יום לא פשוט. ב-3 בבוקר, כשפירסמתי את הפוסט, נזכרתי מחדש כי מחסום העייפות הוא לא מושג ערטילאי כלל וכלל. אז מקלחת וספר וכשכבר סופסוף הרגשתי את השינה מגיעה, אזעקת האש של הבניין התחילה לפעול. שלושה ילדים ישנים ו"נא לפנות את הקומה". דילמה - קמים ויורדים למטה כדי לבדוק את הנושא ולנטרל את האזעקה? נשארים עם הילדים? מעירים את הילדים? אם הבנזוג היה בבית זו לא בעיה, אבל 3 ילדים לבד? בעודי חושבת (והמוח מתחיל שוב לדהור - ואולי זו חבורת גנבים שתתקוף ברגע שאפתח? ומה אם ארד למטה וזו באמת אזעקת אש? ומה אם זו לא אבל אני ארד והילדים יתעוררו?) אני עומדת ליד הדלת, לא סגורה על עצמי ושומעת את השכן יוצא לנטרל את האזעקה. דילמה נפתרה. אפשר לישון.
9:40 אני מתעוררת, הגדולים כבר מחוץ למיטות, אני תחת הרושם שעדיין מוקדם. מסתבר שיש לי עשרים דקות לצאת מהבית ולהגיע עם הילדים לפעילות ביער. נחמד שהיום היחיד שאף אחד לא מעיר אותי הוא היום הכי לא נכון. "אבל אמא", אומר הבכור המופלא בכנות מתוקה, "כשלא התעוררת נתתי לך לישון כי חשבתי שאת זקוקה לזה". הייתי צריכה לתת לו מדליה, אני מניחה שיותר הוא לא יחשוב ככה (מגיע לי, אשכרה מגיע לי). בוקר כזה והכל מתהפך. כל התיכנונים הקולינריים התפוגגו באחת ויש צורך בתוכנית ב'. לא הכנתי כזאת, אבל היא מתגבשת. 2 פיתות במיקרו מספיקות בדיוק להתלבש ולצרוח הוראות כאחוזת אמוק והילד כבר מתחיל לפקפק בזה שצריך בכלל לפרגן לי משהו. סבב שני של פיתות - שטיפת פה ונעליים. מורחת ובינתיים ממשיכה לחלק הוראות. שתיה לילדים וקפה לקחת לי. חותכת ירקות, ילדים אורזים תיקים, הם קצת רועדים, אולי זה בגלל שהם אף פעם לא עבדו כל כך מהר תחת אש. יוצאים. מסבירה שהפעם לא אשאר ביער, אני צריכה להתקלח. הם מהנהנים, אולי זו הבנה ואולי רק הפחד. נסיעה עצבנית ומהירה בלי מכונית ספורט ועל כבישים ישראליים. מגיעים ליער בקצת איחור והמדריכה של הגדול מזכירה לי שהיום ההורים איתם במחנה. השפה התחתונה שלי מתחילה לרטוט ואין לי קפה לדרך חזרה. המדריכה מסתבר מחבקת גם עצים אבל גם אנשים, "הרבה הורים לא יוכלו להגיע", היא מנסה לנחם. אבל ברגע זה בדיוק, אצלי כלום לא פועל חוץ מרגשות אשם. הגדול מנסה להיות אמיץ, אני לא מוצאת מילים וממלמלת שבשבוע הבא אני אהיה איתם כל הפעילות. מחבקת ומתנצלת ושולחת ילד ממש עצוב לפעילות הורים בלי הורים בדיוק כשאבא עדיין בנסיעה.
מאוכזבת מעצמי אני נכנסת לאוטו, אכולת רגשות אשם שלא בדקתי מייל בבוקר, שלא הייתי מעודכנת. לא צריך לספר לי שיש אכזבות קשות מאלה בחיים או שהילד ישרוד זו לא הנקודה. הוא כל כך חיכה לפעילות הורים זו ואני איכזבתי. כן הוא ישרוד, כן מה שלא הורג וגו'. אבל בנושא ההורות שלי והציפיות שלי מעצמי - אני מצפה מעצמי לא לאכזב, בטח לא בדברים הכל כך פשוטים. כל הקלישאות, נכונות ככל שיהיו, על זה שאנחנו רק בני אדם זה נכון, זה גם נכון שזה לקח שכל אחד מאיתנו לומד בחיים. לגמרי לא קשור. למדתי להתקדם הלאה, אבל זה יושב לי על הלב. יושב לי על הלב שפעלתי לא נכון היום. זה מותר וזהעובר. ואם אלמד מזה מה טוב. נקווה שבפעם הבאה שיתנו לי לישון עד מאוחר לפחות אני אצליח להגיד תודה לפני שאבלע לתוך ההמולה.
מכאן ואילך היום שלי השתפר, וזה יפה כי לא נראה היה שיש לזה סיכוי. ועזבו את כל ה"היה יכול להיות יותר גרוע", באותו רגע זה היה הכי גרוע ואף אחד לא היה שם להחליף אותי. לאורך היום ניסיתי להבין את המקום שלי בתוך הסיפור הזה וקלטתי את מה שכבר ידעתי מזמן. אני לא יודעת להיות עלמה במצוקה. אני תמיד בסדר. אף פעם לא צריכה עזרה, תמיד בשליטה, תמיד מתמודדת ויכולה להתמודד אם יזרקו עלי עוד משהו. מה זה אומר השיריון הזה שעטיתי על עצמי? הצורך הזה בלהוכיח שאני תמיד יכולה? האם זה המילכוד הפמיניסטי שלנו? הוי לו יכולתי לרגע להיכנס לדמות של עלמה במצוקה, לקרוס לזרועות הנסיך שלי ולדעת שהוא יעשה את הכל. יש נסיך, הוא יודע לעשות את הכל, אני לא רואה אותי מתרגלת אזעקות של עלמה במצוקה.
אני מניחה שלקחתי את זה לכיוון המגדרי כי זה גם מה שליווה אותי כל היום ברקע של החיים החיצוניים. קמתי בבוקר לגלות ידיעה שעיריית רחובות מעניקה את הזכות לעובדות (נשים בלבד, כן?) לקחת ביום מרוכז אחד חצי יום חופש לצורך הכנות לחג ולעבוד או בבוקר או אחה"צ לפי בחירתן. טוב, מה אתם מתפלאים זה ברור? הרי זו הדילמה של כל אשת קריירה. עכשיו פירגנו לנשים זמן כדי שיוכלו לנקות ולהתארגן לחג ואתן מתקוממות? הראיה הפטריאכלית והגברית שובניסטית הזו היא לגמרי חלק מהסאב-טקסט של להיות אישה בישראל. אין שוויון - יש נשים אמונות על הבית וכל הכרוך בזה וכל עוד המטלות המוגדרות שלהן לא נפגעות, הן גם יכולות לנסות לעבוד קצת מחוץ לבית, מה רע? אפשר לשחרר להן חבל.והנה המשחק הדואלי הזה בין "איך היא עושה את כל זה?" מול הטבעיות החברתית בראייה שאלה אכן תפקידיה של האישה.
אבל לא רק זה, גם 30 ארגוני נשים איחדו כוחות לקמפיין משותף שמטרתו להכניס יותר נשים לשיח המדיני ביטחוני, כי בשיח הזה כמעט ואין קול נשי, בטח לא בתוך מקבלי ההחלטות, וגם לא בגופים המייעצים. והנה שוב המשחק הדואלי הזה בין ההצהרות למצוי. בין דה יורה - תיקון חוק שוויון זכויות האישה לבין המצב דה פקטו - אין ייצוג שוויוני של נשים. נשים מודרות מהשיח הזה, כי הן שוות, אבל הן לא. כי זה מוכיח שהדרך ארוכה והמאבק הוא מאבק של כולנו, בטח לא רק של נשים. כל עוד זה המצב בשטח, כל עוד אני נספרת כחלק מבית אב בעיניים רשמיות (בכלל הטרמינולוגיה הזו שבד עליה הכלח), כל עוד אני אוטומטית עקרת בית אם אינני עובדת אבל אם אתה אינך עובד אתה מחוסר תעסוקה (תקראו לזה גם מאותגר עבודה מבחינתי), כל עוד אני נכנסת עדיין בחוגים מסויימים תחת קטגוריות ה"בנות" (והאימוץ הנשי של המושג לא מעניק לזה את העוצמות שהעניק האימוץ מחדש של הכינוי -Nigger בקהילה השחורה בארה"ב), כל עוד נשים לא מיוצגות (ובטח לא בהתאם לכוחן באוכלוסיה) במקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר, אז אין שוויון, יש שיח של שוויון והוא עדיין בשוליים. ממש כמו העובדה שנשים שמהוות מחצית מהאולוסיה ונספרות כמיעוט.
אבל לא רק זה, כל הסיפור המחודש של הטרדה מינית שהיתה או לא היתה לפני 15 שנה שמרגישה כמו סיכול פוליטי מחד (כמה כבר אפשר לדבר על העיתוי?), אך מאידך אם אכן זה קרה... ומה זה אומר אם המשטרה לא תפתח בחקירה (כפי שמסתמן)? זה קרה? זה לא קרה? זה קרבן פוליטי? זאת קרבן הטרדה? כל השיח הציבורי שנע בין לחרוץ את דינו או לפקפק בגירסתה. בין אם זה נכון ובין אם לא, ואני מניחה שדיון ציבורי אמיתי צריך להתקיים כאשר רב הנגלה על הנסתר, שוב עולים מחדש כל הקולות המצקצקצים על "הטרדה מינית - הכצעקתה?" היחס המזלזל שעולה בנושא כלפי נשים שבאמת היו קורבן להטרדה מינית (ולא באמת ניתן לכמת אותה כי מה שנראה לאחת כמו הטרדה בוטה יכול להיראות לאחרת כמו משהו שפשוט צריך להתעלם ממנו) ויותר מזה לפי כמות העדויות ברשת החברתית כנראה שמרבית הנשים יחוו הטרדה מינית בשלב כלשהו של חייהן. הוא בלתי נסבל. אני אומרת את זה כי גם אני בחרתי בשתיקה כבר לפני 18 שנה וגם לי היא יושבת על הלב למרות שהמשכתי הלאה וגם אני רואה אותו מדי פעם וגם את אשתו ואני נושכת שפתיי וממשיכה (סיבותיי עימי). נשים, מסתבר, שותקות כי הן מתגברות על מכשולים ומתקדמות הלאה. אבל לפעמים גם מותר להן להחליט לעשות מעשה. תהא החלטתה של האישה אשר תהא, חברה שוויונית אמיתית תדע לקבל את העובדה שלפעמים כל מה שצריך זה טריגר אחד. ומה שהתיישן בחוק, לא תמיד מתיישן בנפש.
איך הגעתי לכאן? כן, הגעתי לזה בגלל שלפעמים גם להיות רק סופר-אמא זה בלתי אפשרי. הבחירה שלי נראית אולי לאחרים מהצד כמו בחירה קלה באיזשהו אופן. כמה זה כבר יכול להיות קשה להיות בבית עם הילדים כל היום? מעולם בחיי, גם לא בתקופות שעבדתי בשלוש עבודות והייתי סטודנטית, לא עבדתי כל כך קשה ולא נאבקתי על הוכחת השוויון (ומעבר לו) כמו בתקופה הזו שאני רק וטוטאלית אמא. לפעמים, למרות שאני יכולה לתקן את הפנצ'ר (עם וסט זוהר) בזמן שאני מקריאה לילדים (שבתוך האוטו) סיפור (לכל מקום אנחנו נוסעים עם ספרים) ועוד בקולות מתחלפים (ולא בגלל המאמץ), להגיע הביתה לבשל ארוחה, להעביר שיעור במורס, לעשות ניסויי חשמל, ללוות את הילדים בפסנתר בזמן שהם מתאמנים, לקלח, לארגן, לצייר, ולהיות רעננה לארוחת ערב, דווקא פתאום כשהילד שלי הולך לפעילות הורים ואני לא מצטרפת, מכל הדברים האחרים שקורים, אני נשברת. אחר כך אני אוספת, מתאפסת וחוזרת להיות סופר-אמא וכשהם הולכים לישון, אני נזכרת שחוץ מהכל, אני גם כותבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה