בעלון הראשון של חברי מחתרת "הוורד הלבן" נכתב: "כל אדם ואדם חייב במודע לקחת אחריות ולהתגונן כמיטב יכולתו כנגד שוט
האנושות, נגד הפשיזם, ונגד כל צורה אחרת של המדינה המוחלטת. חיסמו את תפקוד מכונת
המלחמה חסרת האלוהים הזאת לפני שיהיה מאוחר מדי. זכרו, כל עם מקבל את הממשלה שהוא
ראוי לה". חשיבה ביקורתית, עצמאית וליברלית היתה מאז ומעולם נחלת מתי מעט,
נחלתם של אלה שהלכו נגד הזרם והיו מבשרים של שינוי, גם אם ההכרה בשינוי הגיע מאוחר
מדי ועם תג מחיר. כזהו גם סיפורו של הווארד לוי, קפטן בצבא האמריקאי.
היום לפני 51 שנים, בבית המשפט הצבאי בפורט ג'קסון, דרום קרולינה הורשע
קפטן הווארד לוי בסירוב פקודה ובניסיון להדיח להתנהגות לא נאמנה לארצות הברית והתנגדות
למעשיה ארה"ב בווייטנאם.
לוי סירב ללמד את אנשי הכומתות הירוקות על רפואת עור בתואנה שהם ישתמשו בידע שלא
למטרות רפואיות אלא ככלי לביצוע פשעים ולכן יש בזה משום פגיעה יסודית בכללי האתיקה
אליהם הוא מחויב כרופא. עשרת הקצינים בחבר המושבעים לא השתכנעו ופה אחד החליטו על
אשמתו. גזר הדין כלל שחרור מהצבא ושלוש שנות מאסר כולל עבודת פרך. הוא שוחרר כעבור
שנתיים וחודשיים. אבל איך זה מתחיל?
השנה היא 1966 ארצות הברית בעיצומו של מבצע "חץ בוער", מבצע
הפצצות אוויריות, בווייטנאם, במקביל מתרחשים קרבות קרקעיים. ג'ונסון מדבר על הרתעה
אבל המצב לא לכאן ולא לכאן, מחד מופעל עליו לחץ להיכנס לדיוני שלום ומאידך הוא
מתגבר כוחות אבל לא במידה מספקת לטענת רפובליקנים בולטים כמו ניקסון או הנשיא לשעבר
אייזנהאואר. ההפצצות מקבלות לגיטימציה ציבורית יחסית רחבה וג'ונסון מחליט להגביר
את המעורבות האמריקאית, עד סוף השנה מערך הכוחות האמריקאים בווייטנאם גדל פי 2
ויותר.
בבית החולים בבסיס הצבאי בפורט ג'קסון משרת קפטן הווארד לוי, דרמטולוג
בן 30 מברוקלין, ניו יורק. אחרי לימודיו, אותם סיים בהצטיינות ולאחר ההתמחות, משרת
פרופסור חיכתה לו ב-NYU יחד עם עבודה בביה"ח האוניברסיטאי. תקופת
ההתמחות והעבודה יצרו אצלו שינוי מהותי, לראשונה בחייו הנער היהודי הבורגני נחשף
לעוני, לאפליה על רקע גזעי ולקשיי היומיום של אמריקה.
ביולי 1965 הוא התגייס לשנתיים בצבא מתוך אמונה שהוא עושה את הדבר
הנכון, הוא נשלח מיד לפורט ג'קסון מבלי לעבור טירונות רופאים של 6 שבועות ומונה
להיות ראש מחלקת דרמטולוגיה. לוי לא ממש הסתדר עם השירות הצבאי, לא עם הנהלים
והמשמעת, לא עם המדים ואפילו לא עם אופן ההצדעה וגילה לא מעט בעיות מרות. גם מבחינה
חברתית הוא לא התחבר, הוא סירב למשל להצטרף למועדון הקצינים כי "לא אהב גולף,
טניס, שחיה או קצינים." זה די סימן אותו ואף גרם לפתיחת חקירה שסימנה אותו
כ"סיכון ביטחוני" ובסופו של דבר תרמה מאוד גם להרשעתו אחר כך. לוי החליט
להתגורר מחוץ לבסיס ואחרי כמה חודשים הצטרף לפעילויות שונות למען זכויות האזרח.
לאט לאט הדיסוננס ביו חייו האזרחיים ובין חיי הצבא שהיה מחויב להם הלך וגדל, עד
שבעצם לוי פותח במעין שביתה איטלקית.
מפקד בית החולים, הנרי פאנסי מזמין אותו לשיחה ומסביר לו שיש לו עבודה
לעשות וכדי להצליח הוא מוכרח את שיתוף הפעולה של לוי. לוי מצדו מסביר שהטיפול
בחולים הוא חלק בלתי נפרד מפעילותו אך הוא אינו מעוניין לעסוק בהדרכה. פאנסי מחליט
בהתחלה להעניש אותו מנהלית, אך עם השתלשלות העניינים ותוצאות החקירה הוא מחריף את
הפעולה הננקטת נגד לוי מכיוון שנטיותיו הסוציאליסטיות מסמנות אותו
כ"ורוד" שזה כמעט אדום (קומוניסט) אבל עוד לא. פאנסי ידע על הקושי של
לוי אבל זה לא מנע ממנו להטיל עליו עוד משימות מתוך ידיעה שהן תהיינה מנוגדות
למצפונו. התוצאה ידועה – משפט צבאי.
לפי הדיווח הצבאי, לוי נעשה פעיל יותר בהתנגדות שלו ולמעשה לא רק
שסירב להדריך את אנשי היחידות המיוחדות מכיוון שלא רצה "לתת את ידו לפשעים",
הוא אף כינה את אנשי הכומתות הירוקות "שקרנים,
רמאים, הורגי כפריים ורוצחי נשים וילדים". בנוסף, הציע למועמדים
לגיוס אפרו-אמריקאים מחוץ לבסיס לא להתגייס כל עוד אין שוויון ולחיילים
אפרו-אמריקאים הציע לסרב לשירות בווייטנאם כל עוד אין שוויון. במכתב לחבר שהיה
נשוי לאישה אפרו-אמריקאית הוא כתב: "אותם כוחות המדכאים את האפרו-אמריקאים
כאן עושים זאת שוב, למה לעזור להם?". הוא גם השתתף בהפגנות, בין היתר החזיק
שלט "ווסטמורלנד פושע מלחמה" באירוע להענקת עיטור כבוד לווסטמורלנד שהיה
מפקד הכוחות בווייטנאם.
מאוקטובר 1966 מתחיל סבב פקודה-סירוב בין פאנסי ללוי. ב-28.12.1966 מודיע
פאנסי ללוי על הגשת כתב אישום נגדו על סירוב מרצון לפקודה חוקית לאמן כוחות עזר של
יחידות מיוחדות, על השמעת הצהרות פומביות הנוגדות את מדיניות ארה"ב. לפי
עדותו של לוי, לא היה לו ספק שאין סיכוי שיזוכה, הוא גם לא כפר בהאשמות. הוא ידע
שהצבא ירשיע אותו והיה מוכן לשלם את המחיר של התנגדות למלחמה.
המשפט החל במאי ונמשך שבועיים ועורר די הרבה עניין בתוך ארצות הברית. תרומות
נאספות לייצוג הולם עבור לוי וצ'רלס מורגן מתמנה לעורך דינו. השאלה שמורגן מנסה
לבחון היא לא היתה אם לוי עשה את מה עשה אלא אם זה מנוגד לחוק הצבאי והאם החוק
הצבאי אינו עומד בסתירה לחוקה האמריקאית. בסופו של דבר למושבעים לא לקח הרבה זמן
להחליט ולוי מורשע על סירוב פקודה חוקית ממפקד ישיר, התנהגות שאינה הולמת קצין
וג'נטלמן ועל הצהרות הפוגעות במשמעת ובסדר הצבאי (סעיפים 133 ו-134 לחוק הצבאי
האחיד) וכאמור שוחרר מהצבא וגם קיבל 3 שנות מאסר עם עבודת פרך. אבל בזאת לא נגמר
הסיפור, מכאן ממשיכה שרשרת של ערעורים, שמגיעה לשיאה בערעור לעליון ב-1974, תיק
פארקר נגד לוי.
פסק הדין פארקר נגד לוי של העליון הפך לנקודת ציון משום שקבע שצבא הוא
ארגון מובחן מהחברה הכללית בתוך המדינה ושהשירות בו מגביל מראש את חופש הביטוי,
רוצה לומר שהשירות בצבא אינו מונע את ההגנה על התיקון הראשון לחוקה, אולם דרישות
הצבא ההכרחיות הן מעל הזכויות החוקתיות בתוך המערך הצבאי. כרגיל, במקרים כאלה,
דווקא דעת המיעוט היתה אמורה להיות יותר מעניינת, אך היא רובה ככולה נעה סביב
הטענה שהסעיפים הצבאיים מעורפלים מדי ודורשים תיקון, כלומר התייחסות טכנית ולא
ערכית. אבל בכל זאת עלתה ממנו נקודה מעניינת – שאלת שיקול הדעת והזכות לסרב. מה
שאך ב-1967 לא עלה על דעת בית המשפט להתייחס, היה טבעי ב-1974 עבור בית המשפט
העליון, אם כי תוך הכרה בחשיבות המשמעת הצבאית המובחנת מזו האזרחית. העובדה שבית
המשפט מכיר בצורך לאזן מידתית בין המשמעת הצבאית הנדרשת ובין חופש הביטוי מעידה על
השינוי העצום שעברה החברה האמריקאית תוך פחות מעשור.
תפיסת העולם של בית המשפט בנוגע לצבא שהתאימה ב-1967 כבר לא ממש תפסה
תוך פחות מעשר שנים והתאימה את עצמה לשינויים האדירים שעברו על החברה והפוליטיקה
האמריקאיות. בהקשר זה המשפט של קפטן לוי היה לאחת מהנקודות החשובות בתחילת
ההתנגדות האמריקאית למלחמה בווייטנאם כיון שהעלה לדיון את שאלת המוסר וגבולות
הציות ואת הנושא "הקטנטן" הזה שנקרא – שיקול דעת.
אגב אם שאלתם את עצמכם מה קרה ללוי, ובכן כמו שהוא אמר: "חייו
חזרו למסלולם והוא לא ניזוק מהפרשה", הוא עדיין מרצה ועובד בתחומו ומודה שברור
שהוא היה חוזר על זה שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה