נכון שכל יום בשבוע מלא באינסוף מטלות שאף פעם לא ממש נגמרות? ואז כשאתה בטוח שאי אפשר להוסיף עוד ומתכנן על סופשבוע רגוע, אתה מצליח להפוך את ימי המנוחה האלה לאפילו יותר מלאים? אז כזה. אבל אולי זו רק אני. רק כדי שלא יתקבל רושם מוטעה חלילה - אני אוהבת בדיוק ימים כאלה שמצליחים להפיח בי כמויות אנרגיה בלתי הגיוניות - מודה (די, מודה ועוזבת תרוחם). כרגיל לא הלכתי לישון לפני 3 בבוקר, אך היקיצה הטבעית לקראת שמונה היתה במקום. ביננו זו היתה התחלה טובה יותר מאתמול, כשב- 7:30, שעה שכוחת אל בקרב אחדים (נניח אני), החריד אותי צלצול בדלת של שליח שלא הודיע על כוונתו לפלוש למרחבי שנתי. בכלל אני לא מבינה את ההתנהלות החצופה הזו של להגיע לאנשים כל כך מוקדם בבוקר בלי להודיע אפילו. מילא אם השליח היה חתיך כמו הרמס, מילא אם זו היתה חבילה חיונית - אבל ככה? עוד לפני הקפה? היה מודיע, הייתי מתעוררת לפני, הכל היה בסדר. אבל לעמוד מצד אחד של הדלת בקושי בחולצה, עיניים טרוטות, שיער פרוע ולנסות להשחיל את היד במיומנות אקרובטית כדי לחתום - זה לא יפה.
פאוזה קצרה - דעו לכם שזה פוסט לבקשת הבכור. בכורי, שנוהג לנהל איתי שיחות נפש בדקות שאנחנו נוסעים לעיתים לבד ממקום למקום - הדקות שהן אוצרות קטנים, הסביר לי שאנשים רוצים לשמוע יותר על האישי ולא להתעצבן איתי כל הזמן על הפוליטי. תובנה יפה לאדם בן 10. אז הנה אני כותבת על היומיום הכל כך עמוס ועם זאת המלא בדקות קטנות של ענג שלא תמיד אנחנו נותנים את הדעת עליהן ולכן הן לפעמים נשכחות מלב. זה נפלא לנהוג בזמן שהוא מוכיח בקיאות בנתוני הסטטיסטיים של הבלוג שלי ומסביר לי איך אני צריכה לחלק את הפוסטים, על מה לתת דגש, מה מעניין ומה שולי. האמת שהוא גם קולע, ייעוץ אסטרטגי? קטן עליו. רק חבל שאני לא מקשיבה לו מספיק. פאוזה נגמרה. (שתדעו).
אז שליח לא חתיך (לא שזה היה משנה). דלת על בריח, שבע וחצי בבוקר. לא התחלה טובה במיוחד אבל זה היה אתמול. נגמר. היום קמתי בידיעה שיש טונות דברים לעשות, יש אנשים שרק בגלל זה הם יעצמו את העיניים לעוד שניה, אצלי תתחיל לנקר השאלה הכל כך חופרת "אז מה השעה?" לרוב אין מצב שאני אשכנע את עצמי לישון. ברור שברגע שאגלה מה השעה, זהו נגמר ואין מצב לישון, אבל מצד שני אני חייבת לדעת מה השעה. בצד אחד שלי יש את בנהזוג, בצד השני המיטה של קטינא, התוצאה היא שאין לי שידה. גם אין מצב שאני אתלה שעון מול המיטה כי אז אני לא אלך לישון לעולם, לא בקטע של שעון ביולוגי, אבל הלחץ הזה על הזמן. קשה.
בקיצור להתעורר ליום עמוס זו סיבה נפלאה מאין כמוה לנתר מהמיטה כמו קפיץ מתוח, אלא אם כן נכנס דרדק למיטה ואז יש בעיה עם הניסיון להשתחל מהמיטה בלי לעורר ישויות דורשות תשומת לב. המטרה - ספל קפה שקט ואולי כמה דקות של כתיבה לפני שמתחילה ההמולה. רמת הקושי - לא אבדה תקוותנו. יש כמה גישות לנושא:
1. גישת הצלילה - שילוב גמישות של חתול רחוב וגלישה תוך תנועת גלים מתמדת לעבר מרגלות המיטה מתחת לשמיכה. זה חשוך - כן, זה מסוכן - יש ארבע גפיים תחתונות ושריריות המאיימות לבעוט בי, מה אתם חושבים? וחוץ מזה זה נותן מושג יחסי של זמן כי המספר המועט של שניות המוקדש למשימה מרגיש כמו נצח.
2. גישת ההעפה הנונשלנטית של השמיכה - מהצד של הגבר המסוקס זה עלול לייצר בעיה כי אז הוא מושך חזרה ושוב יש חשש להתעוררות דרדקית ומהצד של הדרדק, ובכן לא יודעת מה איתכם אבל כל הילדים האלה שישנים נורא טוב לפעמים מתעוררים דווקא מהדבר הכי קטן בזמן הכי לא נכון.
3. גישת ההשתחלות מלמעלה בלי להזיז את השמיכה - לעיתים גישה זו משולה להתקפלות לתוך תיק ספורט ואנחנו יודעים שזה בדרך כלל לא נגמר טוב.
אף אחת מהאפשרויות היא לא מוצלחת במיוחד וזה די חבל, אבל זה מה יש ומטרות נעלות כמו קפה מצדיקות גם אמצעים משוכללים. קחו בחשבון שהכל נעשה תחת לחץ כי לא משנה כמה אוכל יש לחתול ברגע שהוא קולט שהתעוררתי הוא לא יפסיק לילל עד שאחליף לו מים ואשים עוד אוכל. אני חייבת לנטרל את האזעקה הזו ומהר ככל האפשר. תשמעו, אלה מיומנויות לא פשוטות לרכישה, אבל מדובר בהישרדות.
משתמו כל אלה הישיבה עם הקפה והמחשב נעשית במרפסת כי קולות ההקלדה החרישיים טורדים את מנוחת הישנים, זה בערך כמו הפעם שהמרכזית הסבירה לי ברצינות כיצד הרוח הקלילה באמצע יולי מכאיבה לה בפנים. אני כבר לא הורה טירון ואני לא לוקחת סיכונים - אני בחוץ. הזמן היחיד שבו אני אשכרה לא מעיזה לתהות אם יש משהו לסדר ולנקות זה זמן הבוקר כשהם ישנים, כי בלילה הם ישנים שנת ישרים, לא פעם אני מוצאת את עצמי אחרי חצות הופכת חזרה ללכלוכית ומתחילה לנקות ולא מקבלת שום סנדל זכוכית בבוקר, אבל מורידה מהרשימה עוד כמה מטלות. אבל אין לי מה להתלונן, הבוקר יקיצה טבעית, השתחלות זריזה מלמעלה, חתול הושתק, קפה וכאלה ואפילו הצלחתי לנהל שיחת טלפון, מה שהיה לגמרי משמח.
אחר כך הילדים קמו והתחיל יום של תיקתוקים, כאלה שרק מעטים מצליחים להבין, כאלה שבא לך שיבוא איזה בודק איכות יפני שיגיד לך שסדר הפעולות, שנראה לעיתים כמו אלפי קצוות פרומים, היה יעיל בצורה בלתי אנושית והוא רק רוצה לבדוק אם הוא איית את שמי נכון למען הדורות הבאים. זה לא קורה. אך בין הכביסות, דקות הכתיבה הספוראדיות, הסידורים, הספרים, ארוחת הבוקר, ניקיונות החרא של כל בני המשפחה הלא אנושיים, קניות, ארוחת בוקר, סידור המרפסת והטיפול בעציצים, לנסות להפוך את הכל לכיף שגם ילדים יכולים, כבר השעה היתה 11:00 ואז הגיע הזמן לשיעור טרומבון. מעמיסה את כל החבורה למכונית. סוחבת שתיה, משחקים, ספרים וטרומבון ואז הקטן שובק. הוא לא יכול עוד ללכת. אבל לשיעור הטרומבון נותרו שתי דקות. אלמנט הזמן הוא מדוייק ומהודק. ללא שהיות, אין זמן לדרמות, אני אוספת אותו ובשארית כוחותיי מודה על מזלי ששפר שהוא כזה רזה וחלושס. אח כך חלוקת קשב - להקשיב לנגינת הטרומבון ולשחק משחק אחד עם האמצעית ואחד עם קטינא כדי שיהיו מרוצים. מציצה רק לרגע לראות אם היפני הקטן עוד מתרשם ורושם.
היום חלף ביעף, מטלות נמחקו משל היו מטרות נייחות לטייסי חיל האויר המצויידים בפצצות חכמות. הגדולים בילו בתחרות שחמט, הקטן השתלב במטלות כמו שאני השתלבתי בהצגות שלו, אבל זה עבד. מתישהו מצאתי את עצמי עם מטאטא ביד אחת ומכונית של רובו-אוטו-פולי מציצה לי בכיס מאחור בעוד אני מסובבת פלפלים על האסכלה. לגמרי רנסנס. בערב אירחנו את ההורים של הבנזוג ואת אמא שלי ובנזוגה. הייתי שמחה להגיד שהספקתי להתקלח ועליתי מן הסלון המתוקתק בסקיני וחולצה לבנה, אבל בתכל'ס (אזהרה: המשפט הבא עלול לקצר חיי איסטניסטים) מזל שהספקתי להחליף חולצה. אז אולי לא נראיתי מתוך ז'ורנל, אבל בית נקי וגם ארוחה מוכנה זה סוג של הצלחה. הסגנון היה בופה לא מחייב, יו נואו משהו שזרקתי פה בנונשאלנטיות של ה- coolness רק קיש ארבעה סוגי פטריות, לחמים,סלט עלים עם פומלה, עגבניות ומוצרלה, סלט ירקות, פלפלים קלויים, מרק, כרובית מוקרמת, גבינות - אתם יודעים - בקטנה, אה וגם פיצה. ביתית, ברור שביתית. אחר כך פונדנט שוקולד. זהו בחיי. עוד קצת אלכוהול, נו בחייכם, די. זה לא שחבצתי את הגבינה. היפני עדיין רושם, נכון?
אז שליח לא חתיך (לא שזה היה משנה). דלת על בריח, שבע וחצי בבוקר. לא התחלה טובה במיוחד אבל זה היה אתמול. נגמר. היום קמתי בידיעה שיש טונות דברים לעשות, יש אנשים שרק בגלל זה הם יעצמו את העיניים לעוד שניה, אצלי תתחיל לנקר השאלה הכל כך חופרת "אז מה השעה?" לרוב אין מצב שאני אשכנע את עצמי לישון. ברור שברגע שאגלה מה השעה, זהו נגמר ואין מצב לישון, אבל מצד שני אני חייבת לדעת מה השעה. בצד אחד שלי יש את בנהזוג, בצד השני המיטה של קטינא, התוצאה היא שאין לי שידה. גם אין מצב שאני אתלה שעון מול המיטה כי אז אני לא אלך לישון לעולם, לא בקטע של שעון ביולוגי, אבל הלחץ הזה על הזמן. קשה.
בקיצור להתעורר ליום עמוס זו סיבה נפלאה מאין כמוה לנתר מהמיטה כמו קפיץ מתוח, אלא אם כן נכנס דרדק למיטה ואז יש בעיה עם הניסיון להשתחל מהמיטה בלי לעורר ישויות דורשות תשומת לב. המטרה - ספל קפה שקט ואולי כמה דקות של כתיבה לפני שמתחילה ההמולה. רמת הקושי - לא אבדה תקוותנו. יש כמה גישות לנושא:
1. גישת הצלילה - שילוב גמישות של חתול רחוב וגלישה תוך תנועת גלים מתמדת לעבר מרגלות המיטה מתחת לשמיכה. זה חשוך - כן, זה מסוכן - יש ארבע גפיים תחתונות ושריריות המאיימות לבעוט בי, מה אתם חושבים? וחוץ מזה זה נותן מושג יחסי של זמן כי המספר המועט של שניות המוקדש למשימה מרגיש כמו נצח.
2. גישת ההעפה הנונשלנטית של השמיכה - מהצד של הגבר המסוקס זה עלול לייצר בעיה כי אז הוא מושך חזרה ושוב יש חשש להתעוררות דרדקית ומהצד של הדרדק, ובכן לא יודעת מה איתכם אבל כל הילדים האלה שישנים נורא טוב לפעמים מתעוררים דווקא מהדבר הכי קטן בזמן הכי לא נכון.
3. גישת ההשתחלות מלמעלה בלי להזיז את השמיכה - לעיתים גישה זו משולה להתקפלות לתוך תיק ספורט ואנחנו יודעים שזה בדרך כלל לא נגמר טוב.
אף אחת מהאפשרויות היא לא מוצלחת במיוחד וזה די חבל, אבל זה מה יש ומטרות נעלות כמו קפה מצדיקות גם אמצעים משוכללים. קחו בחשבון שהכל נעשה תחת לחץ כי לא משנה כמה אוכל יש לחתול ברגע שהוא קולט שהתעוררתי הוא לא יפסיק לילל עד שאחליף לו מים ואשים עוד אוכל. אני חייבת לנטרל את האזעקה הזו ומהר ככל האפשר. תשמעו, אלה מיומנויות לא פשוטות לרכישה, אבל מדובר בהישרדות.
משתמו כל אלה הישיבה עם הקפה והמחשב נעשית במרפסת כי קולות ההקלדה החרישיים טורדים את מנוחת הישנים, זה בערך כמו הפעם שהמרכזית הסבירה לי ברצינות כיצד הרוח הקלילה באמצע יולי מכאיבה לה בפנים. אני כבר לא הורה טירון ואני לא לוקחת סיכונים - אני בחוץ. הזמן היחיד שבו אני אשכרה לא מעיזה לתהות אם יש משהו לסדר ולנקות זה זמן הבוקר כשהם ישנים, כי בלילה הם ישנים שנת ישרים, לא פעם אני מוצאת את עצמי אחרי חצות הופכת חזרה ללכלוכית ומתחילה לנקות ולא מקבלת שום סנדל זכוכית בבוקר, אבל מורידה מהרשימה עוד כמה מטלות. אבל אין לי מה להתלונן, הבוקר יקיצה טבעית, השתחלות זריזה מלמעלה, חתול הושתק, קפה וכאלה ואפילו הצלחתי לנהל שיחת טלפון, מה שהיה לגמרי משמח.
אחר כך הילדים קמו והתחיל יום של תיקתוקים, כאלה שרק מעטים מצליחים להבין, כאלה שבא לך שיבוא איזה בודק איכות יפני שיגיד לך שסדר הפעולות, שנראה לעיתים כמו אלפי קצוות פרומים, היה יעיל בצורה בלתי אנושית והוא רק רוצה לבדוק אם הוא איית את שמי נכון למען הדורות הבאים. זה לא קורה. אך בין הכביסות, דקות הכתיבה הספוראדיות, הסידורים, הספרים, ארוחת הבוקר, ניקיונות החרא של כל בני המשפחה הלא אנושיים, קניות, ארוחת בוקר, סידור המרפסת והטיפול בעציצים, לנסות להפוך את הכל לכיף שגם ילדים יכולים, כבר השעה היתה 11:00 ואז הגיע הזמן לשיעור טרומבון. מעמיסה את כל החבורה למכונית. סוחבת שתיה, משחקים, ספרים וטרומבון ואז הקטן שובק. הוא לא יכול עוד ללכת. אבל לשיעור הטרומבון נותרו שתי דקות. אלמנט הזמן הוא מדוייק ומהודק. ללא שהיות, אין זמן לדרמות, אני אוספת אותו ובשארית כוחותיי מודה על מזלי ששפר שהוא כזה רזה וחלושס. אח כך חלוקת קשב - להקשיב לנגינת הטרומבון ולשחק משחק אחד עם האמצעית ואחד עם קטינא כדי שיהיו מרוצים. מציצה רק לרגע לראות אם היפני הקטן עוד מתרשם ורושם.
היום חלף ביעף, מטלות נמחקו משל היו מטרות נייחות לטייסי חיל האויר המצויידים בפצצות חכמות. הגדולים בילו בתחרות שחמט, הקטן השתלב במטלות כמו שאני השתלבתי בהצגות שלו, אבל זה עבד. מתישהו מצאתי את עצמי עם מטאטא ביד אחת ומכונית של רובו-אוטו-פולי מציצה לי בכיס מאחור בעוד אני מסובבת פלפלים על האסכלה. לגמרי רנסנס. בערב אירחנו את ההורים של הבנזוג ואת אמא שלי ובנזוגה. הייתי שמחה להגיד שהספקתי להתקלח ועליתי מן הסלון המתוקתק בסקיני וחולצה לבנה, אבל בתכל'ס (אזהרה: המשפט הבא עלול לקצר חיי איסטניסטים) מזל שהספקתי להחליף חולצה. אז אולי לא נראיתי מתוך ז'ורנל, אבל בית נקי וגם ארוחה מוכנה זה סוג של הצלחה. הסגנון היה בופה לא מחייב, יו נואו משהו שזרקתי פה בנונשאלנטיות של ה- coolness רק קיש ארבעה סוגי פטריות, לחמים,סלט עלים עם פומלה, עגבניות ומוצרלה, סלט ירקות, פלפלים קלויים, מרק, כרובית מוקרמת, גבינות - אתם יודעים - בקטנה, אה וגם פיצה. ביתית, ברור שביתית. אחר כך פונדנט שוקולד. זהו בחיי. עוד קצת אלכוהול, נו בחייכם, די. זה לא שחבצתי את הגבינה. היפני עדיין רושם, נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה