בבוקר כשעוד היה לי כוח להתעדכן בנעשה בעולם, לפני שאירגנתי ילדים, העמסתי אותם על האוטו ונהגתי בשיטפון הגדול ובערפל לרמת רזיאל, רק בגלל שלילד יש שם חבר כדי להוריד אותו שם, לקחת את השניים האחרים איתי לחנות סידקית לפרטים אחרונים לתחפושת (כי בסך הכל הן צריכות להיות מוכנות מחר - קלי קלות), סופר כדי להתארגן על משלוחי מנות, חזרה הביתה, לפרוק, לחזור לרמת רזיאל, לקחת לשיעור טרומבון. לחזור - ארוחת צהריים מאוחרת, עוגות, עוגיות, בלט, קפואירה וכל הזמן פינישים קטנים של תחפושת (רק לנסר מקל לנינג'ה, לגמור את השריון לת'ור אל הרעם, לתפור כפתור בגלימה של אלבוס דמבלדור וגם לולאה, להכין חגורה לחרבות של הנינג'ה השני, לעשות זקן לדמבלדור ולצייר כתמים למטפחת של הציירת - ספרתם נכון - 5 תחפושות, 3 ילדים - עדיין לא סיימתי), לארגן יצירה של כרטיסי ברכה, לערוך הגרלה של גמדים-ענקים במשפחה הגרעינית, ארוחת ערב, תחפושות (יש לילה שלם לפני), לסיים משלוח מנות, מקלחות, מנהלות וכאלה. אז בבוקר, לפני כל זה, עם הקפה, עוד הספקתי להתעדכן מה קורה. לא הרחקתי לכת כי היתה כתבה שהקפיאה הכל ולו רק לרגע אחד. ב'הארץ' התפרסמה כתבה על חקירת קטין פלסטיני. אתם יודעים ילד בן 15, איום אמיתי לקיומה של ישראל, שצריך לחקור אותו בעודו אזוק ולהבהיל אותו עד מוות בנוכחות החייל שהוא בכלל עד בפרשה שמכוון אליו את נשקו במשך למעלה מדקה.
אין לי ספק שיהיו כאלה שיסבירו עד כמה זה נחוץ מהטעם הכל כך כאילו לוגי שהנוער של היום הוא המחבלים של המחר, זו טענה שאני לא מוכנה לקבל. לרוב היא תישמע מפיהם של אלה שבעיניהם ארגונים כמו "בצלם" הם אם כל חטאת. אבל אלה אירגונים כמו "בצלם" שמשאירים אותנו קצת יותר "בצלם" והרבה פחות בצל. אני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב מה היה קורה אילו לא היו ארגונים כאלה שמספרים את הסיפור שרובנו מעדיפים לא לשמוע. מעצר קטינים זה לא משהו שארגון חיצוני צריך להזכיר לחברה הישראלית. עזבו אתכם מימין ושמאל, זו האחריות של מדינת ישראל לשמור על זכויות המיעוט, בטח ובטח על זכויות ילדים.
מעצר קטינים בוודאי לא מסייע למנוע טרור, אין לי ספק שהעצורים הצעירים מדי של היום לא יגדלו מתוך אמונה בטבע האדם אחרי חויה שכזו וקלושים הסיכויים לפתח יחסי אמון עם שכניהם "רודפי השלום" ונציגי צבאם "המוסרי בעולם" שעצרו אותם איפשהו בין גיל 5 לגיל 17 ויצקו תוכן חדש לחווית הילדות. איזו ברירה יש לילד כזה אם לא לפחד ולתעב?
יום שלם (למעשה כבר יומיים) מסתובב לי ילד פלסטיני אזוק בן 15 שנשק מכוון לעברו בחדר חקירות במחזור הדם ולא נותן לי מנוח.
זה לא שלא שמעתי לפני כן וזה לא שלא ידעתי, אבל כנראה זה מנגנון אנושי לבחור להתעלם מעוולות כי איך אפשר בכלל לקום בבוקר ולתפקד בידיעה שהצבא עצר ילד בן 5 נניח? אלה מחשבות טורדניות מכדי לסחוב אותן ביומיום, לכן לרוב הן נדחקות. לא ניתן לחיות כל היום עם הידיעה שבמרחק חצי שעה ממך עוצרים ילד או שילד אחר נאבק בסרטן או שגבר נפצע בתאונת דרכים. הידיעה הזו מייצרת מודעות ופחדים שאנחנו לא מתוכנתים לחיות עימם. והנה גם היום, מחד הילד הזה לא עזב אותי, אך מאידך גם נעלם פעמים רבות בצללי כל הדברים שצריך לעשות. רק שזה לא תירוץ. זה לא תירוץ להשאיר את הנושא הזה מיותם עד לפעם הבאה, שוודאי לא תאחר לבוא.
בשטחים, ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית (12) נעצרים, לעיתים אף בחשכת הליל. החוק אוסר מפורשות לעצרם גם אם הם חשודים בעבירות וגם אם הם גרים בשטחים. אבל הם לא ילדים יהודים, מבחינתנו הם מחבלים בפוטנציאל. דרך אגב, אם נניח (ואני לא) שזה נכון, הרי שהפוטנציאל הזה עלול להיכנס לפעולה כתוצאה ממעצר בגיל כזה, כך שאפילו את גישת "הפוטנציאל המחבלי" זה לא משרת. תגידו מה שתגידו, גם צה"ל לא מכחיש, רק פותח חקירות ברעש וסוגר אותן בחרישיות ובשקט אומר זה לא טוב להסברה. וואלה? להסברה זה לא טוב, טוב שיש עוד הסברה שצריך לרצות כי זכויות אדם הלא זה התייפיפות.
האלימות הזו בלתי מתקבלת על הדעת, על אחת כמה וכמה כשזה מגיע לילדים. לילדים של כולנו יש את הזכות לילדות מאושרת. אבוי לדיסוננס - כל היום אני טורחת ועומלת על התחפושות ולהפעיל את הילדים תוך כדי והארוחות והמשחקים ומה אם אחד הילדים היה יוצא החוצה ולא חוזר? מה אם אחרי שעות של חרדה וחיפושים הייתי מגלה שהוא נעצר כי אולי הוא יידה אבנים או פשוט היה במקום הלא נכון אבל אף אחד לא יידע אותי וגם לא אותו באשר לזכויותיו? אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל אין לי ספק שכל גֵן לביאתי בי היה מתקומם ואני באמת לא יודעת עד כמה הייתי מרחיקה לכת, אבל אני גם לא מציעה שינסו אותי. היחס שלנו כלפי ילדים פלסטינים הוא סימפטום חולה אחד שמדגים את הזילות שפשטה בנו לגבי חיים של אחרים, במקרה הזה הפלסטינים - טוב זה לא יכול להביא, אבל זה עלול להתדרדר עוד יותר בקלות מרובה.
תוסיפו לזה את הצדקנות הנוכחית לקיומנו האמיץ על האדמה שנתן לנו אלוהים לפני 4000 שנה ואת הנטיה שלנו להעריך את עצמנו מעל לכל שאר דרי האזור ולאמץ את הגישה שהנרטיב שלנו הוא הנרטיב היחיד והרוח הגבית שנותנת לזה מדיניות הממשלה כבר הרבה זמן, כאשר הנטיה הגוברת בשנה האחרונה היא להעמיק את ייהודנו כאן תוך שיכחה מכוונת מייעודנו כאן (בית לאומי לעם היהודי כן אך כמדינת כל אזרחיה יהודים ולא יהודים כאחד). דומה שההתנהלות שלנו בשטחים הפכה מקובלת ומתבקשת ואנחנו לא שמים לב איך היא מסבכת אותנו יותר ויותר כי אנחנו חיים בצד הכיבוש, כובשים ולא נכבשים. אבל הכיבוש לא יכול להימשך, הוא גורר אותנו לאלימות מיותרת שהולכת ומחריפה והעובדה היא שהנורמות הולכות ומתרופפות. שום קוד מוסרי לא יעזור כאן זו מציאות שטיבה להשחית וככל שניפרד ממנה מהר יותר כך ייטב לכולנו. הפרת הזכויות של אוכלוסיה שלמה הפכה לנורמה ודומה שהפרת זכויותיהם של קטינים מחרה-מחזיקה אחריה. זו לא מציאות של אין ברירה זו מדיניות של שיתוק שבוודאי לא מועילה לשום אינטרס אמיתי של מדינת ישראל, בהנחה שאנחנו רוצים לחיות כאן ולאפשר לילדינו עתיד אמיתי לחיים שלווים שאינם נגזרת של אוטופיה אלא של המציאות כמו שהיא היום.
אני קצת כועסת על עצמי, אבל גם לא יודעת מה לעשות מלבד לכתוב. כי עם הידיעה הראשונה הזדעדעתי אך שתקתי, וכל הידיעות שבאו אחריה לא לימדו אותי לקבל את זה בשוויון נפש, אבל גם לא עשיתי דבר. אז אולי כתבתי סטטוס ואולי שיתפתי תמונת מחאה או קישור לכתבה, ואולי עוד זעמתי ונחמצתי אחרי, אבל עברתי הלאה. וביולי הלב נשבר כשראיתי את הוידיאו של מעצר הילד בן ה- 5. אבל עברתי הלאה. מודה. היתה לי מסיבת יומולדת של ילד בן 10 לארגן וכמה בקלות אפשר להשכיח את זה מלב. אבל בזמן שאני מנסה להעניק לילדים שלי את החיים הטובים ביותר שאני יכולה, מדינת ישראל מיישמת הלכה למעשה מדיניות שיש בה משום התעללות בקטינים ואני שותקת. השתיקה הזו היא שותפות לדבר עבירה, היא מתן לגיטימציה להבדיל בין ילד לילד. אבל ילד זה ילד זה ילד.
כמה אפשר להדחיק?
ילד בן 15 בחדר חקירות.
ילד בן 15 בלא נוכחות הורים או עורך דין.
ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות. ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות כאשר נשק מכוון לעברו.
ילד בן 15 מול נשק של מי שנמצא שם כדי להפליל אותו ואבא ואמא שלו אפילו לא יודעים מה עובר עליו.
שניה אחת
10 שניות
דקה שלמה.
נצח.
פחד אלוהים.
הוא אולי יידה אבנים, יכול להיות שלא - התמונות מאוד מטושטשות. זה באמת משנה? מסתבר שלא.
"טיפול בקטינים פלסטינים" נשמע יותר טוב ב"הסברה". אבל אלה עוד מילים מכובסות שלא נועדו לשמור על שלום הילד אלא על שלום המוניטין המוסרי של צה"ל. אני יכולה לבוא בטענות כלפי חיילי צה"ל, אפשר להגיד שזה נקודתי, אבל זה פועל יוצא של שליטה צבאית ממושכת באוכלוסיה אזרחית. זו המדיניות שצריך להפסיק - מדיניות הכיבוש. אסור לנו להמשיך הלאה בעוד הילדים הגדולים של הצבא שלנו מתעסקים עם ילדים קטנים בשטח שאין עליו אפילו ריבונות ישראלית.
לילדים, שלנו ושלהם, מגיע להיות עוד קצת ילדים. שום ילד לא צריך לבלות את הלילה ער ומבועת לבד באזיקים מול חוקר, ילד צריך לישון במקום שאם יהיה לו סיוט הוא יקבל חיבוק מאדם שאוהב אותו. ילד צריך לגדול בידיעה שלמישהו אכפת. אנחנו צריכים להסביר למדינה שלאזרחי ישראל אכפת. ילד זה ילד, זה ילד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה