היאוש לא נעשה יותר נוח

אם מצב החברה הערבית היה מעניין את הציבור היהודי כמו שיעור ההצבעה בחברה הערבית, דברים היו נראים אחרת לגמרי, אבל הוא לא. אף אחד בחברה היהודית, שעסוקה בהדרת ערבים על בסיס יומיומי, תומכת בחוק הלאום שהופך אותם לאזרחים סוג ב', האפליה הממוסדת אליה עיוור מרבית הציבור היהודי, לא מאפשרת סיכוי שווה ורואה בהם אויב מבית, לא יכול לצפות שבנתונים הללו יש תמריץ כלשהו להצבעה, להשתתפות או אפילו לתקווה.

אם ראש הממשלה לפיד לא היה מגיע לנצרת ואומר "האזרחים שלכם", אלא אזרחי ישראל, הוא היה משנה אפילו במעט את הטרמינולוגיה של "הם" ו"אנחנו", שכל כך נדרש לשנות אותה. אם הוא, כמו פוליטיקאים רבים אחרים, לא היה מציע הפחדה, אלא תקווה – מי יודע מה אפשר היה לעשות פה? רק דמיינו שראש הממשלה לפיד היה אומר במקום: "אני רואה את האדישות ברחוב הערבי וחוסר הרצון להצביע, הוא מגיע מאבדן התקווה שאפשר לשנות. אבל אפשר וצריך לשנות. לכן אני מתחייב שהמפלגות הערביות יהיו חלק מהקואליציה אם אני אהיה זה ירכיב אותה", במקום לנסות להתחבב על בוחרים יהודים ולהפחיד ערבים במילים כמו: "אם האזרחים שלכם לא יצאו להצביע, הם צריכים להבין שגם מה שניתן בשנה האחרונה יילקח מהם".

הניסיון להפחיד את החברה הערבית כדי להניע להצביע, לא באמת יכול לסייע לכלום. אי אפשר להפחיד את החברה הערבית באמצעות בן גביר ונתניהו כי האמת היא שעבור מרבית החברה הערבית אין הבדל בינם ובין מה שכונתה מוקדם מדי "ממשלת השינוי". אפילו את התקציבים שהצליח מנסור עבאס להשיג, החברה הערבית לא התחילה לראות. מה שמכונה ה"שותפות" בעגה היהודית, היה בעצם מוכנות לקבל את חוסר השוויון ולהשיג משאבים בתמורה לשיתוף פעולה. זה שאנחנו קוראים לזה שותפות לא עושה אותה כזו ואם זו ה"שותפות" שלפיד מציע, אין שום סיבה לחברה הערבית באמת לצאת להצביע.

תוסיפו לזה את הפיצול של הרשימות הערביות והסטגנציה בתוכן, את העובדה שגם מי שמשתף פעולה לא רואה דיווידנדים בנכונותו זו ושמי שמבקש שוויון זוכה לכתף קרה ולתיוג "תומך טרור", את חוסר הנכונות של השמאל הישראלי לעמוד בצד של זכויות אדם ואת הפעולות הצבאיות שיוצרות מתיחות וזה עוד בלי לדבר על התנאי המקדים של וויתור על המאבק בכיבוש כי ישראל עברה ל"ניהול הסכסוך", יופמיזם לנירמול הכיבוש והסיפוח. כאין אמונה שאפשר להשפיע, כשהמצב רע ואין אפילו תחושה של ביטחון אישי, רבים בחברה הערבית לא מאמינים בתקווה הקלושה שאפשר לשנות.

גם אני תוהה לא מעט זמן אם אפשר לשנות, אני כבר כלל לא בטוחה שבכלל אפשר להאט את התהליכים האנטי-דמוקרטיים שעוברת ישראל וזו תחושה מאוד מייאשת. זו הסיבה שאני מבלה שעות, בלילה וביום עם שותפים ערבים ויהודים, בניסיון לייצר שינוי, להחזיר את התחושה שעוד יש כאן מכנה משותף אנושי שיש בו די לתחזק את האמונה שעוד יכול לצמוח פה משהו דמוקרטי, שוויוני ושיתופי. אני לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה, אני גם לא יכולה להבטיח הבטחות, אני רק יודעת באמונה שלמה שרק מחנה דמוקרטי משותף יכול לייצר את השינוי.

באין גוף כזה להצביע לו, מה שאני יודעת זה מה יכול לקרות אם לא נצביע בבחירות הקרובות לברירות המחדל הקיימות. מה שיקרה זה צמצום חלון ההזדמנויות לשינוי, שממילא הולך ונסגר בכל יום שעובר. ברור לי שלא אהיה מרוצה מתוצאות הבחירות, אבל שהן בוודאי יהיו גרועות יותר אם לא נצא להצביע. אני גם יודעת שלא להצביע אומר שוויתרנו על התקווה, ולו גם הקלושה ביותר, שאפשר לשנות. אין לנו את הפריבילגיה להיכנע, לא לפחד ולא לאדישות, זה בדיוק מה שמזרז את כל התהליכים המפחידים שמתרחשים פה. גם זו התפוררות דמוקרטית מפחידה.

אז נכון, אין כאן דמוקרטיה, אבל לא להצביע הוא הוויתור על האפשרות שתהיה. אני לא יודעת מה יהיה אם ננסה, אני כן יודעת שיהיה יותר גרוע אם נרים ידיים, אם נוותר על התקווה שאולי נוכל לייצר שינוי. אמנם כהרגלו מגיע מה שנשאר ממחנה השמאל לבחירות האלה לא מאורגן נכון, אבל המאבק הוא למען עתיד דמוקרטי ביום מן הימים. הסכנה שהמפלגות הערביות לא יהיו מיוצגות אחרי הבחירות הבאות היא הרבה יותר גרועה ממצב של מפלגות ערביות שלא מצליחות להשפיע.

כאשר הייאוש אוחז, כבר באמת לא נותר דבר. לא להצביע הוא הכניעה לייאוש הזה וזה יהפוך את החיים פה לקשים הרבה יותר, לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות. יש לנו שבוע להמשיך להאמין, אבל זה לא פותר אותנו מהצורך מתישהו לעזוב את מחוזות האמונה ולהתחיל לעשות למען קיום דמוקרטי משותף בחלקת הארץ הזאת.