זה לא רגיל וזה בטח לא קורה כל יום, אבל הפעם שתקתי כי הרגשתי מרוקנת ולא ממש יכולתי לכתוב. ועלו בי המון מילים אבל הרגשתי אטומה, כאילו אני יכולה להציף רק את עצמי במילים אך אלה לא יכולות לצאת אלא רק לפרפר בתוכי ולטבוע. ולא ידעתי אם אני באמת רוצה לשתף ולעשות את הכל פומבי או לשמור לעצמי ולעבור הלאה. כשאתה כותב ואתה מוציא דברים החוצה, דברים שלא קשורים רק אליך בלעדית זה יוצר בעיות, זה אולי גם במידה מסויימת מעלה אותן ומקרב את פתרונן, אך בה במידה זה יכול גם רק להרע. אבל עינכם הרואות שבחרתי, בעיקר כי כבר יצרתי מסורת אישית מצוינת (אני לא יודעת איך אתם עם זה) של כתיבה יומיומית. עתידו של הפוסט הזה לוט בערפל, המילים נחלבות ממני באיטיות מדכאת. יודעת מה אני רוצה לכתוב ולא יודעת איך. אז אני נותנת לפוסט הזה לכתוב את עצמו באיטיות לאורך כל היום. יוצאת לקניות וחוזרת לכתוב, מבשלת קצת ומצליחה לשכתב, מחפשת פרספקטיבה כשאני יודעת שמה שצריך זה לתת למילים שיוצאות פשוט להיכתב.
זה לא כי התרחשה איזושהי קטסטרופה, זה פשוט כי לפעמים אתה עומד מול משוואה בחיים ויודע מה התוצאה שלה אך לא מעז להגות אותה כי אתה מבין מה ההשלכות. אתה מבין שלאחר שיהגו המילים לא יהיה מנוס מלהתמודד איתן וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה ברשימת המטלות שלך, בעיקר משום שזה גם לא משהו באמת מז'ורי בחיים שלך, אבל זה יתפוס תאוצה ברגע שזה יהיה בחוץ. העניין הוא שלא משנה כמה תדחה את זה ותנסה להתחמק, בסופו של דבר זה יתפוס אותך. וזה אף פעם לא יהיה ברגע הנכון כי אין לזה רגע נכון, להפך ככל שתדחה את זה יותר כך רבים הסיכויים שהרגע יהיה לא נוח עוד יותר מרגעים אחרים שקדמו לו. אולי משום שככל שאתה מרחיק אותו כך אתה מעלה את האפשרות שהצד השני שפותר את אותה משוואה יעלה את זה וללא שום הכנות. אז כזה, רקדתי סביב זה במשך הרבה מאוד זמן, לפעמים ריקוד עדין של צעיפים ולפעמים ריקוד מהיר ודרמטי של חרבות. בכל פעם טיפלתי בזה נקודתית מבלי לשבור את הכלים או לדבר במספרים, אבל זה היה רק עניין של עיתוי.
זה לא קל להתמודד עם התפקידים שממלאים אחרים בחיינו, בעיקר של אלה השותפים בחיים שלך מבלי שזו תהיה בחירה שלך (כן, אפשר להגיד שאין שום דבר שאינו נתון לבחירה שלך, וזה נכון עד לרמה מסויימת כי לעיתים למרות שאתה מבין את יכולת הבחירה שלך אתה לחלוטין מוטה בגלל מה שצריך להיות יותר מאשר מה שנכון שיהיה). כשהייתי צעירה התמודדתי עם מצבים כאלה לצערי עד שיום אחד הבנתי שלאנשים אולי יש תפקיד חברתי שמצופה מהם ולפי הנורמות האלה שמכתיבה החברה אתה מנסה שוב ושוב להעניק להם את התפקיד, אך התפקיד לא עושה את האדם ומגיע הרגע בו צריך להכיר בעובדות. לדוגמא - אדם יכול להיות הורה ברמה הביולוגית, אולם לא להיות הורה אף פעם, או לא להיות הורה לפרקים. וזה נשמע לא טוב וזה מקומם אותנו כי אם יש משהו שצריך להיות לנו ברור זה התא המשפחתי הקטן שלנו וזה נכון וזה גם לא נכון וזה מחוייב המציאות וגם לא. והקושי להתנתק מהציפיות הוא גדול, חברתית אנחנו מכוונים כדי להאמין בדיוק בתפקידים האלה כי זו פשוט הנורמה.
