חג האהבה - פוסט על כלום לשבת בבוקר ואולי בעצם על מה שכולנו ממש צריכים...

כשהייתי קטנה, מתישהו בחודש פברואר, בכל זאת ה- 14 זה בדיוק באמצע והדואר היה איטי בטרוף ובלתי צפוי בעליל, הייתי מקבלת מעטפות מהודרות מארצות הברית והיו בהם כרטיסים יפים, כאלה שלא היו רואים בישראל. והכרטיסים האלה היו נותנים לי להרגיש הכי מיוחדת שיש. החברות שלי היו באות ונוגעות בחרדת קודש בכרטיסים האלה שצפנו בחובם את ארצות הברית הרחוקה, בה הכל שופע ואפשר לקנות כאלה בכל מקום. כמה חלומות רומנטיים היינו רוקמות. בהצגות בהן היינו משחקות, אהבתי להיות נערה שנאלצת לשמור בסתר את כרטיסי האהבה מאמה הקפדנית או בת אצילים המאוהבת בסתר בבן אצילים יפה תואר ומחליפה איתו מילות אהבה תמימות ונשגבות בעוד הוריה מתכננים לתיתה לאציל מרושע וזקן. העובדה שעל הכרטיס היתה חתומה סבתי או חברה טובה הייתה לחלוטין שולית. ולנטיין נשמע לנו כמו שם מוצלח של מלאך נוסח קופידון המגן על אהבות תמימות. למיטב ידיעתי ד'אז אף אחד בישראל לא חגג את החג הזה, מבחינתי זה היה חג משובב של העולם בחוץ ואף פעם לא ממש תהיתי למה לא אימצנו את החג הזה, מה גם שתמיד הוא היה כל כך קרוב ליום האם שלמי היה זמן בכלל להתעסק בחגים של אחרים?

כנערה כבר שמתי לב שבכל זאת יש חגיגות ולחבר הראשון הרציני שלי הייתי מכינה כרטיס ברכה בכל וולנטיין כי בכל זאת כשאתה צעיר ומאוהב החג הזה נשמע הכי רומנטי בעולם. ואז נוספו גם הארוחות לאור נרות במסעדות עם ורדים אדומים כדם וקיטש זרוע כמו קונפטי מעוך אחרי מסיבת כיתה. איזה כיף של חג, בלי לחכות שארוחות משפחתיות יסתיימו להן כדי שאפשר יהיה כבר לצאת, עם המון פירגון לבעלי בני הזוג שיכולים לחגוג להם בערב שמוקדש כל כולו לאהבה. אוח, הרומנטיקה המתקתקה. ואבוי לחודשי הפברואר נטולי בני הזוג, ואיזה מסכנים הבודדים שאין להם עם מי לחגוג.

גם עם בנהזוג, כשהיינו צעירים ונטולי ילדים, היינו חוגגים. מסיבות כבר היו מחוץ לתחום, יש דברים שהבנזוג בכל זאת לא עמד בהם גם אז. אבל אחרי שמצינו את הקטע הזה של חורף רטוב וקר וחיפוש חניה ותפריטים מתקתקים, גילינו שהכיף הכי גדול, הוא לחזור הביתה, להתחמם, לפתוח בקבוק יין ולפצוח בריקוד מתוזמן ומשולב היטב של בישול יחדיו במטבח הצר והמתוק שלנו. מי צריך לצאת למסיבה ולרקוד כשבמטבח מתרחש לו נס מתוזמר ומתואם להפליא של קיצוץ ובחישה? ואיזה כיף שאפשר ממש דקה לפני האוכל לעצור את הכל, לפתח תיאבון (אנשים, הילד שלי קורא את הבלוג...) ולחזור בדיוק בזמן כדי לאכול על הספה ולראות איזה סרט אימה/אקשן ולהציץ מדי פעם אחד בשני או בגשם שמציף את הגינה. רומנטיקה. אחרת. נכונה. לי. לנו. 

ליל השנה החדשה וולנטיין הם שני חגים נוצרים אבל בינלאומיים במהותם שאימצנו לנו בישראל ואולי אתם מצפים שאהיה מלאת ביקורת על זה, אך למרבה הפלא אני לגמרי לא. מפרגנת. לגמרי. אבל למרות שליל השנה החדשה וולנטיין קיבלו אשרת עולה לישראל עם סל קליטה מפואר, אני דווקא פחות ופחות חוגגת אותם עם השנים. השנה שמתי לב שהתחלפה השנה עשר דקות אחרי שהתחילה ואת וולנטיין בכלל לא חגגנו. אין לי סיפור על יום מלא פינוקים לשניים, אין ורד אדום לצלם, אין שוקולד בצורת לב ותותים בשמנת ואין לי בעיה עם זה. כן, אני אוהבת כל השנה, לא מצהירה משפטים קיטשיים קבל עם ופייסבוק כדי שידעו, אבל נהנית לראות את מי שכן ומרפרפת על כל ההצהרות בדבר אהבת אדם של כאלה שמרבית השנה רק שונאים, וחושבת פשוט כמה נוח וטוב גם בשניים וגם בחמישה עם תוכי וחתול. פעם כל ההצהרות האלה נראו לי נורא חשובות, היום אני יודעת שכל יום הוא הצהרה מחודשת גם בלי כרטיסי ברכה מנצנצים וורדים אדומים כדם על רקע גיבסנית לבנה. 

מקווה שנהנתם מחג האהבה ושתדעו לחגוג אותה תמיד, אפילו בימים קשים. אולי אפילו דווקא. בתכל'ס אפילו הביטלס שהמציאו את ההימנון המושלם לחג הזה היו קצת קיטשים, אבל עדיין נשארים אהובים... ואתם חשבתם ששוב אני אחפור לכם על הצגת השקר ואיuולות האהבה. תודו שאפשר לפעמים גם סתם לכתוב, לחייך, לפזם ולהמשיך. אפילו אני.