אומרים הכל, רק לא את האמת

שבועיים לבחירות, שום מפלגה לא אומרת משהו חדש שהיא לא אמרה לפני כן, למרות שהמציאות משתנה כל הזמן. כל מפלגה מספרת למצביעים שלה את הסיפור שהם רוצים לשמוע, כל הפרשנים מדברים על ציוותים קואליציוניים אפשריים ואחוזי חסימה ומרבית הציבור מודאג מהשאלה איך יגמור את החודש. לא משנה איך נהפוך את זה, התוצאה האמיתית ואת זה כבר אפשר לומר עכשיו, היא שלא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, שום דבר מהותי לא ישתנה. הדיון הפוליטי עוסק כל הזמן ב"עכשיו", ללא הסתכלות עתידית, ללא התייחסות לאינטרס ישראלי משותף וללא מהות או תוכניות מעשיות.

למעשה זה כבר לא מעט מערכות בחירות שמפלגות ישראליות מכוונות להגיד את מה שהן חושבות שהציבור, לפחות שלהן, רוצה לשמוע. זה לא מוכיח את עצמו, אבל גם לא מנדנד את הסירה. בלהט המציאות נדמה שקצת שכחנו וחשוב להזכיר שמפלגות אמורות לייצר חזון וליזום, על מנת לקחת חלק בניווט הספינה ולא לנוע עם הזרם. היסטורית למפלגות יש תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל, כשהן לא מנסות לייצר תודעה פוליטית מהותית ועשייה – הן חוטאות לתפקידן.

המגרש הפוליטי הישראלי-יהודי עסוק בעיקר בשאלת נתניהו ורק לא נתניהו ובתווך נכנס גם בן-גביר. אבל זו לא השאלה ולכן ממילא שום תשובה אינה רלוונטית. זה נכון שאפשר למצב את העניינים כמאבק בין מחנה דמוקרטי למחנה לא דמוקרטי, אך ללא המפלגות הערביות ועם מוכנות למשטר הפרדה לא ניתן לדבר על דמוקרטיה, בוודאי לא בפן המהותי שלה. העובדה שזה נעשה, רק מקבעת את התפיסה הלא דמוקרטית של דמוקרטיה ליהודים והיא בשורה התחתונה התפיסה של בן גביר, אבל גם של סמוטריץ', שקד, סער, אלקין, גנץ ונתניהו ועקרונית, כפי שהוכיחה הממשלה היוצאת, היא גם מקבלת תמיכה מהעבודה וממרצ. 

הירידה המהותית ברצון להצביע, או באמונה שההצבעה יכולה להשפיע, היא עוד תסמין של מפלגות שחוטאות לתפקידן והיא ביטוי לתחושה המהותית של הבוחר כי אינו משפיע. ציבור שמרגיש שהוא אינו משפיע, מתרגם גם הוא לחולשה דמוקרטית, בהנחה שיש בישראל אלמנטים של דמוקרטיה תהליכית.

למעשה, מעבר לכיבוש ושלטון ההפרדה שמיושם דה-פקטו בישראל, עוד לא מעט תהליכים פוגעים בישראל מבפנים וכולם שותפים במידה כזו או אחרת להרס פנימי של תהליכים דמוקרטיים. ישראל ניצבת מול בעיית פערים חברתיים-כלכליים חמורה, בעיית תשתיות, מערכת חינוך קורסת, מערכת בריאות מקרטעת, מערכת רווחה לא מתאימה ומשבר אקלים שמביא עמו סכנה לחוסר ביטחון תזונתי, מחסור במים (למרות מערכת ההתפלה) בתוך מערכת שצפויה להיפגע ואינה ערוכה תשתית וכלכלית למשבר. מעבר לנושא האסטרטגי והבטחוני, שגם הוא צריך התייחסות לאור האתגרים הללו, איפה התוכניות וההיערכויות של המפלגות לעתיד הלא רחוק הזה? מדוע אין לכל אלה התייחסות? למה מנהיגים ומפלגות לא מדברים על זה ולמה הציבור לא דורש שידברו על זה? תוך עשר שנים ומול בעיות חמורות הרבה יותר, המחשבה שהתעסקנו בנתניהו ובן גביר תהיה לא פחות משערורייתית, רק שהמחיר שלה יגבה יותר חיים.

הציבור הישראלי לא צריך מפלגות שמספרות לו את מה שהוא רוצה לשמוע, זה רק מזין מעגל קסמים של בורות מרצון, שמאפשר אמונה במציאות אלטרנטיבית, בה ישראל תמיד צודקת וטובה והחיים פה הכי טובים שאפשר. הציבור הישראלי צריך לשמוע ממי שמבקש להנהיג אותו את האמת והיא מורכבת, זה טבעה של מציאות. היכולת להצליח להתמודד עם המציאות הזאת מתחילה בהבנת המצב, בוודאי לא התעלמות ממנו.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים בעולם משתנה, העניין הוא שכדי להצליח להתמודד עם האתגרים, צריך להתייחס אליהם. במקום להמשיך ולהגיד כלום כדי לקבל יותר קולות בקלפי, רק דמיינו איזה שינוי מרענן היתה מביאה מפלגה שלא משחקת את המשחק, אלא מתייחסת לחיים עצמם, לצרכי הציבור ולאתגרי הזמן ומציעה חזון בר קיימא, תוכנית פעולה וסדר עדיפויות. אין אפילו מפלגה אחת כזו, אבל כל עוד הציבור מוכן לקבל את זה, אין כל סיבה שזה ישתנה. אבל האמת, גם אם לא תאמר, בכל מקרה תצא לאור, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מדי? התשובה היא שככל הנראה כן.