זה שאני מצליחה לכתוב בכל יום (כן, גם כשלעיתים אני לא מפרסמת כל יום) זה נס. אני יודעת שזה נס, אבל אני מתעכבת ורואה את זה רק לעיתים רחוקות. ביומיום העמוס זה נכנס כל כך לשגרה עד שאני מצליחה לפספס את טיבו של הנס הקטן והטוב הזה. כן ברור שזה לא באמת נס, אלא כמו כל דבר זה עניין של החלטה, אך כמו בכל החלטה נכנסים המון שיקולים שלא מאפשרים להתמיד בכל מצב אך הנחישות בהחלט מסייעת לזה. נורא קל בחינוך ביתי, כשלרוב יש כל הזמן המון דברים לעשות ותמיד (כמעט) יש רצון לנוכחותי, לא לעמוד על שלך, או לוותר על הזמן העצמי כי את אמא כל הזמן צריכים. ובדרך כלל אני מוצאת את עצמי כותבת עם המון הפסקות כי לגנוב זמנים רצופים ונקיים לכתיבה זה דורש הרגלים אחרים, הרגלים שככל הנראה עוד לא רכשתי (כמעט נפלתי בלשוני וכתבתי רכשנו). אני תמיד לוקחת ללב כשאני לא מצליחה להתפנות לכתיבה כמו שהייתי רוצה, ויודעת להתבאס על הקטן. אבל יש לי בלוג ואני כותבת וזה די מדהים ואת זה אני נוטה לשכוח. פרופורציות.
החיים שלנו הם מאוד יחסיים ולא רק בגלל שהם בסופו של דבר נגמרים ואיננו יודעים מתי, אלא בגלל שאנחנו נוטים המון פעמים לראות דברים בצורה המנותקת מגדולתם של החיים ונכנסים ראש בראש בדברים שאם נסתכל עליהם מפרספקטיבה הם לא ייראו לנו כל כך גדולים. השבוע, באחת מקבוצות החינוך הביתי שאני חברה בהן, עלו לדיון הקשיים שיש לנו כהורים בחינוך ביתי. מרבית האימהות שענו התלוננו, ובצדק, על היעדר הזמן שלהן עם עצמן, על הטואטליות הזו שדורשת כהורה להיות סובלני וקשוב ודרוך מחד ובלי הפסקות מאידך. בניגוד לכל מקום עבודה אחר, בו יש בכל זאת הפוגות קטנות - ארוחות, הפסקות קפה, נסיעות, חזרה הביתה וכאלה. בחינוך ביתי העבודה היא 24/7, בטח אם תוסיפו הנקה מאוחרת ולינה במיטה משותפת ואם אין עוד מישהו שבא ועוזר וקצת לוקח את הילדים אין ממש רגעים של פנאי, בטח לא בשנים בהם יש עוד תינוק/פעוט בבית. פעמים רבות זה יוצר קושי עצום. תחושה מעיקה שלמרות שהבחירה הזו באה מרצון, היא מתיישבת במקום של ביטול העצמי ואין נקודה כואבת מזו. קשה לנו פעמים לראות בקשיים שלנו משהו זמני, תחושת המחנק שמלווה אותנו בהתמודדות יכולה לערפל את הראייה הכוללת וליצור בלבול אמיתי עד לתחושת ורטיגו קלה. אבל אז עלתה אמא נוספת ומה שהיה לה לומר הפך את הקושי הזה לבטל בשישים. כל מה שהיא אמרה זה שהקושי האמיתי של אמא הוא להסתכל על התינוק שלה ולא לדעת אם הוא אי פעם ילך או ידבר. כמה נכון. פרופורציות.
כמה נפלאות דרכי הפרופורציות. אני מוצאת את עצמי לפעמים נזכרת בזה מאוחר מדי. אבל למעשה אף פעם לא מאוחר מדי כי כל עוד לא ויתרנו על הלמידה עוד יש מקום לשיפורים. והנה עוד דוגמא מעכשיו - יושבת וכותבת לפתע אזעקה. אני יודעת ששוב נפרסה באזורי "כיפת הברזל". נכנסת ללחץ קל וגם פנימה הביתה, מציעה לילדים להיכנס למרחב המוגן ומציינת ברעד שזה בטח רק תרגיל. הטלפון מצפצף - "תרגיל פיקוד העורף באזורך - אנא השתתף בסקר". מקללת. עבר.כל מה שנשאר זה אולי עוד כמה שערות לבנות, אבל בתוך כל הלבן שכבר יש זה באמת לא מובחן, אז הכל בסדר, אפשר לצאת מהמחבוא. פרופורציות.
אז כנראה כמו אמר פעם איינשטיין - הכל יחסי. זה מתקשר לי גם להורות שלנו - פעמים רבות אנחנו כועסים על הילדים שלנו בגלל דברים מוצדקים (לפחות בעינינו), אבל הכעס שלנו רק מרחיק אותם יותר ולמעשה גם מרחיק אותנו מהנקודה אותה רצינו להעביר. אם נשכיל להבין שמה שהם עושים לא מיועד נגדנו והתגובה שלנו היא מקור הלמידה שלהם, אז אולי במידה מסויימת גם נוכל להכניס קצת פרופורציות לחיים שלנו, דווקא במקום שבו הכי קשה לנו. כי זה הכל עניין של פרספקטיבה. כן, זה לוקח יותר זמן ובוודאי לוקח יותר תרגול, אבל מביא לתוצאות הרבה יותר טובות ואולי גם ימנע שעות של תרגול מיותר כשהילדים שלנו יהיו הורים (בתכל'ס - הרי מי שישמור על הילדים האלה זה אנחנו - אז ההשקעה כדאית וההנאה מובטחת).
אבל יותר מכל אני רוצה להגיד שהכתיבה הזו מכניסה אותי לפרופורציות (ולא לא בגלל שהפריצה שלי לתודעה העולמית מתעכבת מעבר למשוער, זאת אומרת לפני 192 פוסטים...). היא מאפשרת לי לקחת רגע לחשיבה ולראות איפה אני נמצאת ביחס לדברים. כי כנראה שבאמת הכל מתמצה בפרופורציות. יום טוב ויחסי לכם. לפעמים גם לא רע פשוט יום סביר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה