אתמול בשעה שבנהזוג והבכור חגגו להם בחומוסיה ביפו (לא שצריך תירוץ בשביל חומוס, אבל זה כבר הפך מנהג שבצהרי נסיעת בנהזוג לארה"ב אוכלים חומוס - לא כדי להנעים את האוירה במטוס אלא כדי לקחת כמויות היסטריות של חומוס לחבר שיושב בנכר, מה שמביא אותנו לעוד מסורת - המסורת של בנהזוג להאריך כל נסיעה לארה"ב כדי לבלות קצת זמן עם אחד מחבריו הקרובים [לא מתלוננת, מפרגנת]), אז בדיוק בשעה הזו, מצאנו את עצמנו, הקטנטן ואני, יושבים במסדרון בקונסרבטוריון ומחכים למרכזית שתסיים את שיעור הכינור. כרגיל, מולנו ישבו אם וילדתה. האם בתוך הסמראטפון והילדה בוהה בקיר, ככה זה תמיד. אנחנו, גם כרגיל, ביצענו פרישה - דפים לגזירה, משחק מחשבה וספרים. הקטנטן גזר ואמר את שם הצורה בעברית ובאנגלית וניהל איתי שיחה ערה, אחר כך ביקש לעשות מספר אתגרים במשחק המחשבה וקינח בספרים. בזמן הזה הוסיפו האם וביתה במעשיהן - האם בתקתוק בלתי נפסק על הטלפון והבת בבהיה בקיר לבן. אין ספק זמן איכות. זה ככה תמיד וזה שובר לי את הלב. אל תבינו לא נכון, אני לא מצפה מההורים להיות צוות הווי ובידור ולסחוב את כל הציוד לפרישת תאג"ד בשטח, ברור לי שאני יוצאת הדופן וזה אף פעם לא הפריע לי. אבל נזדמנה לכם חצי שעה לבד עם הילד שלכם - מה לא תנצלו אותה לקצת צחוקים? לשיחה? לרדת לגינה בקומה התחתונה ולשחק? למגע? משהו? אז זהו מסתבר שלא. מה שכואב לי בכל הסיפור זו הילדה - בהתחלה היא עוד מדי פעם דיברה אל אמא שלה וזו ענתה לה בנהמה מתומצתת, לאט לאט פסקו השאלות (ובעקבותיהן גם הנהמות) ומאז, בכל פעם הילדה יושבת שם בלי לזוז, בלי לדבר, בלי לגעת באמא שלה, פשוט בלי. יושבת ובוהה במבט סתום בקיר, בהתחלה עוד ניסיתי לתפוס את מבטה ולהציע לה להצטרף, התייאשתי. איזה נתק מטורף ואיזה פיספוס. ועזבו את זה שכל פעם יוצאת המורה לכינור אל האם ואומרת מה על הילדה לעשות עד הפעם הבאה ובכל פעם שהמורה נכנסת חזרה, האם מסתכלת על הילדה הגדולה ואומרת לה: "את זוכרת את זה? כי אני לא עושה איתך כלום".
טוב זה בוודאי מקרה מעט קיצוני של חוסר אכפתיות. וגם למדתי לאורך השנים לא לשפוט בני אדם אחרים לפי הסטנדרטים שלי, אבל זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לקלוט את ההבדל. במשחקיות, אם חלילה יצא לי ללכת עם ילדיי תמיד הייתי בפנים, איתם, משחקת ומשתוללת. אני זוכרת פעם שאמא אחת אמרה לסבתא לידה - "את רואה למה צריך לצאת לעבודה ולהשאיר אותם גם בצהרון? כי אז מגיעים אחרי הצהריים ויש כוח לשחק איתם..." לא טרחתי לתקן, בשביל מה?! אבל זה נכון, גם בגן המשחקים, בעוד ההורים יושבים על ספסלים ומקשקשים ביניהם, אותי אפשר למצוא לרוב עם הילדים על המתקנים, אלא אם כן הם משדרים לי שהנוכחות שלי אינה רצויה ואז אני נחה לי על ספסל. ברור לי שגם אני מקרה קיצוני, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה איך מזדמן לך זמן איכות עם הילד שלך ואתה מעדיף את הסמארטפון. אחר כך לא מבינים למה כשהם מקבלים את הסמארטפון שלהם, הם שקועים בו לגמרי. כי גם אנחנו כאלה. ככה מתחיל הנתק. זה הסבר פשוט וכדרכם של הסברים פשוטים, הם גם לרוב מאוד נכונים.
זה פשוט נראה לי מאוד מוזר בנוף החברתי שלנו, במקום בו הרצון להיות הורים עדיין שולט ואף נחשב כמו סוג של הגשמה כמעט הכרחית, שאחרי כל המאמץ המושקע בלהיות הורה, ברגע שסימנו וי על המטרה, אנחנו פונים לחפש מטרות אחרות. אל דאגה, זו אינה מנטרה שמטרתה להביא עוד הורים לבחור להיות עם ילדיהם מבוקר עד ערב, זו רק תהיה איך יכול להיות שאנחנו כל כך מתאמצים להביא אותם ועובדים כל כך קשה כדי לקיים אותם ובסוף שוכחים שהדבר שהם הכי צריכים זה בעצם אותנו. יש לי תחושה שאם נדע גם לשים את המושג כיף יומי עם הילדים באג'נדה הצפופה שלנו, נוכל די מהר להבחין בשינוי לטובה בדינמיקה בבית. אני נמצאת כל היום עם הילדים, אבל לאורך כל היום אני מנסה לגזול פה כמה דקות לאחד על אחד, זמן של אמא אחת וילד אחד והמון תשומת לב, אני גם מנסה ליצור תמיד גם זמן של כולנו ביחד. אם יש משהו בבחירה שלנו שמשמח אותי יותר מכל זה כמה כל אחד במשפחה שלנו יודע שהוא נאהב וחשוב.
אז בקיצור (ואם תרצו ארחיב) מה אני מציעה? אני מציעה אתגר, למרות שלרוב אני נמנעת מעצות - קחו לכם עכשיו 30 יום ובכל תמצאו חצי שעה שהיא נטו אתם והילדים בלי שום דבר אחר. זה אולי נראה לא ישים, אבל אין באמת דבר כזה - הכל שאלה של החלטה ותרגול, מרגע שזה הופך לשגרה זה פשוט כבר שם. לדעתי גם אם אתם משפחה מאוחדת שכזו, חצי שעה כל יום תעשה הבדל ענק. לא הזמן של להכין שיעורים, לא הזמן של לעשות סידורים, אלא זמן של ביחד וכיף ושיתוף ועניין. בעיני עדיף שילכו לישון מאוחר יותר, אם אתם עובדים בשעות מטורפות, אבל שתהיה להם את החצי שעה של מבט מרוכז של הורה בלי סמארטפון, בלי לשפוט, בלי לחקור, זמן שמוגדר כזמן הנאה. ספר, משחקי צלליות בחושך, הכנת ארוחת ערב משותפת, רגע קצר של משחק קופסא, סיפור על מה שקרה לנו היום, כל מה שתרצו. אם אני מנחשת נכון, ואם לא תשברו ולא תוותרו אף יום, אין לי ספק שהשינוי כבר יורגש הרבה לפני תום 30 היום ולדעתי הוא יעשה לכולם רק טוב.
*ואם החלטתם שכן, מה אכפת לכם לכתוב לי (בפרטי) אם אתם מרגישים את השינוי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה