כששר החוץ מריץ את ראש הממשלה, אין זמן למדיניות

שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס הפתיע ביום שישי כשהכריז שצרפת תפעל לכינוס ועידה בינלאומית לשלום כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהגיע לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, ובמידה שתכשל צרפת תכיר במדינה פלסטינית. ישראל לא הפתיעה כשדחתה את היוזמה אחרי שראתה בזה איום שמרוקן מתוכן את הניסיונות להגיע לפיתרון, כיון שבכל מקרה התוצאה תהיה מדינה פלסטינית.

הדחיה המיידית של ישראל את היוזמה הצרפתית מעמידה אותה באור מעט מגוחך, בעיקר לאור העובדה שאבו מאזן נתן מיד את ברכתו. מבחינת הסברה הצד הישראלי ברור: צרפת אינה מעמידה בפני ישראל ברירה משום שהיא אינה מאפשרת שום תוצאה אחרת, לכן גם לפלסטינים אין תמריץ להצלחת הועידה כיון שדרכם למדינה תהיה מהירה יותר עם ההכרה הצרפתית. אלא שלא יתכן שבישראל לא רואים את פוטנציאל אפקט הדומינו שצעד צרפתי כזה יכול להוביל - מדינות חשובות אחרות, כן, מלבד שבדיה שכבר הכירה במדינה פלסטינית, כמו גרמניה, ספרד, איטליה עשויות לאמץ את הקו ולהכיר במדינה פלסטינית. 

איזו סיבה יש לנתניהו לדחות את היוזמה הצרפתית? הדחיה על הסף סותרת לחלוטין את טענת נתניהו שהוא מחוייב לפתרון שתי מדינות לשני עמים, כמו גם את הטענה שאבו מאזן אינו פרטנר. הרי מה יש לישראל להפסיד אם תצא לועידה בינלאומית שכזו? אם האיום המובלע הוא שצרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית האם לא כדאי שישראל תעשה את המקסימום להגיע לתנאים מיטביים כאשר היא חלק מהתהליך ולא מודרת ממנו? אם צרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית, האם לא ראוי שנתניהו יגיע לשם לייצג את האינטרס הישראלי או לחלופין להוכיח לצרפת באופן חד משמעי שהיא טועה? 

אלא ששוב מוכח כי מדיניות החוץ של נתניהו אינה מופנית אל העולם, היא מופנית אל האלקטורט מבית, סירובו של נתניהו גורם לו להצטייר כאדם שמונע בגופו את הקמת המדינה המדינה הפלסטינית אולם הנסיבות יוצרות מצב אחר. שוב נתניהו יכול לתלות את ההתפתחויות בגורם חיצוני שאיננו הוא. הכרה של מדינות אירופה במדינה פלסטינית תדחוק בסופו של דבר את ישראל לפינה. אם ישראל תמשיך לעמוד במריה, הלחץ הבינלאומי יגבר וזה לא יהיה נוח. האם ייתכן שעל זה נתניהו סומך?

האם למעשה מבחינה אלקטורלית נתניהו מעדיף מהלך מהיר של הכרה במדינה פלסטינית של מדינות חשובות כמו צרפת? עד שזה יקרה, נתניהו נהנה ממשלת ימין נוחה והוא אדון הטירה, אם הלחץ הבינלאומי יגבר דווקא בעת כהונתה של ממשלת ימין מובהקת ויצמיד את ישראל לפינה, הויתור על שטחים לא יתפס כהפסד רק של נתניהו, לציונות הדתית יהיה חלק לא קטן במצב. אם הבחירות יתרחשו אחרי מהלך כזה, כוחה של הבית היהודי רק יקטן כי ממילא בוחריה הלא דתיים יחזרו לליכוד, ביתם הטבעי. 

אין להניח שנתניהו מאמין שצרפת תיסוג מהכרזתה ולא תכיר במדינה פלסטינית, האם הוא סומך על הבלאגן בשטחי C שהפך את המציאות בשטח מאז הסכמי אוסלו לבלי הכר שישנה את התוואי של המדינה הפלסטינית שאולי תקום ואולי לא אחרי ההכרה הצרפתית, אם תהיה, ומה שהיא תגרור? ייתכן שנתניהו כבר מתכונן לקרב של חייו אם וכאשר צרפת תכיר במדינה הפלסטינית ותקרא לראות בהתנחלויות כבלתי חוקיות. הוא יאלץ לעשות כל שלאל ידו כדי להרחיב את שטחיה של ישראל ולהשאיר כמה שיותר התנחלויות בשטח ישראל ויתכן שפשוט נתניהו נערך לקרב המאסף הזה.

ההתעוררת הצרפתית לטובת סיום סכסוך היא התפתחות חשובה, ישראל נמצאת במצב בו הפגיעה של הכיבוש מבית הגיעה לשיא, המחיר כחברה שאנחנו משלמים כתוצאה מהכיבוש הוא בלתי אפשרי והוא כבר מתחיל להתפוצץ. במצב הנוכחי, הצעתה של צרפת לועידה בינלאומית היא תפנית אפשרית לעבר עתיד חיובי יותר והחלטת ממשל נתניהו לדחות אותה אינה פועלת לטובת מדינת ישראל. 

הקריאה של לפיד כי "ישראל לא תלך למשא ומתן תחת איומים" היא עוד ניסיון של לפיד לצעוד ימינה יותר מנתניהו, ואני לא בטוחה שהדחף שלו להיות שר החוץ הלא רשמי של ישראל נמצא בשליטה. החלטתו לדברר את נתניהו לא מסייעת מבחינת מיתוג, אם מותג נבחן במובחנתו על פני המתחרים, או במילים אחרות בידול. אבל זו כבר בעיה של לפיד, אלא שבמידה רבה היא מסמנת מתן לגיטימציה גדול יותר בציבור לאין מדיניות שנתניהו מציע והאין עתיד שבא בעקבותיו. נתניהו הצליח לייצר הסכמה רחבה לקיפאון והסרבנות לועידה נתפסית בישראל כעמידה איתנה של ישראל על עקרונותיה, לי זה נשמע כמו סיבוב נוסף של הכשל עם הסכם הגרעין, רק בנושא הפלסטיני.

כמעט 50 שנה ישראל מחזיקה בשטחים ואינה פועלת בשום צורה להסדרת מצבם ולעולם נמאס עם המשחק הזה - לא ייתכן שנתניהו לא רואה את זה. הסירוב שלו אומר לעולם שישראל מוותרת על ניהול משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית ושהיא מוכנה להתמודד עם התוצאות.

ייתכן שלמרות שזה נראה כמו סרבנות עיקשת, דווקא זה המוצא הקל עבור נתניהו - הסיטואציה היחידה בה תקום מדינה פלסטינית אך לא בלי מאבק, כזה שיצייר את נתניהו כמי שנלחם עד הסוף. בסופו של דבר אצל נתניהו התדמית קודמת, היא מכוננת מציאות ומביאה את הבוחרים לקלפי. המנהיג של עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, להפך, כל רגע הוא רגע בו ניתן לחזק את ההתיישבות למען הסכם טוב יותר. שצרפת תעבוד על הגבולות של המדינה הפלסטינית, עד אז נתניהו עם הפנים פנימה וגם זה יפעל לטובתו. בכל זאת שר החוץ הזה צריך להריץ את ראש הממשלה גם לקדנציה הבאה.