שמאלנים? הצביעו שמאל

לקראת הבחירות – כמה מחשבות של אזרחית, אבל שמאלנית

אסטרטגיית ה"געוואלד" אומצה השנה בערך על ידי כל המפלגות וזה עושה המון רעש ולא בהכרח מדרבן להצבעה. ייתכן שהסיבה היא שמרבית המצביעים בישראל תוהים בינם לבין עצמם אם המפלגה לה הצביעו בבחירות הקודמות בכלל שווה את המאמץ. ספוילר: המאמץ שווה ולא בזכותן, אלא משום שהאפשרות של עליית קואליציית ימין בקונסטלציה הנוכחית משמעותה צמצום הזכויות הקיימות והמחיר של ערעור טוטאלי של המערכת הקיימת כבד הרבה יותר ממחירה של התחושה הסיזיפית שבוחרים שוב ושוב וזה לא מגיע לכלום.  

מנסים לספר לנו שזה לא קל להחליט במי לבחור, מוכרים לנו רעיונות בשם אסטרטגיה וטקטיקה, אבל האמת הבסיסית היא שבחירות שמשקפות את עמדות הציבור דורשות רצון כן של הבוחרים לבחור במפלגה שמייצגת אותם באופן הטוב ביותר. לרוב לא תמצא מפלגה שתתאים כמו כפפה ליד, אבל השאלה היא מה הפרמטרים החשובים ובהתאם להם להחליט.

מקובל להתייחס למערכת הפוליטית במושגים של ימין ושמאל, אבל הם לא הולמים את המציאות הישראלית. למעשה, דיון פוליטי-ציבורי בסוגיות שמאל בכלל לא קיים. בתחום הכלכלי אין ערכי שמאל, אפילו לא סוציאל-דמוקרטיים, כי מדיניות הימין הקפיטליסטי מחליקה בקלות גם למצביעי מרצ השבעים. בתחום הרווחה אנחנו בתוך מודל היברידי מוזר של תשתית סוציאל-דמוקרטית ומדיניות ימין שלא מצמצמת פערים ולא מקדמת רווחה. המפלגה היחידה בפוליטיקה הישראלית ששפתה היא שפת השמאל הכלכלי היא חד"ש, אם בנושאים כמו זכויות עובדים, המאבק בהפרטה , יוקר המחיה וקידום חקיקה חברתית.

שמאל וימין בישראל הם בעיקר מדיניים, אך קואליציית "רק לא ביבי" יצרה ציר ציוני-יהודי, שמתעלם מזכויות פלסטיניות ומאפשר אפילו למרצ לחסות בצילו. הדיון הפוליטי היהודי הוא דמוקרטי/לא דמוקרטי, אבל בסופו של דבר ובשם נסיבות, כל המפלגות היהודיות מוכנות לוותר על הדמוקרטיה לכולם לטובת דמוקרטיה ליהודים. בשמאל הישראלי רק חד"ש נותרה איתנה במאבק בכיבוש, חתירה לשתי מדינות לשני עמים ולא פחות חשוב – שוויון אזרחי. חד"ש היא המפלגה היחידה שלא התפשרה על שוויון אזרחי ובצדק, רק שבאופן מצער למדי נותרה די בודדה במערכה. העובדה שאין שוויון אזרחי וכמעט כל המפלגות מוכנות לשתף עם זה, ארהיב ואומר לקבל אותו כמודוס אופרנדי, הופכת את חד"ש לחשובה יותר מאי פעם, לפחות למי שחפץ בדמוקרטיה.

במצב בו העבודה ומרצ, שנחשבות מסורתית מפלגות מרכז-שמאל ושמאל בהתאמה, מכוונות כל הזמן קצת ימינה מעמדותיהן המסורתיות כחלק מרעיון עוועים המכונה בחיבה "פרגמטיות", לבוחר משמאל זה פשוט לא אמור להתאים. "אסטרטגיה" זו לא משיגה את מטרתה, עיינינו הרואות שהן מתנדנדות על אחוז החסימה. אבל הבוחר הרציונלי לא יכול שלא לשים לב שככל שהוא מוכן להתפשרות הערכית של המפלגות, כך הן מתפשרות יותר ושום דבר לא נשאר סטטי והמערכת נוטה יותר ימינה מבחירות לבחירות. לכן הדבר הנכון לעשות לבוחר שמאלני הוא לכוון למי שבאמת נמצא בשמאל, אומר ועושה.

בעוד שאת השנה האחרונה בילו מרצ והעבודה בחיקה הלא נוח של הקואליציה והן חתומות על חוקים אנטי-דמוקרטיים, מוכנות "לנהל את הסכסוך" ומדיניות ימין דורסנית כמוה לא היתה במחוזותינו, חברי הכנסת של חד"ש נלחמו על ערכי שמאל ודמוקרטיה, למרות ההכפשות של פוליטיקאים, פרשנים וכותבי דעות שניסו להפוך אותם למשתפי פעולה של נתניהו.   

חד"ש אינה נטולת בעיות, אבל בתחומים שהכי משפיעים על החיים באזור ובמדינה, הם הכוח היחיד שמדבר ופועל מתוקף ערכי שמאל. חברי כנסת כמו איימן עודה ועאידה תומא סלימאן הם בדיוק הנציגים שאני רוצה לראות בכנסת, כאלה שמייצגים את התקווה שיכול להיות פה טוב יותר והיא מתחילה באמונה הבלתי מתפשרת בשוויון אזרחי ובצדק חברתי במובן העמוק שלו.

מי ששוקל להצביע למפלגות שמשמאל ללפיד, צריך לזכור שאחרי הבחירות הן מתייצבות לימינו והופכות לחותמת גומי בשם סיסמא חלולה שעניינה "רק לא נתניהו". זה אולי תואם אינטרסים ספציפיים ונראה הגיוני לחלק מהמצביעים להן, אבל זה איננו שמאל ובוודאי לא מסמל מדיניות כלשהי. זה בהחלט מסייע נגד הרעה החולה של ממשלת ימין בראשון נתניהו, אבל זה לא מוביל לתפיסות שמאל בשום תחום מדיניות וגם לא לחיזוק הדמוקרטיה, בוודאי לא לאורך זמן. יום אחד, כשנתניהו לא יתמודד, הקואליציה לא תישען על מפלגות שמאל ואז לא יהיה אלא להצטער שבזמן שיכולנו לחזק את השמאל, בחרנו אסטרטגית לחסל אותו. כדי לייצר כוח פוליטי משמאל, הבוחר השמאלני צריך להפסיק לחפש אסטרטגיה ולחזור לבסיס הכי פשוט – אידיאולוגיה. שמאלנים – הצביעו שמאל, ככה פשוט.