מבשרי הציונות

שאלה של הבכור בנוגע לחומר הלימודים בהיסטוריה הביאה אותי לכתוב קצת על מבשרי הציונות המוקדמים בלי שום קשר לפוליטיקה, אחרי סדרת טקסטים על האבות המייסדים של ארצות הברית, הגיע הזמן לפחות לסקירה תמציתית על נושאי הבשורה הציונית שאפילו לא ידעו שהם כאלה

ירושלים בתחילת המאה ה-19

מקובל להתייחס ל-1896 כשנת הולדתה של התנועה הציונית, אבל הציונות לא התהוותה פתאום, והתגלגלותה לכדי רעיון מדיני לא נבעה פתאום מעצם הקשר בין הדת היהודית לארץ ישראל שלא נותק מעולם. הכמיהה הדתית מעולם לא פסקה, אך גם מעולם לא היתה קטליזטור לרגש לאומי, תקומה היתה הגאולה הצפויה עם ביאת המשיח, לא היה בה משום שאיפה לאומית. מבשרי הציונות היו אלה שקישרו לראשונה בין ההתעוררות הלאומית שהתרחשה באירופה, תנועת ההשכלה והכמיהה הדתית יהודית לארץ ישראל ועשו זאת עוד לפני חיבת ציון והעליה הראשונה (1881) ועוד בטרם נולדה הציונות. 

אם אנסה לסכם את מה שקורה באותה תקופה באירופה באופן כללי ביותר (וסליחה מראש על חוסר הדיוקים מפאת קיצור), הרי שבמאה ה-19 חלים שינויים באירופה מבחינה פוליטית, חברתית וכמובן גם כלכלית והם אינם פוסחים על היהודים. בתחילת המאה ה-19 מרבית היהודים באירופה גרים בעיירות ובכפרים ולא בערים, אשר ברובן נאסרה עליהם הישיבה. מרביתם עוסקים במקצועות מסורתיים, בעלי מלאכה זעירים, מסחר מקומי או עוסקים בדת והם אינם מצויים בחוגים הפוליטיים, האקדמיים או החברתיים המובילים (מנדלסון ורוטשילד, כדוגמאות בולטות ליהודים משפיעים, חריגים בנוף).

התפתחות רעיון הזכויות מביאה יהודים, בעיקר במרכז ומערב אירופה לקבל זכויות אזרחיות ומתחיל תהליך ניעות חברתי. ביטוי מוחשי לזה ניתן לראות בגידול המסיבי של יהודים בערים הגדולות ובהשפעתם ההולכת וגדלה בתחומי הרוח, המדעים והפוליטיקה. הליברליזציה הזאת מחד מביאה להשתלבות בחברה הכללית וזניחת הדת או מציאת דרכים ליישוב הסתירות שנוצרות (לדוגמא: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך"), ומאידך יוצרת תנועת נגד של הקצנת האורתודוקסיה. ההתעוררות הלאומית באירופה מחייבת במידה מסוימת את היהודים שלא מוצאים את מקומם להחליט על שייכותם, או על זהותם. כך מתפתחים רעיונות המשלבים את רעיונות ההשכלה והלאומיות יחד עם הזהות היהודית, והם מתבטאים גם בקריאה לתחיית השפה העברית. ראוי להבין שהפתרונות האלה מתפתחים בראש ובראשונה כתוצאה ממשבר זהות.

מקובל להתייחס למספר "מבשרי ציונות" מוקדמים, אך הם אינם קבוצה הומוגנית - חלקם הוגי דעות, חלקם רבנים, חלקם מיהדות אשכנז וחלקם מיהדות ספרד והמזרח. עם זאת, כולם, בצורה זו או אחרת, חולקים מחשבה משותפת אחת שמהותה תקומה יהודית ועצמאית בארץ ישראל והקריאה שלהם היא בתחילה בת קול חלושה ומעוררת התנגדות. כמובן שחוקרים חלוקים ביניהם מי ראוי להיכנס לקטגוריה ומי לא, אבל אציין את הבולטים שבהם: הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי קלישר, הרב יהודה ביבאס ומשה הס.

אין לכל אחד מהם השפעה שווה, דרכיהם של חלקם מצטלבות, אבל כולם חלוצי רעיון חדש שנבע מתוך כורח, או מתוך אכזבה מההבנה שהרעיון הליברלי של שוויון זכויות אינו פתרון קסם, או מתוך משבר זהות. לפתרון שהם מציעים, השיבה לארץ ישראל, לא רק שאין הרבה קונים, הוא מייצר הרבה התנגדות מכל הכיוונים, או בתרגום לשפה שלנו - זה לא ממש תפס.

מעטים היו מבשרי הציונות ומעטים יותר היו מבשרי ציונות מתוך הזרם האורתודוקסי שהאמין שסיומה של הגלות תלוי בידי שמיים ויבוא עם תיקון עולם וביאת המשיח. לכן, הרב צבי קלישר והרב יהודי אלקלעי היו יוצאי דופן, שניהם האמינו בעליה לארץ ישראל והתיישבות בה וראו בה התחלת הגאולה ועשו נפשות למען המטרה.

הרב צבי קלישר

הרב צבי קלישר נולד ב-1795 במערב פולין בחלק שעבר לידי פרוסיה, הוא היה רבה של העיר טורון. 

התיעוד מועט אולם ב-1836 הוא כותב אגרת למאיר אנשל רוטשילד (מתחיל השושלת הבנקאית וסבו של הברון אדמונד רוטשילד) בו הוא שוטח למעשה את משנתו לגבי גאולת ישראל ואמונתו בצורך בחידוש עבודת הקורבנות להחשת הגאולה ומבקש ממנו לקנות את ישראל מהמושל המצרי. קלישר האמין שהגאולה תגיע בשלבים ותחילתה בעצמאות העם בארצו וראה בפיתוח חקלאי עצמאי של הישוב מטרה חשובה שתייצר עצמאות כלכלית ליישוב היהודי שנסמך רובו ככולו על כספי החלוקה. את הצעתו לרוטשילד הוא שולח שלוש שנים אחרי גם למשה מונטיפיורי.

בכל הזמן הזה הוא עושה, אם בכתיבה ואם בהרצאות, למען מטרתו ומצליח לשכנע עוד רבנים כמו גם לייצר פולמוס שלם, בעיקר סביב נושא דחיקת הקץ וההתערבות במעשי האל וסביב נושא הקורבנות שקלישר חשב שיש להתחיל. אבל הוא מאמין גדול ביישוב הארץ ובקיום יישוב עצמאי. ב-1860 הוא מארגן כינוס בטורון למען יישוב ארץ ישראל ומכינוס זה יקימו בפרנקפורט הרב אליהו גוטמאכר, ד"ר לוריא ועוד, את החברה ליישוב ארץ ישראל (דומה לזו שמקים הרב אלקלעי בלונדון ב-1852). ב-1862 הוא מפרסם את "דרישת ציון" ספר, שנכתב בעברית, הפורש את משנתו במלואה שם הוא מדבר על קירוב הגאולה ועל הצורך בעבודה חקלאית. אחרי פרסום הספר, שתורגם לשפות רבות, פתח במסע לעשות נפשות לרעיונו. בין היתר מיוחסת לו השפעה על ההחלטה של ארגון כל ישראל חברים להירתם לפיתוח החקלאות בארץ ישראל ולהקמת בית הספר החקלאי מקווה ישראל. כל חייו הוקדשו למטרה, אך רצונו לעלות לארץ ישראל מעולם לא הוגשם והוא נפטר בטורון ב-1874 והוא בן 79.

הרב יהודה אלקלעי

הרב יהודה אלקלעי נולד בסרביה ב-1798 ועלה לארץ ישראל כשהיה בן 11 ובגיל 27 הוא חוזר לסרביה, שם מונה לרבה של זמלין, שהיום היא חלק מבלגרד. הוא נחשב לאחד הרבנים הספרדים הראשונים שהאמינו ביישוב הארץ. אמנם זמלין היתה בשטחה של האימפריה האוסטרו-הונגרית אך שכנה על גבולה של האימפריה העות'מנית ואלקלעי נחשף לפליטים סרבים ויהודים, כמו גם למלחמת העצמאות היוונית (1821-1832) ולגאות הלאומית בבלקן. אצל אלקלעי מתפתחת ההכרה בצורך בגאולה יהודית לאומית בארץ ישראל, אבל אין לראות בו ציוני, אלקלעי מאמין כי יישוב הארץ הוא מהלך הגאולה הראשונה והוא יחיש את הגאולה, אולי כאן המקום לציין בקצרה שהיה קבליסט.

ב-1839 הוא נפגש עם הרב יהודה ביבאס (רבה של קורפו), וב-1843, אחרי עלילת הדם בדמשק, הוא מפרסם את ספרו "מנחת יהודה" בעברית, שם הוא קורא לעלות לארץ ישראל, לקנות אדמות, להחיות את השפה העברית, לפתח חקלאות ולהקים מועצה מנהלת. אלקלעי מאמין בכוחן של המעצמות וטוען כי יש לשכנע את אומות העולם בצדקת הרעיון. אם זה נשמע מוכר, הרי שיש עוד הרבה דמיון בין משנתו של אלקלעי למשנתו של הרצל ויש הטוענים שהרצל נחשף לכתביו משום שסבו השמש בקהילתו של הרב אלקלעי בזמלין. הוא כתב המון בנושא (דרכי נועם, גורל לה', שלום ירושלים ועוד), בהתחלה בעיקר בלדינו, אך לא הצליח לייצר הרבה אהדה לרעיונותיו, למרות שפנה לאישים חשובים כמו מונטיפיורי וכרמיה (שר המשפטים הצרפתי ואחד ממייסדי כל ישראל חברים). ב-1852 הוא יוצא לאנגליה, הוא לא נוחל שם הצלחה גדולה אך מייסד את החברה ליישוב ארץ ישראל, בעיקר בתמיכת נוצרים. הוא פונה גם לקהילות הגרמניות ואף מסייע לד"ר לוריא בהקמת החברה לישוב ארץ ישראל בפרנקפורט. בגיל 73 הוא יוצא לסייר בארץ ישראל ושלוש שנים אחר כך, הוא ואשתו מחליטים לעלות לארץ ישראל ואחרי ארבע שנים, בגיל 80, נפטר ונקבר בהר הזיתים.

הרב יהודה ביבאס נולד ב- 1789 למשפחה ספרדית ממגורשי ספרד בגיברלטר, בנערותו עבר לליבורנו, איטליה, שם רכש את השכלתו, הדתית והכללית, ככל הנראה למד רפואה וידוע שידע ארבע שפות על בוריין: איטלקית, ספרדית, אנגלית ועברית. לאחר תקופה קצרה בלונדון, שם הכיר את משה מונטיפיורי, חזר לליבורנו וב-1831 מתמנה לרב של הקהילה בקורפו. אפרופו מונטיפיורי, ביבאס התנגד למדיניות של קניות קרקעות ללא הביטחון להחזיק בהן. הוא אחד הרבנים הבולטים של יהדות ספרד ופוסק גדול. ביבאס האמין לא רק בגאולת אדמת ארץ ישראל, אלא אף בכיבושה מידי העות'מנים באמצעות חקלאות ואף בכוח. בעיני ביבאס הגאולה תגיע אחרי התעוררות של מטה.

בין 1839 ועד 1840 הוא יוצא למסע באירופה ומסתובב בין הקהילות היהודיות השונות בקריאה לעלות לארץ ישראל וככל הנראה היה בין הרבנים הראשונים שיצאו בקריאה שכזו. באופן כללי, הוא לא נחל הצלחה גדולה אבל דבריו לא נפלו רק על אזניים ערלות, והתעוררותו של הרב אלקלעי היתה במידה רבה בעידודו. למרות שהיה רב אורתודקסי הוא קורא להתיישבות בארץ, פיתוח חקלאות, מדע וצבא ואף מבחין בצורך לעשות רפורמות שונות, חלקן אף מרחיקות לכת. ב-1852, שנה לאחר שהתאלמן, הוא עולה לארץ ישראל ומתיישב ביפו ולא הרבה אחרי ממשיך לחברון, לשם הוא גם מעביר את ספרייתו שהכילה ככל הנראה למעלה מ-1,500 כתבים ונהרסה בפרעות תרפ"ט, אך הוא נפטר בטרם חלפו חודשיים מעלייתו לארץ.  

משה הס

משה הס חי חיים מרתקים שנעו בין תיאוריות אוניברסליות ובין יהדותו, הוא לא היה רק מאבות הסוציאליזם האירופי, סופר והוגה דעות, אלא נחשב לאחד ממבשרי הציונות. הוא נולד ב-1812 בבון בגרמניה שהיתה אז תחת שלטון צרפתי, בן להורים חילונים. את מרבית ילדותו עשה אצל סבו שהיה יהודי אורתודוקסי ונתן לנכדו חינוך יהודי. הס התרחק מהדת והיה חילוני גמור ואף השתמש בשמו הגרמני - מוריץ, הוא החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה אך לא השלים את לימודיו. המסה הראשונה שהוציא בגיל 25 היתה עיונים על שפינוזה שמהם הגיע אל רעיונותיו הסוציאליסטים.

הס היה קודם כל ולפני הכל הומניסט, ספרו הראשון שיצא ב-1835, ההיסטוריה הקדושה של האנושות, הוא ספרו הסוציאליסטי הראשון. ב-1841, בגיל 29 הוא מוציא לאור את העיתון הסוציאליסטי הראשון בקלן, ששנתיים אחרי בעודו כתב העיתון בפריז, נאסרה הוצאתו על ידי השלטונות בשל הביקורת הנוקבת על השלטון שפורסמה בו. הוא התחתן עם סיביל פש, אישה עניה וקתולית, שאגב יש טענה שאולי ניהלה רומן עם חברו, פרידריך אנגלס, בזמן שהבריח אותה מבלגיה לצרפת ב-1847 כדי שתתאחד עם בעלה. ב-1846 הוא עובר לבלגיה ומצטרף לברית הקומוניסטים, הוא נודד שוב לפריז אך נאלץ לברוח לשוויץ, משם לבלגיה ואז הוא חוזר שוב לפריז, שם ישהה מרבית חייו. עוד לפני פרסום המניפסט הקומוניסטי ב-1848, מתגלע קרע בינו ובין מארקס ואנגלס בנושאים שונים ובעיקר משום סירובו לבחון הכל על רקע כלכלי ומאבק המעמדות וראה בדיכוי על רקע גזעי, לאומי או דתי גורם היסטורי חשוב. משנות ה-50 ניתן לראות שינוי גדול בדעותיו, עם התגברות האנטישמיות מחד והתגברות הלאומיות מאידך ובעיקר אחרי שחרור איטליה.

ב-1862, כאשר הס שהה בגרמניה, הוא נחשף לאנטישמיות וחוזר להשתמש בשמו היהודי – משה. אז גם התפרסם "רומי וירושלים – הבעיה הלאומית האחרונה". בספרו זה קושר הס בין הרוח הלאומית העתיקה לבין רוח הלאומיות המתעוררת, הוא קושר את הפתרון של הבעיות בין יהודים ללא יהודים בהקמת מדינה יהודית וקורא לכינון חיים יהודיים עצמאיים בארץ ישראל, הכוללת רכישת אדמות, ייסוד חקלאות, מסחר וכלכלה. את רעיונותיו ניסה לקדם בחייו, אולם בחברה היהודית הגרמנית באותה תקופה לא היו להם אוהדים. רק לאחר מותו (בשנת 1875) זכה ספרו להצלחה כאשר הכירו בו בקונגרס הציוני הראשון כמסמך מכונן של הציונות. אגב ז'בוטינסקי טען שספרו של הס היה אחד הגורמים שהכשירו את הדרך להצהרת בלפור.