זוגיות - מסתבר שזה רק פרולוג (הפוסט הזה לא זוגיות)

זוגיות במשפחת החתוליים

ללא שהיות, טוב, קצת שהיות, אני עוברת לזוגיות. לא יודעת למה, אבל לאחרונה היה לי ברור שהנושא אי שם בתוך התת מודע מתרקם והולך לו. מחשבות אישיות, שאלות של הילדים, מערכות יחסים מסביב, התפרקויות של מערכות מסביב, שיחות עם חברות וגם עובדת הילדים שגדלו, בישלו את הנושא הזה מספיק כדי שהוא יתחיל להתגבש ולצאת בכתיבה. זה כבר כמה חודשים שתכל'ס אני חושבת על זה באיזה ערוץ מקביל, מנסה לייצר תובנות.

אולי זה בגלל שאחרי שנים של זוגיות בסימן הורות, הולכות וצצות להן יותר ויותר דקות של זוגיות ללא ילדים ומחדשות את הזוגיות הזו שכל כך התגעגענו לה. זו שנשארה על hold תקופה ארוכה ולאט לאט כוסתה בהמון בלאגן. בהתחלה עוד קצת ראו אותה בין כל צעצועי ההתפתחות של הבכור, אבל אז עשינו עוד ילדים והמקום שלה הלך והצטמצם. זאת אומרת היא כל הזמן היתה שם והיא הבסיס לכל המשפחה הזאת שהקמנו, אבל היא היתה אי שם ברקע, נחבאת אל הכלים. ידענו שזו תקופה כזו, תקופה של "קודם כל הורה", ידענו שזה לא קל וגם ידענו שהיא עוברת. אולי יותר מהכל היה לנו ברור שלמרות שההורות תפסה פיקוד, הזוגיות שלנו תמיד שם, רק לובשת פורמטים אחרים ומתאימה את עצמה לסיטואציה. באותה מידה של ביטחון, ידענו שזה גם לא ייעלם, למרות הקושי.

מראה. שוב עם משפחת החתוליים

ואז, כמו בקסם (טוב, האמת שכמעט כתבתי כבמעשה קסמים אבל הרגשתי כאילו בשביס זינגר צוחק עליי) קטינא גדל ופתאום גיליתי שיש יותר מרווח בין נשימות. התחלתי להתרגל לקצב החדש וכשהרגשתי מוכנה - לקחתי את הזמן כדי לעבור לאט לאט וביסודיות על כל השינויים שחלו בי. אולי זה כמו להסתכל במראה אחרי המון שנים בלי, אם כי אני יכולה רק לשער משום שאין לי זיכרון מתקופה כלשהי נטולת מראה בחיי. מה זה אומר עלינו אם למרות היותנו מוקפים מראות לא תמיד אנחנו בוחנים את בבואותינו לעומק ובעיון? לפעמים, גם אם נשתהה מולה ארוכות, עדיין רק נראה את מה שאנחנו רוצים לראות. לקראת גיל 38 אחרי תקופת הזנחה אישית וזוגית מצידי, של תחזוקה מנימלית, מצאתי את הזמן להסתכל על הדברים בקפידה. אחרי שסיימתי את הבחינה המדוקדקת והכה נחוצה שלי את עצמי, עברתי להתייחס לזוגיות שלי ובאופן טבעי ובלי לדבר על זה, חזרנו ביחד, מתוך הבנה שבשתיקה, אל הביחד המוכר הזה. לא עוד דקות גנובות כשיוצא, אלא מציאת הזמן נטול הילדים ושאר מיני עיסוקים.

תמונה ייצוגית לברכות לחגים #זוגיות

לאנשים יש הגדרות מאוד ברורות לחיים ולמושגים השונים והצורך בהגדרות הוא ברור מאליו. עם זאת במקרים רבים, אני תוהה אם באמת תמיד צריך להגיע לרזולוציות הגבוהות ביותר, כלומר להגדיר עד לרמת הפרטים הכי קטנים. אני מניחה שזה כבר עניין מאוד אישי, אבל אני מעדיפה שלא. ולא רק בגלל שאני שונאת שבלונות באופן עקרוני, אלא בעיקר כי אני מאמינה שככל שנקפיד יותר על הגדרות מדוקדקות ככה יהיה לנו קשה יותר להכניס את החיים שלנו לתוך המסגרת, מה שוודאי ייצור תחושת תסכול בין ההגדרה ליישומה ובינינו למה להערים קשיים במקומות שיש לרפד? זוגיות באופן כללי היא שני אנשים שחיים יחד, לרוב תחת אותה קורת גג ולרוב הם מקימים משפחה יחד, הם מקיימים מערכת יחסים מורכבת ומסועפת שרצוי שתכלול אהבה, סקס, אינטימיות ותקשורת טובה,  גם כדאי שיהיו בה מרכיבים כמו אמון, תשוקה, חמלה ורצונות משותפים, יש בה תמיד לחץ והיא אף פעם לא רק שני אנשים, היא גם הסביבה וגם כל ההגדרות שמסביב. 

שלם שמשתנה ממשפחת החתוליים

למרות החינוך היקי שלי, אהבתי היוקדת למילים והצורך שלי לעגן את החיים שלי ושל משפחתי הגרעינית, בחיים האמיתיים אני שונאת הגדרות, את השאיפה להסתנכרן עם מה שקורה מסביב ואת הנטייה לקבל כמקשה אחת אידיאולוגיות וסט של אמונות וערכים. אני מאמינה בסט ערכים ברור, הומניסטי ומכבד, את כל השאר אני מעדיפה לארוג לתוך החיים שלי בעצמי. אני בעיקר מאמינה שבחיים יש מתכון בסיסי והוא אתה וכל השאר נובע מהצורה שבה אתה חי את החיים שלך כאדם - כיחיד וכחלק ממערכות שונות. ברגע שאתה חי בשלום עם עצמך (שלום עם השלם ולא עם הרצון לשלמות) ועם השינויים שעוברים עליך (כי אף פעם אין "אני" אבסולוטי) הרי שחייך יהיו נכונים יותר ובמידה רבה אמיתיים יותר וזה ישתקף גם במערכות היחסים השונות בחיים שלך. 

כל הקלישאות על השניים שהם אחד, על שני חלקים של פאזל, יוצרים תמונה מעוותת מאוד של זוגיות. בזוגיות, כמו בעוד הרבה פרמטרים מאוד אישיים, אנחנו בוחנים את עצמנו פעמים רבות דווקא מתוך התניות, נורמות והטיות חברתיות מבלי לחשוב אם הן בכלל טובות לנו. לאחרונה כשזוגות רבים כל כך מסביבי נפרדים/מתגרשים, אני שמה לב כמה הרבה דברים אנחנו עושים על אוטומט בלי לבחון אם זה באמת מה שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. מגורים משותפים, חתונה, ילדים ואז פתאום מגיע הרגע שיש אנשים שעוצרים ואומרים זה תכל'ס לא מה שרציתי. זו תמונה מאוד עגומה ולמדנו גם למצוא לה דרכי התמודדות, אבל לא השכלנו למצוא לה פיתרון.

אני לא חושבת שהפתרון מצוי בחיפוש אחר עוד "שביל זהב" שכולם נוהים אחריו, הפתרון לא מצוי בעוד בגד אידיאולוגי שצריך לעטות. הפתרון דווקא מצוי בהפשטה. במציאת הקווים המנחים העירומים, לא אלה שנותנים לך את המתכון המדוייק של איך לחיות את חייך, אלה שמניחים לך לקשט אותם לפי הטעם שלך. זה קל לקבל תשובות שנאספו על ידי אחרים, קשה הרבה יותר לשאול את השאלות, לדייק אותן ולנסות למצוא תשובות. אבל דווקא בדרך הזו של עין הבוחנת את העירום הכי פשוט והאנטימי שלך היא הדרך גם למצוא את התשובה בחיים שאתה מגשש לעצמך עם האחר, בטח עם האחר שהחלטתי לחיות איתו את העירום כמו גם את הלבוש.


אני שמה לב ששוב מצאתי נושא שאני לא ממצה בפוסט, זאת אומרת אני יכולה להמשיך לכתוב אבל אז אתם תלוננו ובצדק שאני שוב מאריכה במילים. אז אני אנסה לסיים פה ולהמשיך בפוסט חדש שבוודאי כבר אתחיל היום.