אין קשר בין הכושר הגופני שלי לחוסן הלאומי (טוב לבד מהפוסט הזה)

אל תשפטו,
זה כנראה משהו שהולך איתי המילדות

בקיץ הזה היתה מלחמה שהבהירה לי המון דברים ועשתה לי בעיקר רע ואני מרשה לעצמי לפסוח על סיכום העניינים כי לכתוב עכשיו יהיה כמו לקלף פצע מגליד או לגרד עקיצה ואין באמת טעם לעורר מחדש את מה שלאט אני מצליחה להשקיט. בטח במקרה כזה שלעורר את זה שוב זה לעורר הרבה מאוד מתים. סליחה. 

לא להשקיט כי זה לא אקטואלי, אלא להשקיט כי זה משתלט לי על החיים הפרטיים וזה הדבר הכי הטוב שיש לי. וברור שדווקא בגלל זה אני צריכה להמשיך, כי זה שלא מדברים על גזענות לא אומר שהיא לא מפעפעת מתחת לפני השטח וקונה עוד אחיזה, וזה שמדברים על כירסום יסודות הדמוקרטיה לא אומר שתוך כדי אנחנו לא ממשיכים לעודד את הכירסום.

וברור שאסור לשתוק עכשיו, אחרי 67 חללי צה"ל, ילד קטן ו-4 אזרחים הרוגים, או אחרי כ- 1500 הרוגים פלסטיניים ומעל עשרת אלפים פצועים שלא סללו עתיד חדש במותם אלא היו קורבן מיותר במסע שהחזיר אותנו למקום בו היינו באפריל רק בנקודת פתיחה פחות טובה. 90 משפחות נמחקו ממרשם האוכלוסין של עזה זה אמור לזעזע אבל זה כל כך הקיץ שעבר ופה כבר היו גשמים. וזה שיש מעצרים וירי חי בגדה זה כל כך כיבוש, אבל אין כיבוש אז אפשר להעלים עין. הרי, עם לא יכול להיות כובש בארצו, לא? כה אמר בנט ונתניהו החרה החזיק אחריו ופרופ' הילל וייס רק מחזק מאחור, תמיד צריך רוח גבית.

רחצה בנהר
זה לא עושה לי את זה

זהו, שאת זה לא מתחשק לי לפתוח כרגע, בעיקר כי אני אכעס על עצמי על השתיקה והלקאה עצמית אני יכולה לעשות גם בלי קהל. אגב קהל, מזכיר לי המון, ולא שאני חושבת שיגיע המון, אבל הערב יש עצרת לזכר יצחק רבין. מבחינתי ללכת היום לכיכר רבין זה לרחוץ במי הקתרזיס ואני כבר מזמן לא רוחצת בנהרות. תכל'ס זה לא יעשה כלום, אז תסלחו לי אם אעדר מהעצרת, לא שזה צריך להפריע למישהו. אין לי אשליות בקשר לרבין, אני זוכרת לו גם את רגעיו הפחות יפים ואני לא טובה בלהעריץ, ובכל זאת אני מתגעגעת אליו והרצח שלו לעולם יהווה עבורי רגע של משבר. אבל ללכת לכיכר הערב כדי לבכות ביחד, זה לא ממש מה שיעשה לי טוב כרגע. ללכת לשם רק יזכיר לי מה היינו צריכים לעשות, מה אני הייתי צריכה לעשות ואני לא. וכן, זה אולי לא שמאלני מספיק, אבל ברגעים אלה הייתי מוכרת כליה כדי שיהיה לנו מנהיג כמו רבין, אבל הכליה שלי לא ממש תועיל. 

מסתכלת לסכנה בעיניים ויוצאת לריצה
זה יוכיח את עצמו כשנצטרך לברוח

בכל מקרה לא לשם כך נתכנסנו ואני רואה שכרגיל הארכתי בדברים אחרים. לא ברור לי איך הגעתי למצב המדינה אם כל מה שרציתי לעשות זה בכלל להתלונן שהמלחמה הזו פגעה פגיעה אנושה בכושר שלי ובלוח הזמנים של האימונים. וכך מצאתי את עצמי אחרי החגים וכושרי אינו כשהיה. והנה לכם דוגמא מצויינת בהתמקדות בעיקר - כי הרי תכל'ס במישור הארצי אני לא באמת יכולה לשנות, אבל לחזור לכושר אני כן. בדרך זו, גבירותיי ורבותיי, אני מדגימה באופן אישי וחינני כיצד אנשים בוחרים להתעלם מהסכנה הקיומית שאופפת אותם ובמקום לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי, הם שוקעים בעצמם ובכך מעצימים את תהליך ההידרדרות. ועכשיו כשסיכמנו שאני עוד חוליה חלשה בשרשרת האזרחים שרק מדברים ולא עושים כלום, אפשר לחזור אלי ואל הכושר הגופני שלי. 

אז העניין הוא שמשלושה-ארבעה אימונים בשבוע עברתי לאחד, בממוצע כי היו שבועות בלי והיו שבועות עם שניים, ופתאום אימוני מדרגות החליפו את הריצה כי אם יש אזעקה אני אספיק לחזור וככה יצא שאני כבר לא רצה 10 ק"מ ב- 60 דקות וזה די חבל כי כבר נשאתי עיני לשלב הבא של האימונים. 

לא פשוט לחזור למשטר אימונים, אבל עוד הרבה יותר כואב להבין כמה הרבה הידרדרת. אבל אני לא ממש מסוג האנשים שיתנו לאכזבה לייאש אותם. לקחתי את עצמי בידיים בשבועיים האחרונים וחזרתי להתאמן. מכיון שלאימונים שלי יש בכל זאת אלמנט של זמן מוגבל אני פועלת עכשיו בשני מישורים - ריצות של 6-7 ק"מ של ניסיון להגביר את הקצב וריצות של מינימום 10 ק"מ שבהן כל מה שחשוב לי זה פשוט לרוץ עד הסוף בלי לשים לב לזמן הארוך מהרגיל שזה לוקח. לוקחת את זה לאט ובאיזי, קשובה לגוף ושמחה ועולצת על כל שניה שיורדת מהקצב. החזרה הזו לאימונים היא נדבך חשוב לחזרה לעצמי. לזמן של שקט שאין בו מחשבות גורליות וסבוכות, יש בו ריכוז אינסופי במאמץ הנפשי והפיזי וביופי של הדרך הפנימית הזו, אבל זה בעיקר כי הנוף במסלול שלי הוא לא משהו. במידה מסויימת, זה קצת כמו תהליך החשיבה והעיבוד בזמנן שינה, כי אני לא באמת חושבת על משהו מלבד המאמץ והעידוד האישי ועם זאת יש תחושה כאילו כל שאר הדברים הסתדרו קצת בראש תוך כדי האימון. 

אז אולי במישור הלאומי אני שותקת, אבל אני לא חושבת שהחוסן הלאומי שלנו תלוי בכושר האישי שלי וטוב שכך. בכל מקרה, אם באמת נמצא את עצמנו במגמת בריחה, אי אפשר יהיה להגיד שלא התאמנתי, גם בזה יש סוג של התחברות עם המצב. המצב הזה של להיות כל כך מנותק, רק כדי לשרוד בתוך המציאות הכאוטית הזו שלא נראה שתצא מהפלונטר. ולשתוק. טוב בז'רגון הריצה יש את הפתגם הזה שאם אתה יכול לדבר כנראה שאתה לא מתאמץ מספיק...