די לניתוק מרצון

הנטייה להסתכל ספציפית על נקודת הזמן הנוכחית והקרובה היא מאוד אנושית, בעיקר כאשר המצב הנתון מאיים, או נתפס ככזה. בישראל, בה אירוע רודף אירוע, הציבור, הפוליטיקאים והתקשורת מכוונים כל הזמן למה שקורה כרגע ולרוב אין התייחסות לתהליכי עומק, או ניסיון להרחיב את נקודת המבט. פרשנים ויועצים מכוונים תגובות מיידיות מספרים לנו איך לחשוב, קצת כמו אנשי שיווק שמסתכלים על מספרים ומגמות בלי להביא בחשבון מהות, או השלכות.

כשההתייחסות נקודתית, אין שום קושי להתמקד בבן גביר בלי לראות שיש עוד כל כך הרבה פוליטיקאים שלא ממש רחוקים ממנו, אבל הם לגמרי בתוך המיינסטרים. בן גביר אולי מדבר בוטה יותר, אבל מבחינת מדיניות אין באמת הבדל בין ממשלה שתקום עם בן גביר לממשלה האחרונה שקמה עם שקד, סער וליברמן, זה אולי הטון שעושה את המוסיקה, אבל כולם מחזיקים את אותם התווים.

למעשה, והממשלה היוצאת היא אך דוגמא נפלאה עד ההבטחות של זהבה גלאון שמרצ תהיה בממשלה הבאה הן אך הדובדבן שבקצפת, כל המפלגות היהודיות הוכיחו שאינטרס יהודי-ציוני גובר עבורן על כל ערך דמוקרטי. המפלגה הערבית היחידה שהסכימה לחוקי המשחק הלא-דמוקרטיים בעליל האלה היא רע"ם, שאר המפלגות הערביות מבקשות שוויון אזרחי ולכן מבחינת הציבור היהודי הן לא לגיטימיות. בכל מקום אחר, אי השוויון הזה היה מקומם, בישראל הוא הפך למציאות מקובלת עבור הציבורי היהודי ומתקבלת על ידי אזרחים ערבים שמבינים שזה הכי טוב שהם יקבלו בהינתן ה"אין-דמוקרטיה". אבל בן גביר הוא הבעיה, מה?

כשההתייחסות נקודתית, אפשר לא לראות את הדברים הגדולים באמת, פשוט משום שבמרחק שאנחנו מתבוננים ממנו, אי אפשר לראות למרחוק, אבל זה לא אומר שאין בעיות עוד יותר גדולות. לכן אפשר להתנהג כאילו רק נתניהו מסכן את הדמוקרטיה ולא להבין שבעצם יש עוד לא מעט גורמי סיכון שבהם יש לטפל, כמו גם שאין להתעלם ממשבר האקלים, מבעיות התכנון, או ממערכות חיוניות שמשוועות למשאבים. אבל לראות הכל במנותק בלאו הכי משרת פוליטיקאים שאין להם את האומץ להתמודד עם שינויים נדרשים בסדר גודל כזה.

כאשר בוחנים כל דבר נקודתית, לרוב קשה לחבר בין הנקודות. אם ניקח לדוגמא את "התובנה הפרקטית" שהציבור זז ימינה ולכן נכון לקרוץ למרכז ולא לבטא עמדות שמאליות, התוצאה שלה היא התאיינות של השמאל. היום אין למצביעי שמאל בישראל מפלגה סוציאל-דמוקרטית, בוודאי לא משותפת, להצביע לה, והם נאלצים לחפש פתרונות אחרים, שלא במפתיע "אסטרטגיים". האמנם אסטרטגיים? אני לא חושבת, אחרי ככלות הכל, אסטרטגיה נועדה להשגת יעדים ואם היעדים הם ערכי שמאל, הצבעה למי שאינו מבטא אותם לא תוביל אליהם - בעיה.

ברור שהמציאות מורכבת הרבה יותר והגורמים להתאיינות השמאל רבים הרבה יותר, חלקם קשורים לשמאל וחלקם לציבור הרחב, חלקם מבניים וחלקם מהותיים. התזוזה של מפלגות השמאל למרכז ועמעום ערכי שמאל העבירה לא מעט מסרים שליליים נוספים, כמו התבטלות מרצון, אבל גם אישה במידה את תהליך הדה-לגיטימציה של השמאל שהוביל נתניהו. השמאל החל להילחם על קיומו ולנסות להצדיק אותו, במקום להמשיך להילחם על ערכיו שנותנים את הערך וההצדקה לקיומו.  

שיעורי ההצבעה הנמוכים הצפויים בחברה הערבית זוכים להתייחסות מרובה, לא משום שדעותיהם הפוליטיות של אזרחי המדינה הערבים מעניינות מישהו, אלא משום שביכולתם להטות את הכף לכאן או לכאן. אבל הנושאים המהותיים באמת, כמו אפליה אינהרנטית של אזרחים לא יהודים, אי שוויון, שוויון נפש ביחס לעלייה הדרמטית בשיעור הפשיעה בתוך החברה הערבית וייבוש תקציבים בתוך גבולות הקו הירוק בכלל לא נספרים, משל לא היו קשורים לכלום ושום דבר, כשהם בעצם, מיותר לציין, הגורמים העיקריים לחוסר הרצון לצאת ולהצביע.

בשורה התחתונה, כל המפלגות על הספקטרום הציוני פועלות תחת ההנחה של דמוקרטיה ליהודים ומקבלות את אי השוויון האזרחי כנתון, אם מתוך הנחה שזה איכשהו הגיוני ואם מתוך "תקווה" לראות בשינוי עתידי – כך או אחרת כולן משתפות עם זה פעולה. אלא שאי אפשר להיות דמוקרט ולקבל את ההנחה הזו, זה פשוט לא עובד ביחד ולא משנה איזה סיפור ננסה לספר, אי שוויון אזרחי ודמוקרטיה לא נמצאים באותה קבוצה.

סבתא שלי היתה אומרת שכל עוד יש אנשים שמוכנים לקנות לוקשים, תמיד יימצא מי שיהיה מוכן למכור אותם. בסופו של דבר לכולנו נוח לחשוב שהבחירות הקרובות הן על נתניהו ובן-גביר או גוש חוסם נתניהו, אבל זו לא באמת השאלה. דמוקרטיה יכולה להיהרס ממוקדים שונים, משחיתות, פגיעה בשומרי הסף, פגיעה בהפרדת הרשויות, צמצום סמכויות של הרשות המחוקקת, הגדלת כוחה של הרשות המבצעת, פגיעה בעצמאות הרשות השופטת, אבל גם מקבלת אי-שוויון אזרחי ואפליה כמצב נתון, שלא לדבר על נירמול הכיבוש ויצירת שלטון הפרדה גזעני. כדי לשמור על הדמוקרטיה צריך להילחם בכל החזיתות הללו ולא רק בחלק. זאת בדיוק הנקודה, הבחינה במנותק, מותירה אותנו מנותקים. היתרון בבחינת דברים במנותק תופס כל עוד הוא מוגבל, בטח לא על כל דבר וכל הזמן, כי במציאות הכל מתחבר, גם אם לנו נוח יותר לנתק.