 אירועים שונים) נמשכים, אמנם לא נערכו בלעדית על ידי הכוחות האוקראינים, עם זאת הם אחראים על למעלה משליש מהם. המגנים על פטליורה טוענים שהפוגרומים לא היו ביוזמתו אלא התאפשרו משום שכשל מלשלוט על כוחות הצבא ולא הצליח למנוע אותם. הנוהל הפך קבוע – גדודי צבאו של פטליורה היו מגיעים לעיירות, מאשימים את היהודים בתמיכה בבולשביקים, תחילה היה נגבה מס כבד ולאחר מכן היה ניתן האות ומתחיל הפוגרום. ההיסטוריון היהודי רוסי, שמעון דובנוב ציין כי פניה של נציגים יהודיים לפטליורה לעזרה נענתה בתשובה שאינו יכול להרשות לעצמו להסתכסך עם הצבא. 

בדצמבר 1919 הוא נסוג לפולין, שם הוא כורת ברית עם הממשלה הפולנית ולמרות הצלחה חלקית בקרבות הראשונים הם נוחלים תבוסה מול הבולשביקים. ב-1921 הוא חותם עם ז'בוטינסקי על ברית שכוללת גם הקמת פלוגות הגנה יהודיות וההסכם מעורר המון זעם בקרב הציונים, אבל זה סיפור אחר, אם כי עובדה זו שימשה את התובעים במשפט של שוורצברד. הפולנים מסייעים לפטליורה לברוח לוורשה ומשם יעבור בסוף 1923 לבודפשט ומשם לוינה וג'נבה עד שיתיישב עם אשתו ובתו בפריז ב-1924 ויתחיל לערוך עיתון באוקראינית שהקים וניהל את פעולות ממשלת אוקראינה הגולה.

שולום שוורצברד נולד ב-1886 בבסרביה, ככל הנראה ביום הברית שלו הצטוו יהודי האזור לעזוב והמשפחה עקרה לבאלטה. אבל המעבר לא עשה להם טוב, ביתם נשרף, אחרי שעברו דירה והתמקמו, הם נשדדו ולא הרבה אחרי האם נפטרה. בתחילה שולום למד בחדר אך בגיל צעיר הפך לשוליית שען. אחרי 3 שנות "התמחות" התגלה כי למעשה שימש כמשרת בלבד. הוא מצטרף לקבוצת מהפכנים למנגינת לבו של אביו וב-1905 אחרי שחוזרים החיילים הרוסים ממלחמת רוסיה-יפן, הוא עד לפוגרום, אבל בניגוד ליהודים אחרים, שולום וקבוצתו מחליטים להשיב מלחמה שערה והם אוספים נשק חם וקר ומגיעים מוכנים למפגש עם הפורעים. מחשש לתגובת השלטונות שוורצברד מחליט לברוח וניצל ממש ברגע האחרון. הוא בורח לאוסטריה, עובר דרך שוויץ ובסוף מגיע לפריז ב-1910, אל אחיו היחיד. שם הוא גם נושא לאישה קרובת משפחה.

אחרי הרצח של ז'אן זורס שוורצברד מחליט להתגייס ללגיון הזרים ונשלח לאלג'יריה ומשם למערכה בגליפולי. אחרי שנשארו רק 900 מבין 500 המתנבדים בגדודו, מקבל שוורצברד הצעה לעבור לגדוד צרפתי והוא מסופח לגדוד רגלים לא רחוק מהגבול הגרמני. במרץ 1916, בעת ניסוי פצצות חדשות הוא נפצע ויוצא מבתי החולים רק לקראת סוף השנה וחוזר לפריז עם יד שמאל משותקת חלקית ועיטור גבורה  - צלב המלחמה (Croix de guerre). 

