מערכות יחסים זה דבר מסובך, ולא, זה לא משנה באיזו גישה אתה נוקט - ביננו, גם מערכת היחסים שלך עם עצמך עשויה להסתבך מעל המשוער לעיתים. מבלי משים, את כל השנים הראשונות אתה מבלה בהבנת העולם על ידי היחסים שלך עם הסובב ואז אתה מגלה שכל זה היה רק הפתיח ופונה להסתכל בעיקר על עצמך. זה השלב בו הדברים נוטים קצת להסתבך. העניין הוא שזה גם שלב מאוד הורמונלי בראשיתו ולכן אתה מרגיש צורך לחלוק אותו עם עוד אנשים, שלפעמים מתאימים לך, לפעמים לא ובדרך כלל נוטים לשנות אותך בשלב שאתה עוד לא לגמרי מגובש על עצמך ועדיין שוקל את עצמך לפי תגובתם של הסובבים. לוקח זמן לגבש את עצמך וזה לגמרי אינדיבידואלי - זה לא חידוש שיש כאלה שמרגישים מגובשים בערך מהגן וכאלה שגם בגיל 50 הם עדיין חצי אפויים. מערכת יחסים זה דבר לא פשוט, מערכת היחסים שלך עם עצמך נדמית הקלה מכולן אך אני לא בטוחה שזה נכון. עם יד על הלב, נראה לי שכולנו משקרים לעצמנו הרבה יותר מסך כל השקרים ששמענו בחיים. אבל לא בענייני העצמי עסקינן, אם כי אני מודה שזה נושא מצוין לפוסט אחר.
יש מנעד שלם של מערכות יחסים, אבל אני לא מדברת על סוגים שונים של התקשרויות שונות לנושאים מסויימים, יהיו אלה אשר יהיו. אני מדברת על מערכות יחסים שאנחנו מנהלים בתוך האינטימיות של החיים שלנו, ולא, לאו דווקא לאינטימיות מינית, אלא אלה שאנחנו מעניקים להם את החשיפה המקסימלית של מי שאנחנו. כמובן שזה אישי ופרטי, ויש כאלה שחושפים יותר וכאלה שחושפים פחות, אבל בתוך הנתון הקבוע של מה שכל אחד מאיתנו מרשה לעצמו להוציא ובאיזה סוג של מערכת יחסים מדובר. במילים אחרות אלו אותן מערכות היחסים שבהן אתה אמור להרגיש טוב עם מי שאתה ולהיות עם מינימום המסכות שאתה עוטה על עצמך. מערכות היחסים של מקסימום חשיפה ובהשאלה מעולם האבטחה - ההרשאה הגבוהה ביותר.
בתוך מערכות היחסים הללו יש את אלה שנמצאים שם מתוקף התפקיד הרשמי שלהם בחייך (אתם יודעים - המשפחה), יש את אלה שאתה בוחר, ואת אלה שבחרו אותך ואת אלה שנסיבות החיים קרבו אתכם ואת אלה שאתה לא יודע איך הם הגיעו לכאן לעזאזל אבל אתה שמח לאללה שזה קרה. יש עוד המון קטגוריות שאפשר להכניס לכאן, חלק ממערכות היחסים יהיו קצרות, חלק ארוכות (כן, יש גם באמצע, תרגישו חופשי למלא), חלקן ימוצו וחלקן לעולם ישארו לא ממוצות. שלא לדבר על רמות ההדדיות ויחסי הגומלין.
ברגע שנכנס עוד אדם (ואז עוד אחד, ופתאום יש חתול, ואז עוד אחת ואז עוד אחד ופתאום גם יש אוגרים [כבר אין], ודג [גם כבר אין. שונאת דגים סתם באקווריום שגרתי. מאמלל. בעיקר אותי, עוד יותר מהדג. נסחפתי.] ותוכית. ראו בזה דוגמא למקרה פרטי ומוצלח) למשוואה דברים בהכרח משתנים. אני מניחה שזה טוב בעיקר כאשר אתה מגובש על עצמך, אחרת התוצאה היא לא צפויה שזה גם לא בהכרח טוב, אבל גם לא בהכרח רע. אז יש פה גם אלמנט של שני בני אדם וכבר סיכמנו שזה קשה עוד כשאתה אחד וגם אלמנט של זמן שמשנה הרבה פעמים גם את טיב מערכת היחסים. ויש את אלה שמתפתחים איתך ויש את אלה שמתפתחים אחרת לגמרי אבל הקשר שלכם שומר אתכם יחד למרות שאין שם כבר מה שישמור ובכל זאת יש שם המון. יו נואו, עניינים שבלב וכיו"ב.
לקח לי זמן להבין שאדם שיש לו תפקיד במבנה החברתי שלימדו אותנו להאמין בו, לא חייב לשאת בתפקיד שלו. זה שהגדרת התפקיד היא כזו או אחרת לא אומרת שהאובייקט הספציפי רוצה את התפקיד ולצערי הבנתי שגם אי אפשר לחייב אותו, גם לא אם ממש, אבל ממש, רוצים. לקח לי זמן להבין שבאופן אקזיסטנציאלי משהו במערכות יחסים תמיד יש לנו בחירה והיא נטולת הקשרים חברתיים והיא כולה בריאה עצמאית של עצמך כאדם. לא רוצה, לא צריך. למדתי שלפעמים הקושי הוא דווקא בלהיות יחד והנתק שנדמה כמו הקורבן המקסימלי הוא בעצם פעמים רבות הדבר הנכון לשיפור איכות החיים. ומה שנראה בלתי נסבל ואף בלתי נתפס, מסוג הדברים שהחברה מנסה לומר לנו שאל להם להיאמר או להיחשב אפילו, יכול לפעמים להיות שינוי לחלוטין מבורך. במקרה הספציפי שלי רק הויתור הצליח ליצור הזדמנות מאוחרת ליצירת קשר מחודש.
אין אדם בעולם הזה היום שמחוייב להיות בקשר איתי - קשרי דם, קשרי חברות, קשרי נישואין, לא משנה איזה קשר ואיזה קישור - אף אחד לא חייב לי דבר. [טוב, למעט שלושת ילדיי אני מניחה, אבל יכולה לקוות שהם היו נשארים גם היום בהינתן הבחירה, אני בהחלט משתדלת בכל יום להיות ראויה לתפקיד הזה שהופקד אצלי עם לידתם, בעצם עם התעברותי אם רוצים לדקדק. ואני מבטיחה לא לפרוע שום שטר חוב עם הגיעם לבגרות וכמובן מחזיקה אצבעות שזה לא יהיה מבחן המציאות שלי (ימים יגידו. בטח גם פסיכולוג אחד או שניים).] הלאה.
אני לא רוצה להגיד בזה שמי שנכנס לאינטימיות של חיי הוא לא כזה שאני מוותרת עליו, ממש לא. להפך, אני אעשה הכל, במסגרת מגבלות אופיי כמובן, כדי להשאיר אותם לצידי. הרי בסך הכל למה להתאמץ ולהסיר את על המסכות ולהיות הכי פגיעה אם אני מתכננת לעזוב? מכאן שאם חזרנו למערכת הציפיות אזי אני מצפה מעצמי לתת את המקסימום שאני יכולה בשביל מערכת היחסים ולקוות שזה יספיק (שוב, במסגרת המגבלות האובייקטיביות, היינו אני). אבל לגבי מערכת הציפיות שלי מהצד השני? בינגו. בעיה.
פוסט שלם כתבתי היום על אכזבה. אם הוא היה על נייר ניתן היה להבחין פה ושם בכתמים עגלגלים שהותירו משקעים מלוחים בטיבם. גנזתי אותו. פעם שניה בשבועיים שזה קורה לי. שונאת את הצנזורה העצמית הזו שנובעת מהפומביות של הכתיבה הזו והעדר האנונימיות. בעולם המקביל שלי אני לא מצנזרת. פה אני כן. סליחה.
שנים חשבתי שאני לא מצפה ולכן אני לא מתאכזבת, אבל האמת שהתאכזבתי. רוצה לומר שיקרתי, כי התאכזבתי והמשכתי כשרציתי להפסיק. לקח לי המון זמן לבנות את מנגנון האין ציפיה ובמקרים מסויימים הוא עדיין לא עובד טוב ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא מתאכזבת כשאני עמוק בתהומות האכזבה וקולטת בעצמי עד כמה זה פתאטי. אבל בתוך המנגנון הזה משהו כן קרה. בין אם במערכות רשות ובין אם במערכות חובה, אני ויתרתי על השקר. זאת אומרת, אני כבר לא מצפה מעצמי את מה שאני לא יכולה. לא מעמידה פנים שהכל בסדר, אם לא נוח לי אני ממשיכה, נפגשת כשיכולה ונותנת רק את מה שיש לתת, בלי חשבונות ובלי משא ומתן ובלי ציפיה להחזר.
אולי זה עניין של בגרות, אולי זה שלב הכרחי בקבלה עצמית, אין לי מושג. אבל אני יודעת מי אני היום כאדם ואני באה כמו שאני בלי מסכות, מישהו קרא לי השבוע 'ילדת טבע' וזה די מצא חן בעיני למרות שאני לא ממש ילדה וזה לא הדימוי החביב עלי אבל ביננו אשת טבע באותה מידה יכול להיות אשת מערות. לא טוב. די רע בעצם. אבל זה בדיוק העניין. אין לי כוח למסכות. ועדיין אני מצנזרת את עצמי. משעשע.
אבל זה בדיוק העניין זה החלטות שהחלטתי עם עצמי, אני לא משקרת לעצמי יותר ואני לא מצפה מעצמי לעשות יותר ממה שאני יכולה ולהרגיש כמו איזו ישות נשגבת שמקריבה את עצמה. זה חוסך לי הרבה זמן, דרך אגב גם זה שאני לא מתאפרת חוסך לי המון זמן - אפרופו מסכות. מי שרוצה אותי נשאר. מי שיש לו בעיה, אני מוכנה להקשיב. אני אוהבת את מי שנמצא לידי ולכן אני בדיוק מי שאני. זה הכי פשוט שיש. בתכל'ס זה מה שיש. ומה שנחמד זה שזה מוריד המון לחצים. דברו איתי על זה פעם.
אם קראתם עד כאן, אז עכשיו גם לנו מסתבר יש סוג של מערכת יחסים. ראו הוזהרתם, אני באה טבעי ;)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה