הרצוג מגיש: היפרדות מערכים

כשפייסבוק, והרשתות החברתיות בכלל, הפכו לזירת התרחשות שהיא מימד בפני עצמו החורג מתוך המיקום הוירטואלי שנועד לו, גילו אותן גם הפוליטיקאים. כך נוצר ערוץ התקשרות נוסף בו לפוליטיקאים בימה נרחבת לחשיפה בלתי אמצעית, שמאפשרת בין היתר גם בחינת רעיונות ואופן קבלתן בציבור במקירוקוסמוס שלא לחלוטין משקף את המציאות. אם תרצו, מעין נייר לקמוס לאינדיקציה להעדפות הקהל, אם כי בצורה לחלוטין לא מדוייקת, שלא לומר מוטה ולכן יש לקחתו בערבון מוגבל. 

סטטוסים של פוליטיקאים מלמדים רבות על הכותבים אותם, אם כי לא בכל יום יש סטטוסים שכדאי להתעכב עליהם ולא בגלל שאין סטטוסים אלא כי אין בהם תוכן חשוב. אולם הסטטוס שפירסם ביום ראשון (24.1.2016), ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, הוא דווקא סטטוס שראוי להתעכב עליו, אולי בעיקר משום שהוא שם סופסוף קץ לספקולציות איפה הרצוג? ספוילר: מאחורי הגב הרחב של לפיד.

חלק א'

הרצוג בחר להציג השבוע את תוכניתו להיפרדות מהפלסטינים. בסטטוס שפירסם בפייסבוק הוא הסביר את עצמו, ואפילו לאט לטובת שלי יחימוביץ', כי הרצוג לאחרונה בשוונג שובניסטי שנועד להפגין גבריות מסוקסת מול חברות המפלגה שלו: יש פיגועים על בסיס יומיומי, שני העמים מלאים בהסתה ושני המנהיגים מפחדים. לכן מציע הרצוג להיפרד - גם מנתניהו וגם מהפלסטינים - כמה פשוט?! מכיון שאת החלק הראשון הוא לא מצליח ליישם, יש להניח שגם החלק השני ישאר על הנייר, כך שאין ממש סיבה לדאגה, לפחות לא מצידו של נתניהו וגם לא מצד אלה במפלגתו שחשבו שהם טיפונת בשמאל בזמן שהרצוג לא ידע שמפלגת העבודה עוד חושבת במונחים פוסט-ציוניים שכאלה. 

חלק ב'

לו רק הרצוג היה מסיים בזאת, עוד אפשר היה לדבר על איזושהו רציונל בניסיון הזה ל"הרגעה", לא שאני מאמינה בפתרון כזה, אבל להגיד שצריך עכשיו להרגיע וליצור צעדים בוני אמון זה עמום מספיק כדי שישראל תהיה מוכנה לנסות עוד כלום רעיוני. ובניסיון הנואש של הרצוג לשווק את עצמו כאטרקטיבי לקהל הבוחרים, הוא לפחות יכול להגיד שהציע רעיון "ציוני" דיו וזה יותר ממה שמציע כרגע נתניהו. לפחות אפשר לטעון שזה ניסיון לחשוב מחוץ לקופסא, ולייצר פתרון ביניים שיביא בכל זאת למגמת שיפור. זה קלוש וגם תלוש ובטח לא פתרון, אבל יש לזכור שמבחינת הרצוג הבעיה היא לא הסכסוך הפלסטיני, הבעיה היא נתניהו ולכן מבחינתו זה פתרון הולם שלא יכול להיחשב כמילה הזו שהס מלהזכיר, כלומר "שמאלי". לגבי יעילות של מהלך כזה, ובכן זה כבר נתון לפרשנות אישית של כל אחד. 

אולם הרצוג לא הסתפק בזה, הוא החליט להגדיר מחדש את המפלגה שהוא עומד בראשה: "מפלגת העבודה היתה תמיד מפלגת מרכז, לא ימין ולא שמאל, מפלגתם של בן גוריון ושל רבין". ואם לא הבנתם אז למתקשים "בנגוריוניסטים ורביניסטים". במידה רבה זה נכון - מפלגת העבודה היוותה ספקטרום רעיוני רחב, אך בבסיסו היתה אג'נדה שמזוהה עם השמאל. אך בעוד שהרצוג מתרפק על שמות מנהיגים כמו בן גוריון ורבין, שאגב שונים מאוד זה מזה, הוא אינו מתרפק על ערכי מפלגת העבודה, אלא מגדיר מחדש אג'נדה שלה ערך אחד - ניצחון על נתניהו. אלא שבמחנה השמאל, עליו הרצוג מדלג ולא בחינניות, שהמשיך לתחזק את מפלגת העבודה, יש אמונה אמיתית בפיתרון שתי מדינות לשני עמים והם אינם מעוניינים בשלב הביניים שהרצוג מציע וגם לא להיקרא מרכז. לכן, הרצוג גם אומר בחצי פה כי הרעיון לא נזנח, הוא "נדחה" למועד לא ברור, אולי זה יקרה אם ההיפרדות תצליח, אם אי פעם תיושם.

אבל יש לומר בגלוי - היפרדות רק תוביל להמשך הקיפאון ותוסיף לייצר תסכול בקרב הפלסטינים כמו גם בקרב אנשי הימין וספק אם תביא לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים בתנאים שיהיו נוחים לישראל. מעבר לעובדה שהרצוג צריך בשביל זה לנצח את נתניהו, ההיפרדות אינה בציעה באמת, היא נועדה בסך הכל ליצר עוד תמיכה למחנה הציוני.

ראיית העולם הפשטנית הזו מעליבה את האינטליגנציה של האדם הממוצע - הרצוג מאמין שעדיין מרבית הציבור תומך בהקמת מדינה פלסטינית, שהציבור בישראל מבחין בקיפאון בחסות נתניהו שאינו מייצר עתיד טוב יותר לישראל, שניתן ליצר רוב להיפרדות, ועוד יותר שהיפרדות תביא לצינון ההסתה ושרגיעה היפותטית זו תוכל אולי ליצר חזרה למשא ומתן. רק שהרצוג שוכח שבשביל זה הוא צריך לנצח את נתניהו וזה לא פשוט גם כשאין מתחרים אחרים לבש משניהם ושנית שהציבור אינו מתנהג ברציונלית כפי שהרצוג תופס אותה ויש לו עוד שיקולים. לכן, לא רק שהרצוג לא יכול לבצע את הרעיון שלו, הוא למעשה פוגע עוד יותר בבסיס כוחו גם בתוך המפלגה ויש יסוד סביר להניח כי אם יביא לאישורה של תוכניתו, הוא גם מסתכן בפיצול מכיוונם של אותם חברי כנסת שנעים באי נחת כשמזכירים להם שהם מהמחנ"צ ולא ממפלגת העבודה ולא מתביישים לראות בעצמם שמאל, גם אם מתון.

העבודה מעולם לא היתה מפלגת מרכז אמיתית, כשם שלא ממש הייתה מפלגת שמאל מובהקת, אלא מפלגת מרכז-שמאל. השיוך שלה כשמאל הוא היסטורי ונובע מרעיון כלכלי, איתו היא ממשיכה לשחק ביחסי אהבה-שנאה. אבל לו היתה מפלגת העבודה מפלגת מרכז, לא היה מקום למפלגות המרכז על גלגוליהן השונים. השאלה היא אם המיתוג מחדש של הרצוג את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז לא עוקר ממנה את ליבם של המצביעים האידיאולוגיים שאידיאולוגית הם שמאלה מהעבודה אך מאמינים שרק מפלגה גדולה תנצח ושמפלגת העבודה היא ביתם, וגם אם חשבו להחליף מפלגה, ביום הבוחר הלב שלהם לא נתן להם. התשובה היא שככל הנראה הרצוג מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולפורר גם את המעוז האחרון הזה. אולי התפוררות המחנה הציוני זה בדיוק מה שיכול להניע מחדש את הפוליטיקה הישראלית, ולייצר מפלגה שלא מפחדת מהתיוג שמאל ולא נסחפת אחרי רטוריקה נתניהוהית או לפידיזם חסר תוכן. 

כדי להשלים את הטמעת דף המסרים של נתניהו שאותו אימץ לפיד ועכשיו גם הרצוג, מסביר הרצוג שהמחנה הציוני אינו ימין קיצוני ואינו מרצ. הרצוג נותן תוקף לשיתוף הפעולה שלו עם השיח מצמצם הפלורליזם - מרצ? הם כל כך לא לגיטימיים ממש כמו נוער הגבעות - באמת הרצוג? הוא אולי חשב שהוא מתחכם עם רפרור לעמדתו של בן גוריון "בלי חירות ומק"י", אך אין פה הקבלה.

הרצוג שבעצמו מודר מהשיח, נכנע למסע הדה-לגיטימציה של השמאל והופך אותו לסולם הגנבים שלו כדי לסיים סופית המטמורפוזה של מפלגת העבודה למחנה הציוני, היינו מפלגת מרכז שאין לה ולשמאל ולא כלום. למען הסר ספק, שום מנהיג של מפלגת עבודה לדורותיה לא היה מחוסר אידיאולוגיה כמו הרצוג ואף אחד מהם לא הושיב את הדמוקרטיה במושב האחורי כמו שעושה הרצוג עכשיו. גם רבין וגם בן גוריון היו פרגמטיים בדרכם ועקשנים לא קטנים ועם זאת היה להם קול ברור בכל התחומים. להרצוג אין קול, הרצוג הוא חיקוי. היפרדות? ההיפרדות היחידה שיש פה היא היפרדות מערכים.  

הרצוג מסיים את הסטטוס באמונה כי הוא שומע את תמיכת העם השקטה בו. עם זה הוא יגיע בקרוב לועידת מפלגת העבודה