אלא כשבמרץ 1917 יוצאת הקריאה להתגייס למען המהפכה הבולשביקית, שוורצברד לא מסוגל לוותר על ההזדמנות ומתנדב. באיזשהו שלב הוא מגיע חזרה לבאלטה, הקהילה היהודית מתוחה מאוד וזה מתבטא בתשלומים לחיילים כדי שיימנעו מלתקוף יהודים. שוורצברד כמובן מתקומם והופך לשותף פעיל בהקמת מיליציה מקומית בעיקר של נוער להגנה מקומית. זה פועל לא רע איפה שזה מצליח, הבעיה היא שיש יותר מדי מקומות בהם זה לא והמראות קשים. הוא ממשיך לקייב וכל העת הוא כותב פזמונים ביידיש על הפרעות והתקומה (אגב שם העט שלו היה "בעל החלומות"), עד שבדצמבר 1918 הוא מחליט לחזור לפאריז.

הוא מתחיל לעבוד כשען ומנסה לחזור לחיים, אבל המראות לא מרפים, אולי בגלל שגם ההודעות על קרובי משפחה שנרצחו מתחילות להגיע – יותר מעשרים מבני משפחתו נרצחו. ככה עוברות השנים עד שב-1924 הוא שומע שפטליורה הגיע לפריז. המחשבה שפטליורה פשוט יכול להמשיך בחייו מטריפה אותו והוא מתחיל לחפש אחריו אלא שאינו יודע כיצד הוא נראה או איפה לחפש. במכתבים שהוא כותב ניכר בו הרצון לנקום את נקמת משפחתו ועמו, אם כי יש לציין כי שוורצברד חילוני גמור, נהנה מחיי נישואין טובים ומהצלחה יחסית בעסקי השענות. בסופו של דבר הוא מוצא תמונה של פטליורה, מכאן נרקמת תוכנית - הוא משיג נשק ומתחיל להבין היכן פטליורה מתגורר עד שיום אחד הוא נתקל בו באקראי, אך משום שפטליורה טייל עם אשתו ובתו, שוורצברד נסוג בו מכוונותיו, אבל מתחיל במעקב. ב-25 במאי 1926 מגיעה ההזדמנות ושוורצברד, כאמור, מנצל אותה. הוא משאיר לאשתו פתק, בו הוא מבקש ממנה להבין שפעל בשליחות עמו ומתנצל בפניה, ויוצא בידיעה שהיום יטול את חייו של פטליורה. 

**

"פטליורה?" שאל שוורצברד עת ידו כבר נשלחה אל האקדח. "אתה סמיון פטליורה?" בעוד האצבע סחטה את ההדק, ניסה פטליורה להרים את מקלו משל ממנו יבוא עזרו. חמש יריות, פטליורה נופל ועוד 2 יריות על הקרקע בעודו שוכב על המדרכה, האם נפל רק אחרי הירייה החמישית? העדויות סותרות. היריות הפרו את דממת הרחוב שחיש מהר נקהל אנשים והשוטרים שהגיעו בקושי הצליחו לחלץ את שוורצברד מההמון הזועם שהחל מכה את שוורצברד. הוא נלקח לתחנת המשטרה ולמרות המכות היה כשיר לחקירה. כשנשאל את מי הרג, סיפר שהרג גנרל אוקראיני כנקמה על חלקו בפוגרומים של 1919 והחל לספר את סיפור הפרעות באוקראינה. עוד לא נגמרה החקירה הראשונית וכבר טלפון ממשרד המשפטים – כל העולם כמרקחה, כולם רוצים להבין את הרצח הפוליטי שזה עתה התרחש בפריז.

הוא נלקח לביתו לחיפוש, שם אשתו המבוהלת והמיוסרת שניסתה להבין את פשר הפתק שהשאיר לה האיש שלה שלא חזר וכשסופסוף חזר הגיע אזוק ובלוויית שוטרים. הוא מוחזר לתא המעצר. השוטרים שממשיכים לחקור את שכניו וחבריו מקבלים תמונה של איש הגון (נו, מתבקש לומר נורמטיבי). תמונות ועדויות דולפות לתקשורת שמאוד מתעניינת במקרה והמשטרה מואשמת על לא עוול בכפה שנהגה באלימות עם שוורצברד. הידיעה על זהות הנרצח מעלה את פרעות אוקראינה לכותרות ויהדות העולם נחלצת לטובת שוורצברד, שבינתיים מועבר עד למשפט לקונסיירג'י (כן, כן איפה שהוחזקו עד לגיליוטינה לואי ה-16 ומארי אנטואנט ואחר כך גם רובספייר), שם שוורצברד מגלה על המהומה שהוא חולל בעולם.

החקירה נמשכת, הקהילה היהודית נרתמת לעזרה אגב גם חיים וויצמן בין התורמים והמתרימים למטרה, גם כלכלית וממונה לשוורצברד סניגור – אנרי טורס, שנחשב מוח משפטי מבריק, יהודי במוצאו ואגב סבו היה עיתונאי וממקימי הליגה להגנת זכויות האדם והאזרח בזמן משפט דרייפוס. בינתיים לשוורצברד ניתנת ההזדמנות להסביר את עצמו והוא אומר כי הרצח היה תיקון וניצחון לחירות וכי אסור שפושעים יסתובבו ללא עונש רק משום שקורבנותיהם מושתקים וכי בעיניו פעל לפי דין ואף נהג ברחמים כלפי פטליורה, בניגוד לקורבנות היהודים באוקראינה שנטבחו באכזריות.

החקירה והשלבים המקדימים למשפט ארכו 17 חודשים, המשפט עצמו רק שמונה ימים והכרעת חבר המושבעים חצי שעה בלבד. בטרם נפתח המשפט, עשרות יהודים בעלי שם, לאון בלום, ג'וזף קסל ואלברט איינשטיין, שבאותה תקופה היה הכי סלבריטי שניתן לדמיין, התייצבו לטובת שוורצברד ולא רק יהודים גם אישים לא יהודים בולטים, כמו מקסים גורקי. הכסף שנאסף משמש את טורס לנסיעה לאוקראינה לגביית עדויות ואף להבאת עדים. בין קווי ההגנה שהוצעו לטורס היה לטעון לאי שפיות או לחלופין, ולאור עברו של שוורצברד, לטעון שפעל בשליחות הרוסים. טורס דוחה מכל וכל את ההצעות.

שוורצברד עומד משמאל וטורס יושב מתחתיו - בבית המשפט, אוקטובר 1927

המשפט מתחיל ביום שלישי, ה-18.10.1927, בלוח העברי זה נופל על שמחת תורה. בתל אביב, תחת המנדט הבריטי, נערכת הפגנה לזכר 100,000 הקורבנות באוקראינה משולבת בשמחת תורה וקצות ספרי התורה נכרכו בשחור לציון אבל. המשפט נפתח, שוורצברד כפר באשמה ולא הביע חרטה. ביד אומן מוביל טורס את המשפט, משום ששוורצברד הודה במעשה עצמו ולא עשה שום ניסיון לברוח מזירת הפשע, הופך טורס את השאלה המרכזית במשפט לשאלה – האם פטליורה אשם, מוסרית ומעשית בפוגרומים. בעיקר משום שבחקירה שוורצברד מספר למשטרה על החיפוש המכוון אחר פטליורה בפריז, השגת הנשק והתכנון  מה שהופך את המקרה למקרה ברור של רצח בכוונה תחילה. התביעה ניסתה לטעון שהרצח היה מכוון ובשליחות רוסיה הבולשביקית והשקיע מאמץ ניכר להטיל ספק באחריותו של פטליורה לפוגרומים.

הסיקור בתקשורת הצרפתית למשפט אוהד, למעט בעיתוני ימין כמו לה-פיגארו, ודעת הקהל הצרפתית, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, נוטה לטובת שוורצברד (מה גם שלא ניתן היה לפספס את צלב הגבורה שענד בכל אחד מימי המשפט). טורס מזמן מעל 80 עדים, ביניהם חיה גרינברג, אחות וניצולת פוגרום חמלניצקי (בשמה אז פרוסקורוב), בו נרצחו כ-1,800 יהודים, נשים ונערות נאנסו באכזריות וכ-3,000 ילדים נותרו יתומים) שנתנה את עדותיה גם על קורותיה וקורות משפחתה וגם על המטופלים שעברו תחת ידיה. עוד עולה על דוכן העדים ההיסטוריון אליהו צ'ריקובר שתיעד את הפרעות ממקור ראשון ועמד בראש המחלקה ההיסטורית של ייווא (המכון למחקר יהודי) שהיה אז האקדמיה למדעי היידיש והיהדות וגם בראש צוות חוקרים שחקרו את הפוגרומים. צ'ריקובר טען שהתבטאויותיו של פטליורה בעד יהודים נעשו מהפה לחוץ כדי שיוכל הלכה למעשה להמשיך את הפוגרומים ובכך להבטיח "שקט" מהצבא ושבעצם לא ניצל את כוחו כדי למנוע את הפוגרומים ולכן אחראי לקיומם.

המשפט מעורר סערת רגשות באולם בית המשפט, בקרב המשתתפים והצופים כאחד וכמובן שגם מחוץ לבית המשפט. לכבוד המשפט ולראשונה בפריז מותקן בבית המשפט חדר תקשורת עם שירותי טלגרף. הניו יורק טיימס אפילו מפרסם את תוצאות פסק הדין בכותרת הראשית. ביום השמיני למשפט, מבקש אב בית הדין מחבר המושבעים, בן 12 המשתתפים, להכריע ומבקש מהם לנות על חמש שאלות: האם שוורצברד אשם בפציעתו של פטליורה? האם פציעות אלה גרמו למותו? האם הוא התכוון לגרום למותו? האם הוא פעל במחשבה תחילה? והאם עשה את מעשהו במארב?

טורס שולח אותם להתדיין לא לפני שהוא מזכיר להם שעיני האומה נשואות אליהם על מנת שישמרו על שמה הטוב של צרפת. הם לא נזקקו ליותר מחצי שעה כדי לחזור עם הכרעה – זכאי. "קריאות "ויו לה פרנס" הרעידו את בית המשפט לאחר סיום המשפט. ברחבי צרפת נערכו תהלוכות שמחה ספונטניות לרגל הזיכוי

עקרונית כאן מסתיים הסיפור שלנו, אבל לא של שוורצברד. 

למרות הזיכוי, פריז, שהיתה מלאה בגולים רוסים ואוקראינים, הופכת עבורו למקום מסוכן ומלא אויבים. הוא מגיש בקשה לסרטיפיקט כדי לעלות לארץ ישראל אולם השלטונות הברטים מסרבים לבקשתו. שוורצברד בטוח שהאישור עוד יגיע ובינתיים פונה לפרוייקט הבא שלו – אנציקלופדיה יהודית ביידיש. לשם כך הוא נוסע בינתיים לדרום אפריקה אלא שהוא ימצא את מותו בקייפטאון, כמה שבועות לאחר הגעתו לעיר. הוא מת מהתקף לב ב- 3. במרץ 1938 והוא בן 52. הוא נקבר בבית הקברות היהודי והלוויתו היתה ההלוויה היהודית הגדולה ביותר בקייפטאון. את בקשתו להיקבר בישראל הצליחו למלא רק ב-1967 ואפרו הובא לקבורה במושב אביחיל, המצבה בבית הקברות בקייפטאון עדיין קיימת. ואם אי פעם יצא לכם להיתקל ברחוב בשם "הנוקם", עכשיו אתם מכירים את סיפורו.