אש השנאה: השריפה במשרדי 'בצלם'

פורסם בסלונה ב- 11.1.2016

הלהבות שאחזו במשרדי 'בצלם' בירושלים כבר כבו, כעת נבחנת "הזירה" ע"י צוותי שירותי הכבאות על מנת לקבוע אם המקום הוצת. אינני חוקרת אש, אולם התלקחות של שני מוקדים בו זמנית, על פניה, לא נשמע לאדם פשוט כמוני כמו התלקחות ספונטנית. תוסיפו לזה את העיתוי והאווירה הציבורית וקל מאוד לקפוץ להנחות שבוודאי, ללא ראיות, הן רק בגדר הוספת שמן למדורה הרותחת ממילא בציבור הישראלי.

אלא שאת השריפה האמיתית אין בכוח מכבי האש לכבות, היא בידיהם של קברניטי המדינה ולהם אין שום סיבה לכבות את השריפה שמתחת לאפם. מספיק רק לקרוא את הדיווחים על השריפה ואת התגובות של הטוקבקיסטים הישראלים כדי להבין שהשריפה האמיתית היא לא זו שפרצה במשרדי בצלם. האש הזו היא השנאה שמפעפעת בתוך הציבור הישראלי כלפי חלקים אחרים בתוך הציבור הישראלי.

מקור האש שבשנתיים האחרונות הספיקה להצית את מוחמד אבו ח'דיר, את משפחת דוובשה, כנסיות, מסגדים, בית הספר הדו-לשוני בירושלים, מכוניות ואולי גם את משרדי בצלם אתמול, פורצת אמנם במוקדים שונים אך כל לפידי האש מקורם באוירה ציבורית שמאפשרת את הפרשנות הזו. קברניטי המדינה יכולים לגנות את הפעולות, אך הם מייצרים את האוירה הדליקה בעצמם.

ויטגנשטיין הצביע על הקשר בין הדרך בה מתפרשת המילה והשינוי החברתי שיש בכוח הפרשנות הזו לייצר. ישראל הופכת לדוגמא מובהקת בהקשר זה. אם זו הטרמינולוגיה שמעידה על מגמה, הרי שכמעט בכל הדיווחים 'בצלם' אינם מוצגים כ"ארגון זכויות אדם" אלא כארגון שמאל, ואף ארגון שמאל קיצוני. זה לא עניין של מה בכך, חשד להצתה במשרד ארגון זכויות אדם נשמע פחות לגיטימי מאשר ארגון שמאל קיצוני. ההתוויה "קיצוני" היא יחסית והיא בוודאי אינה אובייקטיבית, אך היא נתפסית לגיטימית בעיני הציבור הישראלי.

למעשה, ברגע שבבחירות האחרונות השמאל הפך באופן סופי על ידי ראש הממשלה ל"הם", הותר הרסן סופית, המתקפה על השמאל הפכה בוטה הרבה יותר. השמאל הפך, בעיקר על ידי נציגים של הממשלה ושל הכנסת, לאויב שבפנים, קמפיין 'השתולים' הוא ראיה מובהקת לתפיסה הזו. ישראל באמצע גל של טרור הפכה לקרקע פוריה להסתה נגד ארגונים שרואים בכיבוש מצב לא לגיטימי. אוירת הנאמנות, קדושת המוסר הצה"לית, ההצדקה האלוהית על הארץ וניכוס הציונות לטובת יהדות לאומנות, אין בה מקום לקולות אחרים. אלא שהבעיה מתעוררת לא כאשר קיימת דעת מיעוט אלא כאשר מנסים להשתיק אותה והבעיה הזו היא פגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה שאמוה להכיל את מגוון הקולות.

כאשר שאלת הכיבוש הופכת להיות תו תקן למיהו ישראלי הרי שהפלורליזם בישראל, אחד מנדבכי הדמוקרטיה החשובים ביותר, הצטמצם לבלי הכר. אוירת ה"אין כיבוש" מייתרת את הלגיטימיות של מי שחושב שיש כיבוש ולארגונים הפועלים נגדו – הם משבשים את התוכנית. פעילים נגד הכיבוש הפכו לרדיקאלים בתפיסה הציבורית. צמצום זה של גבולות הנורמות הפוליטיות, קיבל חיזוק משמעותי, שוב לפחות בטרמינולוגיה, כשמפלגת העבודה והתנועה בחרו בשם "המחנה הציוני" לאיחוד שלהם ובכך ניסו ליצור בידול בין שמאל-מרכז לגיטימי לשמאל לגיטימי פחות.

אבל הוא גם מקבל ביטוי חוקי למשל בחוק השקיפות, שאפשר לטעון שהוא דמוקרטי ועם זאת השימוש בכלים דמוקרטיים אינו הופך אותו לכזה, הוא רק מעיד שוב על האוירה הציבורית שמצמצמת את הלגיטימציה של ה"שמאל". במצב כזה יהיו שרק יתווכחו עם השמאל, יהיו שיצאו בהפגנות נגד השמאל, יהיו שיצאו באמרות נגד השמאל, אבל יהיו גם כאלה שיכתבו הודעות נאצה, יהיו כאלה שישנאו, יהיו כאלה שיראו בשמאל בוגדים, יהיו כאלה שיציתו, יהיו כאלה שיכו, יהיו כאלה שישיחיתו ויהיו כאלה שירצחו. האדם הוא חיה מורכבת והוא פועל בהתאם לאוירה על ספקטרום רחב של פעילות.

אם יתגלה כי השריפה במשרדי "בצלם" היא הצתה מכוונת זה לא יפתיע וזה לא צריך שיפתיע. כאשר הדיון הציבורי צובע את השמאל כבוגד הנמצא מחוץ ללגיטימיות של הציבור "הציוני", יהיו תמיד מי שיפעלו ביד קשה יותר מהממשלה. האוירה הדליקה בציבוריות הישאלית היא מדיניות ממשלתית, היא מקור האש של כל ההצתות האחרונות. בחסות האש הזאת, עתידה של ישראל חשוך הרבה יותר.