החלטת משרד החינוך לפסול את הכללת הספר 'גדר חיה' של דורית רביניאן
בתוכנית הלימודים בספרות, כמו התעלמות משרד החינוך מהביקורת על מהדורתו החדשה של
ספר האזרחות וההחלטה להוציאו למרות הכל, יונקות מאותו שורש. שתיהן משרתות את
מדיניות שר החינוך הנוכחי, כמו גם קודמיו, הרואה בחיזוק
היהדות וגיבוש תודעה
קולקטיבית לאומית את מהות החינוך בישראל.
שתי ההחלטות הן סימבוליות והן בגדר תסמין אחד מסדרת תסמינים שצצים
ועולים כבר שש שנים מתוך מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו. כל תסמין כזה מדוכא בכל
פעם בתעמולה וספינים והאופוזיציה, כמו גם התקשורת נכשלים בהצגת התמונה הרחבה. כל
תסמין נקודתי נתפס קטן, אולם צירופם יחד מאפשר הצצה לתמונה מדאיגה במיוחד. בעידן
של מסרים מידיים הרי ש"עם הנצח" מנכס את "עם הספר" ומחזיר
אותו אל התנ"ך.
דווקא התנ"ך, מכל ספר אחר ברשימת הספרים לבגרות בספרות, מכיל
יותר סיפורי התבוללות מאשר ב"גדר חיה", בו המציאות אינה מאפשרת את
פוטנציאל ההתבוללות. יוסף התחתן עם מצריה, אחיו עם כנעניות? אז סופרים רק ממעמד הר
סיני? יופי, כי שושלת ההתבוללות לא נגמרת שם וממשיכה עם בעז ורות, שמשון ודלילה
ואפילו יהדותה של בת שבע, נכדתו של אחיתופל, מוטלת מעט בספק. לפי הקריטריונים של
משרד החינוך ככל הנראה יש חלקים רבים בספר התנ"ך שאין ללמד, בהנחה
שהתנ"ך נשאר בתוכנית הלימודים.
האם פסילת הספר לגיטימית? כן. אך לא כל דבר לגיטימי מן הראוי שיעשה,
לגיטימיות איננה קריטריון יחיד, בטח שלא במערכת חשובה כמערכת החינוך. הממשלה רשאית
ומחוייבת לקדם יעדים לאומיים דרך מערכת החינוך, כפי שטבע כבר גדעון סער כשר חינוך,
אך יש הבדל עצום בין אינדוקטרינציה של נרטיבים יהודיים ולאומיים לבין חינוך לאהבת
המולדת. בחינוך עיוור לאהבת המולדת, גדלים ילדים ללא חשיבה עצמאית, מידת ביקורת או
יצירתיות, בעיניי אלה אינטרסים לאומיים לא פחות חשובים מאהבת המולדת.
פסילת הספר היא סיפור קטן, אך היא צריכה לפקוח את עיניי הציבור
החילוני בארץ שפותר את מגמת "הזהות היהודית והלאומית" ב"מה רע בקצת
יהדות ואהבת מולדת?" כאשר הטפטוף האידיאולוגי הופך לשיטפון, זה מחולל שינוי
חברתי עצום שיבוא לידי ביטוי בחברה אזרחית מוחלשת ובמערכת פוליטית מדשדשת.
שלוש קדנציות רצופות שיש יד מכוונת הפוגעת באופן דמוקרטי במהות הדמוקרטיה.
חוקי יסוד חדשים, שינוי של חוקי יסוד, עקיפת מנגנונים בחסות הליך דמוקרטי, צמצום
משמעותי של זכויות אזרח, ובתוך זה קמפיין שהולך ומשתלט הכולל חיזוק המורשת
היהודית, מלחמה בהתבוללות, שמירה על זהות העם והם חוברים ליצירת שיח מונוליטי
לאומני, בחסות "ציונות חדשה".
במערכת החינוך זה בא לידי ביטוי בהשקעה של פי 10 בלימודי יהדות על פני
דמוקרטיה, יחד עם האוירה הציבורית הרי שהשורה התחתונה היא הצרת עולם התוכן
הדמוקרטי. אלא שכוחה של ישראל, כוחו של עם הספר, הוא ברעיונות גדולים של יצירתיות
ופריצות מחשבתיות ובעיקר של ספקנות ושאילת שאלות. תוכנית הלימודים במערכת החינוך
מחניקה את כל אלה היום במודע. אנחנו שותקים, ראש הממשלה שותק והילדים שלנו סופגים
את הכל. אנו עומדים בפני צומת דרכים האחת מובילה לעם הספר והשניה לעם הנצח. לאחת
יש עתיד, השניה מחכה למשיח.
פורסם לראשונה במעריב ב- 3.1.2015
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה