רק ב-1964, כמאה שנה אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית וכ-200 שנה אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית, נעשה הצעד המעשי הראשון לעבר שוויון אמיתי ומהותי והדרך לשם היתה ארוכה. יש הרבה אנשים שהביאו את השינוי, ביניהם רוכבי החירות. חבורה אמיצה של אקטיביסטים שלא חששו מדרך ארוכה ובפעולות לא אלימות הציבו מראה כואבת בפני ארצות הברית והעולם וסללו את הדרך לשוויון
אספסוף מתקיך את רוכבי החירות במונטגומרי, תמונה שצולמה ע"י עיתונאי שהותקף ומצלמתו נשברה |
מלחמת האזרחים האמריקאית נסובה סביב העבדות, עוד לפני סיומה, עם
ניצחון ה"יוניון" על הקונפדרציה, כבר החל תהליך של שיקום, או בניה מחדש.
תהליך שנועד לטפל ולהפנות משאבים לשיקום המדינה ובעיקר לחיזוק האיחוד ולחיסול
העבדות. תהליך זה (1865-1877) בסופו של דבר כשל, אמנם העבדות חוסלה רשמית והפדרציה אוחדה, אולם שוויון לא יושג אלא כמעט 100 שנים מאוחר יותר עם חקיקת חוק זכויות
האזרח ב-1964.
התקופה לאחר השיקום במדינות הדרום היתה חשוכה, חיסול העבדות הביא להתפתחות מושג שנקרא "sharecropping", מעין חכירה שבמסגרתה
אפרו-אמריקאים קיבלו שטחי אדמה בתמורה לשותפות עם הבעלים, אך למעשה יצרו שטחי מחיה
בתת-תנאים לאפרו-אמריקאים במסווה של חירות. בתקופה זו נחקקו חוקים גזעניים שחסו תחת זכותה של המדינה לחוקיה הפנימיים. חוקי הפרדה גזעית אלו, שכונו "חוקי ג'ים קרואו" (כינוי מבזה
לאפרו-אמריקאים), גובו במדיניות הפרדה בחסות עלה התאנה "שווים אך
נפרדים", מדיניות שנתנה חסות לגזענות הדרומית בדמות הפרדת המרחב בין לבנים
לאפרו-אמריקאים.
בשנת 1946, בית המשפט העליון האמריקאי נדרש לעתירתה של
איירין מורגן שנסעה באוטובוס בינ-מדינתי וסירבה לדרישת הנהג שתפנה את מושבה לאדם
לבן כי היא יושבת בחלק המיועד ללבנים. בעוד שבית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון
של וירג'יניה מצאו אותה אשמה, מורגן טענה כי חוקי ג'ים קרואו בתחבורה הבינ-מדינתית
אינם תקפים. בית המשפט העליון החליט בפסיקה תקדימית שהפרדה גזעית בקווים
בינ-מדינתיים מנוגדת לחוקי המסחר הבינ-מדינתיים, שימו לב שלא לתיקון ה-14.
הפסיקה הביאה ל"מסע פיוס" ב-1947, יוזמה של של שני אנשים ג'ורג' האוזר וביארד ראסטין, בו
16 גברים, 8 אפרו-אמריקאים ו-8 לבנים, נסעו יחד במדינות הדרום, לפעמים זה לצדו
שלזה ולפעמים כשהשחורים לפנים, במטרה לבחון את יישום פסיקת העליון. הנסיעה
בווירג'יניה עברה בשלום, אך בדרום קרולינה היא התפתחה למהומות ולמעצר האקטיביסטים.
מרבית המשתתפים נאסרו ונשפטו, אך יוזמת מחאה לא אלימה זו היתה פורצת דרך. אמנם רק נקודת ציון אחת מני כמה וכמה של מאבק אזרחי שהוביל לשינוי, אבל היא היתה השראה
ל"נסיעות החירות".
אנחנו קופצים ל-1960 לפס"ד בוינטון נגד וירג'יניה. בית המשפט העליון
הופך החלטה שהרשיעה צעיר אפרו-אמריקאי, סטודנט למשפטים, בהסגת גבול משום שהיה בשטח
ללבנים בלבד במסעדה בתחנת אוטובוס. גם כאן הפסיקה מתמקדת בחוקי המסחר הבינמדינתיים
ונמנעת מדיון חוקתי בזכויות אדם. אבל לפסק הדין היתה חשיבות מרובה כיון שהיה השראה
למחאה לא אלימה, שהציתה הפעם את הלהבה, הרבה בזכות התקשורת ואם להיות יותר
ספציפיים – הטלוויזיה. סיקור המחאה והתגובות אליה עוררו ביתר שאת את הדיון ובסופו
של דבר עורר את המחאה שתביא לחקיקת זכויות האזרח, אבל בואו נתחיל.
מה שקורה הוא שבפועל פסיקות בית המשפט העליון לא נאכפו וחוקי ג'ים
קרואו נותרים בתוקף במעין סטטוס קוו. מטרת נסיעות החירות היתה לאתגר את המציאות ואת פסק הדין,
להוכיח את העדר השוויון וקיומה של גזענות, כמו גם את העדר האכיפה. לציבור האמריקאי היה נוח
להפנות עורף להפליה הגזעית, אך פעולות המחאה הלא אלימות הציבו מראה לציבור
האמריקאי שקשה היה להתעלם ממנה וחיזקו משמעותית את טענות האקטיביסטים למען זכויות
אדם, בעיקר משום שהן גם לא היו פעולות יחידות ועוד יותר משום שהתחילו להגיע לכל
בית באמריקה.
הרעיון היה פשוט: קבוצות של פעילים אפרו-אמריקאים ולבנים שיצאו למסע בין
מדינות באוטובוסים ולא נענו לחוקי ג'ים קרואו המקומיים. מאחורי היוזמה עמד ה- Congress Of Racial Equality (CORE), שגם היה בין משתתפי מסע
הפיוס של 1947. ב-4.5.1961 יוצאים רוכבי החירות לנסיעת החירות הראשונה. בראש הקבוצה הראשונה עמד ג'יימס
פארמר, יו"ר CORE, אחד ממובילי קו המחאה
הלא אלימה שגם היה שותף למחאה ב-47', ועמו 13 "רוכבים", נשים וגברים
מקבוצות גיל שונות, לבנים ואפרו-אמריקאיים. המטרה: לחצות את וירג'יניה,
הקרוליינות, ג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי ועד ללואיזיאנה, ולהגיע לניו אורלינס עד ב-17.5, אז נערכה שם עצרת לציון 7 שנים
לפס"ד בראון נגד מועצת החינוך.
הקבוצה נחלקה למספר צוותים, בכל צוות היה אחד שנענה לחוקי ההפרדה כדי שיוכל
לדווח במקרה של בעיה ואחרים שהפרו את החוקים בדרך כלשהי, אם בישיבה על אותו ספסל
או ישיבה של שחור לפני לבן. הנסיעה של כל הצוותים לוותה בהתנכלויות וגילויי אלימות
לאורך כל הדרך, אבל ב-12 במאי, בדרום קרולינה, הם נתקלים במתקפה האלימה הרצינית הראשונה. שלושה אנשי צוות, 2 צעירים אפרו-אמריקאים ווטרן של מלחמת העולם השניה מוכים ונעצרים, אך המסע ממשיך.
אוטובוס גרייהאונד שנשרף באניסטון, אלבמה |
בבירמינגהם, אלבמה, ציפו ראש המשטרה המקומית וכמה מחבריו בקו קלוקס
קלאן להגעתו של האוטובוס הראשון עם תכנית פעולה: הם הצליחו להבטיח לעצמם 15 דקות של תקיפה ללא התערבות משטרתית
באניסטון, היעד שלפני בירמינגהם. קבוצת בריונים של
הקלו-קלוקס-קלאן מצליחה להתגבר על האוטובוס, לחתוך את הצמיגים ולהביא אותו לעצירה.
אז נזרקה פצצת אש שהעלתה את האוטובוס בלהבות. אנשי ה-KKK עמדו בדלתות האוטובוס כדי
לוודא שרוכבי החירות לא יצאו בחיים. לא בטוח מה גרם להם להתרחק, יתכן שהיה זה פיצוץ
מיכל הדלק. לוחמי החירות הצליחו להשתחרר מהאוטובוס, אבל הוכו נמרצות על ידי
האספסוף. רק משטרת התנועה שהגיעה הצליחה לפזר את בריוני ה-KKK
ולמנוע לינץ' ברוכבי החירות. אבל התמונות התפרסמו למחרת בכל המדינה ובעולם כולו, כאן התעוררה התעניינות תקשורתית מקומית, ארצית ובינלאומית.
בערב כשפונו משתתפי התקרית, לא כולם התקבלו בבית החולים ובכל מקרה
כולם פונו בלילה מחשש להתארגנות של הקו קלוקס קלאן בניסיון להשלים
את המלאכה. קבוצה של אפרו-אמריקאים חמושים הגיעה לבית החולים על מנת ללוות את האקטיביסטים.
אותם ואת חבריהם שהגיעו לאניסטון שעה אחריהם והתקבלו על ידי 8 אנשי הקו קלוקס קלאן שעלו לאוטובוס והיכו אותם עד לעילפון. כאשר האוטובוס הגיע לבירמינגהם
הם התקבלו על ידי אספסוף והוכו, כולם נזקקו לאישפוז, חלקם לא התקבלו למיון. הפרשה מתגלגלת לפתחו של התובע הכללי, רוברט קנדי, שמחליט להתערב לטובת רוכבי החירות ולהבטיח את מסעם בשלום. אך כל האירועים אינם פוגעים בנחישותם של רוכבי
החירות להמשיך במסע.
התכנון היה להגיע למונטגומרי וקנדי אף ארגן ליווי של הרוכבים, אולם
ידיעות מודיעיניות דיברו על התארגנות של KKK במונטגומרי ובדרך
וחברות האוטובוסים הודיעו שהנהגים אינם מוכנים להסיע את רוכבי החירות. בתגובה, רוכבי החירות מגיעים להחלטה שמסעם עשה את שלו ומחליטים להמשיך ישר מבירמינגהם לניו אורלינס בטיסה,
אגב לפני ההמראה הורדו כל הנוסעים בשל ידיעת סרק על פצצה במטוס. שני רוכבי חירות
נותרו בבירמינגהם, אחד מהם היה ג'ון לואיס, שמ-1987 מכהן כסנאטור דמוקרטי
מג'ורג'יה.
ב-17.5 יצאו 10 רוכבי חירות אחרים, ביוזמה פרטנית מאוניברסיטת נאשוויל, לבירמינגהם. כשהגיעו נעצרו מיד על ידי המשטרה, בדרך ובתא המעצר לא הפסיקו לשיר שירי חירות עד שהוחלט, בצעד לא שגרתי, פשוט להסיע אותם עד לגבול עם טנסי ולהוריד אותם שם. ברור שמיד הם
עשו את דרכם חזרה לבירמינגהם.
חזרה לשני הצעירים שנותרו בבירמינגהם, הם כבר לא היו לבד נוספו אליהם
עוד מתנדבים, אך כאשר הם מגיעים לתחנת האוטובוס בבירמינגהם, הנהגים מסרבים להסיע
אותם. הם נשארים לילה בתחנת האוטובוס תוך התנכלות בלתי פוסקת מהקהל סביבם. בסופו
של דבר, ממשל קנדי מתערב, הם עולים על האוטובוס ומשמר משטרתי מבירמינגהם שומר
עליהם כל הדרך עד לגבולות מונטגומרי, שם הליווי עוזב ובאופן לא מפתיע, כשהאוטובוס מגיע
לתחנה, הוא מותקף. כל רוכבי החירות המותקפים, אבל כמו במקרים הקודמים על הכוונת
קודם כל האקטיביסטים הלבנים. במהומה נפגעים עיתונאים וגם פקיד רשמי של משרד
המשפטים. נהגי האמבולנס מסרבים לקחת את הפצועים ומי שמציל אותם באומץ לב הם
אפרו-אמריקאים מקומיים.
ביום ראשון, ה-21.5, מתאספים כ-1,500 איש בכנסיה במונטגומרי ומרטין
לות'ר קינג ג'וניור (MLK), שהגיע באותו בוקר מניו
יורק, הוא אחד הנואמים. קהל של כ-3,000 לבנים כבר מחכה להם. כמה מרשלים הוצבו
להגנת באי הכנסייה, אך היה ברור שהם לא יוכלו להמון בטח לאור העובדה שמשטרת המדינה
והמשטרה המקומית סירבו להתערב. לפעילים לא נותרה ברירה אלא לפנות לנשיא. קנדי
מתערב ומאיים על המושל שיכניס את הכוחות הפדרליים ולמושל לא נשארת ברירה והוא
מאבטח את האירוע.
MLK בנאום בכנסייה הבפטיסטית במונטגומרי, 21.5.1961 |
בנאום מבריק מבחין MLK בין הראש האנושי המגיע לשחקים
ויוצר טכנולוגיה אדירה ובין רגליה של האנושות המדשדשות במדמנת הגזענות הברברית.
הוא מהלל את רוכבי החירות ורואה בהם מעוררי המצפון הלאומי הרפוי ואומר שיום אחד כל
אמריקה תתגאה בהם. יותר מזה, MLK מכיר בזכויות המדינה אך
טוען בלהט כי זכויות המדינה אינן מקנות להם את הזכות לעשות רע וסיכם We are for State Rights when they are Right. ואז מגיע
אחד הקטעים הידועים יותר של הנאום בו הוא אומר: "אין בכוחו של חוק לגרום לאדם
אחר לאהוב אותי, אך בכוחו להציל אותי מלינץ'". הוא מסיים בקריאה להמשך המחאה הלא
אלימה ומזכיר שעוד ימים קשים יבואו, אבל המטרה נעלה וכולו תקווה שכוחם הנפשי של
הנאבקים יעמוד בכוח הפיזי שמולם.
מסעות החירות חזרו לפעולה מלאה כבר ביום שלמחרת, ממשל קנדי הגיע למעין
הסכמה שבשתיקה שהמשטרה הפדרלית תשמור על הנוסעים אולם לא תפריע למשטרה המקומית
לאסור את רוכבי החופש על הפרת חוקי ההפרדה. כאשר רוכבי החירות הבינו את זה, הפכה
מטרתם אחת – להיעצר ולהביא לגידול משמעותי ובלתי מידתי של אוכלוסיית העצורים
והאסורים במדינות הדרום. פעולתם לא היתה מכוונת תחבורה ציבורית וכללה מסעדות,
שירותים, חנויות ולמעשה כל מרחב ציבורי שקיים הפרדה. התגובה המדינתית לא איחרה
לבוא ותנאי המאסר של רוכבי החירות היו אכזריים. זה לא הצטלם טוב וזה יוצר בעיות
לאמריקאים במישור הבינלאומי. ממשל קנדי מציע תקופת צינון, ג'יימס פארמר עונה לו:
"אנחנו מצטננים כבר 350 שנה, אם נצטנן יותר ניכנס להקפאה עמוקה".
עד ספטמבר יותר מ-60 נסיעות חופש נערכו בדרום ויותר מ-30 פעילים נעצרו
והסיפורים רבים, בסופו של דבר ב-1.11.1961 בוטלה ההפרדה הגזעית באוטובוסים
בינ-מדינתיים. אבל ההישג של רוכבי החירות היה גדול הרבה יותר - הם היוו השראה וגרמו
לאפרו-אמריקאים רבים דווקא במדינות הדרום להתגייס למאבק, ולמעשה היו עמוד השדרה של
המחאה למען זכויות אדם ובין הגורמים שהביאו לחקיקת זכויות האזרח ב-1964 שעשתה
היסטוריה אם כי לא סיימה את המאבק.
שמחתי מאוד למצוא את Dr.Oduduwa איות כישוף איש קסם צור קשר עם הבלוג המקוון כדי לעזור לי במנות אהבה קסומות למשוך אהבה לשעבר בחזרה, עקבתי בקפידה אחר כל ההוראות שלו תפילות שלב אחר שלב והשראות שעשיתי בעצמי בבית שלי. עם נרות דולקים בלילה. דוקטור אדודה אומר לי כל מה לעשות בביתי בתפילות לילה אוהב תהליך כתיב. עשיתי הכל כמצווה. זה התחיל לעבוד בשבילי, תוך כמה שעות אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מאיש בעלי, הייתי כל כך מופתעת ומזועזעת מכיוון שהוא הפסיק להתקשר או לשלוח לי הודעות מאז לפני 3 חודשים, עכשיו אני מייד מבצע תפילות איות אהבה שלי הבעל אנדראה חזר הביתה להתנצל בפני, אני כל כך שמחה עד כמה חלק האהבה עובד על בעלי באופן חיובי תוך יומיים שהוא שוב בבית. כרגע בעלי ואני חיים שנינו מאושרים באהבה יותר מתמיד. אני משמח לאדם הגדול ד"ר אדודווה את כשרונותיו המחוננים. בהתחלה חששתי מספק, אבל אני מנסה את זה וזה יעבוד לטובתי.
השבמחקאני ממליץ בכנות על Dr.Oduduwa לכל מי שמבקש להחזיר את יחסי האהבה האבודים או כישוף האהבה למציאת בן זוג אהבה אמיתי. (dr.oduduwaspellcaster@gmail. com)