ככל שאני מתבגרת אני מנסה להימנע מעימותים, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שהדברים עליהם כעסנו בעבר הם הרבה פחות חשובים, אבל הפגיעה והעלבון נשארים עוד הרבה זמן אחרי שהכעס כבר נשכח. ולעיתים ניתן למצוא לזה מזור ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולפעמים אתה בוחר שלא להתמודד אך אי ההתמודדות עם המצב הנקודתי משאיר אותך במקום של חשש שבו אתה כל הזמן מתמודד עם הניסיון שלא להתמודד. כך אתה מוצא את עצמך מוציא אנרגיה רבה יותר רק כדי לא להרעיד את סיפי העולם, אך הכל הוא רק בגדר דחיקת הקץ וכשהקץ מתפוצץ אתה כבר כל כך עייף שההתמודדות עם זה היא רק יותר קשה.
השבוע פירסמתי פוסט ב- facebook. הפוסט היה שוב בעל גוון פוליטי ברור, עד כאן צפוי לכל מי שמכיר אותי, גם אם באופן שטחי. אני בעד דיונים פוליטיים מכל קצות הקשת, אבל אני מאמינה (בנאיביות של שמאלנית כנראה) שניתן תמיד לכוון את הדיון לטיעונים שהם ממין העניין ולא נועדו לפגוע אלא נועדו לייצר דיאלוג. כי מה הטעם להחזיק בדעות אם אתה כל הזמן רק נלחם ולא לומד להקשיב למכלול? חלק מהיכולת להחזיק בדעות וגם להאמין בהן היא לשמוע טענות נגד - אני מוצאת את זה מפרה וכרגיל אני גם אוהבת אתגרים. אבל אז צצה הערה שהייתה גם פוגענית באופן אישי (דווקא לא כלפי) וגם ממש לא קשורה לדיון. אם יש משהו שחשוב לי הוא שעל הקיר שלי יכתבו דעות מושכלות לכאן או לכאן, החלפה של דיעות אינטילגנטית ללא התלהמות ופגיעה. הייתי צריכה להניח לזה, אבל כבר הרבה זמן אני מניחה לזה וכנראה שמשהו בי פקע. משהו בי פקע כי זה כבר הרבה זמן שאני שמה לב שדיונים רבים עם אנשי ימין הופכים לכוחניים ומעליבים, שבאיזשהו שלב נגמר הדיון האינטלגנטי במשפט שלא משנה איך תהפוך אותו מתרגם ל"יאללה לך, לך יא שמאלני - מי צריך אותך?" זה לא מעליב, זה פשוט לא מאפשר דיון, זו סתימת פיות שלרוב מעידה על חשש אמיתי מדיון כנה במהות הדברים. זה לרוב פחות אכפת לי, אבל כשזה מגיע מקרוב זה כמו אגרוף לסטרנום.
אני חושבת שבזה אסיים להיום. אני יודעת שכתבתי אבל לא כתבתי. מבחינתי זה בסדר. יכול להיות שלא הייתי ברורה, אז אסביר עוד רק פעם אחת וגמרנו. כבר מאוחר. במידה מסוימת, עד עכשיו, בתוך כל הקושי של החיים כאן הרגשתי שבתוך הבועה שלי, במעגלים הקרובים, היה איזשהו קונצנזוס בנושא של זכויות אדם, של מהות דמוקרטית, של כבוד הדדי. כי מה שהכי מפריע לי בחיים במדינה הזו, הוא העדר הנושאים האלה ממרכז השיח הציבורי (ולכן ממילא אין מה לדבר על נורמות חברתיות), ומה שמשאיר אותי אופטימית הוא הידיעה שבבועה שלי אלה עדיין ערכי יסוד, המאפשרים דיאלוג של דעות מגוונות ומנוגדות, גם אם הדיאלוג הזה מתרחש לפעמים ברגש או בקולניות. מה שקרה מבחינתי השבוע, השאיר אותי מאוכזבת וסדוקה, אך כרגיל לא פחות נחושה. אני לוקחת נשימה ומתחילה לסדר לעצמי את הדברים מחדש... וכרגיל אני קודם כל כותבת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה