אם יש משהו שתמיד נראה לי מוזר בחינוך ביתי אלה התלונות של הילדים מדי פעם בבוקר לפני שיוצאים לפעילות. ברור שזה מצחיק/מתמיה/מפתיע אותי כי לי יש נקודת התייחסות - אני יודעת איך זה להיות בבית הספר, הם לא. כשצריך לצאת בתשע וחצי מהבית והם בטוחים שזה מוקדם נורא, כשנראה להם שהפעילות תהיה פחות מעניינת מבדרך כלל, כשהם מסבירים שהם צריכים עוד קצת להיות בבית - כל אלה בתוך עולם המושגים שלי נשמעים כל כך מפונקים ומנותקים ותמיד אני צריכה להזכיר לעצמי שבעצם הם לא מכירים משהו אחר. הם לא באמת מבינים מה זה לקום כל בוקר עד מקסימום שבע, להתארגן, לשים על הגב (היום זה כבר על עגלונת) תיק כבד וללכת ברגל (כן, בלי שההורים יקחו) לבית הספר כדי לבלות שם מינימום 5 שעות, ברובן די משמימות. אני מניחה שזו עוד הוכחה לכמה שהכל יחסי בחיים.
וזה מצחיק שאין להם לפעמים חשק לפעילויות הבוקר שלנו כי תכל'ס אם היו מציעים לי חצי ממה שהם עושים בתקופה שהייתי תלמידת בית ספר, הייתי קופצת על המציאה. פרספקטיבה. כנראה זה העניין. הבעיה שלרוב בחיים כשאנחנו לא מכירים משהו אחר, אנחנו יכולים להרגיש את הקושי, פשוט כי אנחנו לא יודעים שיכול להיות הרבה יותר גרוע. וזה לא באמת משנה אם אגיד להם שעד שנצא הם כבר היו מסיימים שני שיעורים בבית הספר, זה לא נתפס. כנראה שזה לגמרי אנושי וזה בסדר. רק שעולם המושגים שלהם שונה משלי ולכן זה תמיד נורא משעשע אותי, הפער זה בין איך שהם תופסים את זה ואיך שאני.
יש המון מאפיינים באופי האנושי שאני תוהה לגביהם, אבל היחסיות הזו בתפיסה שלנו את העולם היא משהו שבעיני כבר היינו צריכים ללמוד לעקוף, אבל כנראה שלעולם לא באמת נצליח לעשות את זה. אני מוצאת את עצמי המון פעמים, בעיקר כשאני כואבת או כועסת, מנסה להזכיר לעצמי מה באמת חשוב ולהתקדם הלאה. זו לא באמת התנהגות טבעית, זה רק משהו שאני מנסה לסגל.
אני זוכרת תקופה של קושי עם הבכור, בה במקרה קראתי בלוג של אישה אמיצה שנאבקה במחלת הסרטן. אמא לשני ילדים שהסבירה שהסרטן עשה לה משהו טוב במערכת היחסים עם הילדים. זה הדהים אותי שבתוך החולה הרעה הזו, בתוך מאבק שדורש את כל תעצומות הנפש, היא מצאה מקום לסבלנות ואהבה אין קץ. פתאום כל הדברים שבגינם היא כעסה עליהם לפני המחלה, נראו לה כל כך אפסיים. מרגע שנודע לה שהיא חולה, כל רגע הפך להזדמנות נוספת להיות איתם, להרגיש אותם, להרעיף עליהם אהבה, להוסיף להם זכרונות טובים. החשש שהיא לא תהיה איתם, הפך אותה לאמא אחרת. אני זוכרת שחשבתי שאם יש לקח שצריך לקחת מכל זה זה שאנחנו צריכים לזכור כל הזמן מה באמת חשוב בחיים. עוד לא היכרתי את האדם שבאמת חי את חייו כך אם הוא לא נמצא תחת איזושהי סכנה קיומית.
זה תכל'ס די עצוב שאנחנו לא זוכרים שכולנו בני מוות, זה יכול להיות סרטן או תאונה או דום לב, זה יכול לבוא לאט או מהר ובהפתעה ובכל זאת אף אחד מאיתנו כמעט לא חי את החיים כאילו עוד מעט הוא ימות. אנחנו מדחיקים. זה מה שאנחנו עושים, זו כנראה נטייה אנושית שמוגדרת לנו עמוק ב DNA. אולי זה בגלל שאין לנו באמת את היכולת להבין כל הזמן עד כמה אנחנו זמניים וטוב שכך זו מחשבה מורבידית מאין כמוה שלא ממש מסתדרת לנו.
ייתכן שגם האופטימיים שביננו לא באמת יכולים בכל פעם להזכיר לעצמם שיכול היה להיות יותר גרוע. אבל אם יש משהו שאני מנסה לקחת זה להסתכל על הדברים בפרופורציות ולזכור את מה שחשוב באמת. בכל מקרה כנראה הכל עניין של פרופורציות וזה בטח לא ייפתר עם הפוסט הזה, אבל זה כנראה משהו שהייתי צריכה להוציא. להזכיר לעצמי את היחסיות בחיים האלה, להזכיר לעצמי את מה שחשוב ובעיקר לזכור שכולנו בסך הכל בני אדם.
וזה מצחיק שאין להם לפעמים חשק לפעילויות הבוקר שלנו כי תכל'ס אם היו מציעים לי חצי ממה שהם עושים בתקופה שהייתי תלמידת בית ספר, הייתי קופצת על המציאה. פרספקטיבה. כנראה זה העניין. הבעיה שלרוב בחיים כשאנחנו לא מכירים משהו אחר, אנחנו יכולים להרגיש את הקושי, פשוט כי אנחנו לא יודעים שיכול להיות הרבה יותר גרוע. וזה לא באמת משנה אם אגיד להם שעד שנצא הם כבר היו מסיימים שני שיעורים בבית הספר, זה לא נתפס. כנראה שזה לגמרי אנושי וזה בסדר. רק שעולם המושגים שלהם שונה משלי ולכן זה תמיד נורא משעשע אותי, הפער זה בין איך שהם תופסים את זה ואיך שאני.
יש המון מאפיינים באופי האנושי שאני תוהה לגביהם, אבל היחסיות הזו בתפיסה שלנו את העולם היא משהו שבעיני כבר היינו צריכים ללמוד לעקוף, אבל כנראה שלעולם לא באמת נצליח לעשות את זה. אני מוצאת את עצמי המון פעמים, בעיקר כשאני כואבת או כועסת, מנסה להזכיר לעצמי מה באמת חשוב ולהתקדם הלאה. זו לא באמת התנהגות טבעית, זה רק משהו שאני מנסה לסגל.
אני זוכרת תקופה של קושי עם הבכור, בה במקרה קראתי בלוג של אישה אמיצה שנאבקה במחלת הסרטן. אמא לשני ילדים שהסבירה שהסרטן עשה לה משהו טוב במערכת היחסים עם הילדים. זה הדהים אותי שבתוך החולה הרעה הזו, בתוך מאבק שדורש את כל תעצומות הנפש, היא מצאה מקום לסבלנות ואהבה אין קץ. פתאום כל הדברים שבגינם היא כעסה עליהם לפני המחלה, נראו לה כל כך אפסיים. מרגע שנודע לה שהיא חולה, כל רגע הפך להזדמנות נוספת להיות איתם, להרגיש אותם, להרעיף עליהם אהבה, להוסיף להם זכרונות טובים. החשש שהיא לא תהיה איתם, הפך אותה לאמא אחרת. אני זוכרת שחשבתי שאם יש לקח שצריך לקחת מכל זה זה שאנחנו צריכים לזכור כל הזמן מה באמת חשוב בחיים. עוד לא היכרתי את האדם שבאמת חי את חייו כך אם הוא לא נמצא תחת איזושהי סכנה קיומית.
זה תכל'ס די עצוב שאנחנו לא זוכרים שכולנו בני מוות, זה יכול להיות סרטן או תאונה או דום לב, זה יכול לבוא לאט או מהר ובהפתעה ובכל זאת אף אחד מאיתנו כמעט לא חי את החיים כאילו עוד מעט הוא ימות. אנחנו מדחיקים. זה מה שאנחנו עושים, זו כנראה נטייה אנושית שמוגדרת לנו עמוק ב DNA. אולי זה בגלל שאין לנו באמת את היכולת להבין כל הזמן עד כמה אנחנו זמניים וטוב שכך זו מחשבה מורבידית מאין כמוה שלא ממש מסתדרת לנו.
ייתכן שגם האופטימיים שביננו לא באמת יכולים בכל פעם להזכיר לעצמם שיכול היה להיות יותר גרוע. אבל אם יש משהו שאני מנסה לקחת זה להסתכל על הדברים בפרופורציות ולזכור את מה שחשוב באמת. בכל מקרה כנראה הכל עניין של פרופורציות וזה בטח לא ייפתר עם הפוסט הזה, אבל זה כנראה משהו שהייתי צריכה להוציא. להזכיר לעצמי את היחסיות בחיים האלה, להזכיר לעצמי את מה שחשוב ובעיקר לזכור שכולנו בסך הכל בני אדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה